.
.
מאז שאני זוכרת אותה היא יושבת ליד מכונת התפירה.
גבה מקומר, רגלה על הדוושה וידה הימנית מסובבת את הגלגל.
מחברת סיפורים. לעצמה? את עצמה?
מאות פיסות בדים בצבעים, צורות, טכסטורות, תחושות, מקורות והיסטוריה מתחברות
למשטח בד אחד, מאוחד והרמוני מספר משהו למישהו והיא, על פי רצונה וכשרונה מחברת
אותם ל….משהו, המכיל אותה בתוכו לתמיד.
כמה מחשבות, תשוקות שלא התקיימו, כעסים כבושים, תקוות ושאיפה לטוב עבור כולנו, כמה זכרונות ואהבה היא מחברת בשמיכות האלה שהיא מכינה לכולנו כל הזמן.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
צ'ולנט מאריגים.חמין מבדים ובגדים ישנים. כורח המציאות ודלות החיים הביא נשים למחזר, למצוא שימוש
נוסף לבגדים שהתבלו, אריגים סתמיים ושמיכות ישנות שהתבלו ונקרע. לכל בד נמצא שימוש, וכשכבר אי
אפשר היה לעשות איתו כלום, ממש כלום הוא הועבר לערימה שחיכתה.
הן חיברו את הבדים, חתיכה לחתיכה, תפר לתפר, החוט ומחט לשמיכות, מעילים וכל דבר אחר שיכול היה
להיות לו שימוש. כיוון שהעבודה היא ב א מ ת עבודת נמלים מטורפת של חודשים ארוכים, שעות אין סוף
התחברו בנות משפחה, שכנות ותפרו וחיברו יחד את חייהן לשמיכות.
.
וחשבתי שהיום כמעט ולא קיימת תחושת
הסיסטרהוד הזאת, בצורתה הבסיסית
והפשוטה כל כך של התקבצות לצורך
אמיתי, יצרני ועם זאת כל כך מהנה
ואיניטימי. הידים פועלות עבודה סיזיפית,
תפר אחר תפר, שורה אחר שורה, והראש
מתפנה לענייניו. השקט מגיע כמעט באופן
מדיטטיבי….
עם השנים הפכה מלאכת הטלאים מכורח
מציאות לדבר אומנות. האסטטיקה הפכה
לחשובה. העבודה התייעלה בזכות מכונת
התפירה, והשמוש בעבודות הטלאים הפך
להיות לא רק יעיל אלא גם קישוטי.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
ועכשיו, כמו שעשתה לכל אחד מאיתנו, היא שקועה בשמיכה לנין החדש
דנדש שלה שיקבל את השמיכה שלו בעוד כמה חודשים. שמיכה המיועדת לתמיד,
לכן היא לא תינוקית, במכוון.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
וגם תערוכות …..
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
אמא שלי מספרת רגש ואהבה.
כותבת בכתב אחר ממילים, מרגישה, כואבת, שמחה, משאירה את חותמה והכי הרבה אוהבת.
במגע ידה הגוזר, מסובב, תופר, מחבר, מספר ומשמר אותה לתמיד.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
מה היא אורגת ברגעים השקטים שלה אמא שלי?
.
תקריב 
תגובות
שהיתה יושבת שעות ליד מכונת התפירה ותופרת שמלות, חצאיות ועוד…
ואני הייתי יושבת לידה ו"עוזרת". מבחינתי זו בודאי היתה עזרה – אני חושבת שמבחינתה זה היה בילוי זמן עם הנכדה.
ו-כן, גם לי יש כאלה זכרונות מסבתא.
לפעמים אפילו אני מריחה אותה דרך הזכרונות האלה…
היה כייף לקרוא אותך ולהיזכר
אהבתיאהבתי
כל כך עדין כל כך יפה
אהבתיאהבתי
זאת גם סבתא שלי האהובה והנפלאה כל כך. כתבת כל כך רגיש ויפה ויש לי דמעות בעיניים. ויש שיר של חוה ברשטיין על אמא שמכונת התפירה היתה הפסנתר שלה, והסיפורים שהיא סיפרה באמצעותה, הוא מאוד מתאים למה שכתבת ומרגש אותי בכל פעם מחדש,
אהבתיאהבתי
לשיר קוראים "הפסנתר של אמא" וכתבה אותו רחל חלפי, חווה אלברשטיין מבצעת
אהבתיאהבתי
וניסחת יפה מאוד את הקסם שבטלאים.
העבודות שלה יפהפיות. 9 בסולם אמיש :-)
אהבתיאהבתי
גם אמא שלי תופרת (רק אתמול הזכרתי את העובדה הזאת כשמישהו אמר לי שאני בטח צעירה מכדי לדעת מה זה בורדה. הא!) ולא פעם חולפת במוחי המחשבה לעשות את זה גם. יש משהו משחרר כל כך בעבודת יד פשוטה כזו. (ונורא כיף לעשות עבודה שלא דורשת ממך ריכוז מהסוג שלא מאפשר לשמוע מוזיקה או רדיו ברקע.)
אהבתיאהבתי
ריגשתם אותי. את ואמא שלך, עד מאוד.
כמה יופי !
אהבתיאהבתי
ומרגש:)
אהבתיאהבתי
באמת מקסים ומרגש
אהבתיאהבתי
ואני מתכוונת לכל מילה בצירוף הזה.
פשוט נפלא
אהבתיאהבתי
רגשת אותי מאד!
יש המון אהבה וחמלה בצילום של אימך ליד מכונת התפירה שלה.
אהבתיאהבתי
וזה נראה כאילו ממש כמו שאמך מרכיבה ותופרת באהבה, אינטימיות ומסירות – כך את מחברת טלאי אותיות לשמיכות מילים מלאות אהבה ועדינות..תמיד כיף לקרוא ולחכות למילים שלך. תודה.
אהבתיאהבתי
חלי——-
כל הכבוד על המחווה לאימא.
היא נפלאה מכל יצור שאני מכירה.
בשל יתמותי, אמך (וגם אביך) ממלאים אותי, בכל ביקור בתחושה של הורים שלי(!), וזה לא דבר שקל לעשות לי……..
אז, תודה לך על המעשה הנפלא הזה….
נשיקות וחיבוקים לאימא, וגם לאביך הנפלא.
שרית.
אהבתיאהבתי
מכירה מישהי שתפרה את החופה שלה לחתונה… היא ביקשה מכל בן אדם שהזמינה שישלח לה טלאי – איזה שהוא , כל שהוא שהוא בוחר ומכל הטלאים יצרה חופה.
הזכרת לי…
אהבתיאהבתי
ב"אוזלת יד" של אריאל הירשפלד (מתוך "רישומים של התגלות"), ומקווה שלא אצער מדי:
"רק חודשים מעטים היתה אמא זקנה. הזיקנה קפצה עליה והתירה פתאום את הקו הישר שעבר בין תנועותיה לבין תכליתן. במשך אותם חודשים מעטים היא ראתה ואנחנו ראינו איך ידיה אינן מגיעות בדיוק אל הדבר שכיוונה אליו, איך רווח של ריק נכנס פתאום וגדל בינה לבין הדברים.
ידה הזקנה מונחת על ידי. יד העשויה תבונה טהורה. יד שכולה ידיעה לעשות. לשתול, לרקום, ללוש, לפרוש, לקלוע צמה, לתקוע מסמר, לעקור זוהמה מתוך ביב, לקפל כבסים, לסרוג, להתפיח כרים וכסתות, ללוש בצק דק ולמלאו תפוחים וצימוקים וסוכר וקינמון, לצייר, לחבוש פצעים, לשאת הרבה דברים, לעדור, לתקן קרעים, ליצור כדי חומר, להכין כופתאות, לביבות, ריבות, אטריות, צלי וממולא, לחתוך את הלחם באוויר, לרחוץ, למרק, לארוז, לגזום, והכל מתוך ידיה היטיב לגדול ולצמוח (…) ידה הזקנה מונחת על ידי. אינה יכולה עוד לאחוז בסכין או במחט ואינה מגיעה אפילו לידי שלי האוחזת בה" (עמ' 26-27).
אהבתיאהבתי
חלי ,
עם המון הערכה לאמא ועל כל פעלה והאמנות שמוציאה מתחת ידה .
תודה לך ששיתפת אותנו .
בידידות
Sימה
אהבתיאהבתי
כמה שאני אוהבת את הפצ'ים האלו והקווילטינג לסוגיהם. איזה יופי של עבודות. כמה סבלנות. כמה יופי. פשוט מקסים
היתה תקופה ולא קצרה בחיי שגם אני יצרתי כאלו, אבל תמיד היו אצלי פינות לא מדוייקות ומאחור זה היה מלא קשרים וחוטים וסמטוחה. ולראות את העבודה המדוייקת של אמא שלך… נפלא ממש.
אהבתיאהבתי
חלי, תיהני, תאהבי, תגידי לה את זה…הרבה…הרבה מאד.
:,( אני אמרתי התענגתי נהניתי מאימא כמעט מושלמת היא גם תפרה, אימי.
כמה אני מתגעגעת…לא ניתן לתאר.
בעיקר ביומיים האחרונים הגעגועים מכלים את נפשי
ברחה לנו כמו שאבא שלי אומר.
תוך שלושה שבועות עם סרטן שכילה את גופה והותיר אותנו המומים ובודדים.
אהבתיאהבתי
מקסים חלי , תודה.
אהבתיאהבתי
חלי
אהבתיאהבתי
טרקבאקים
[…] תפרה הגברת בעלת ידי הזהב, לעמוד ליד מראה גדולה ולראות את תווי הפנים […]
אהבתיאהבתי
[…] שלי בת התשעים היא אמנית קווילטים, […]
אהבתיאהבתי
[…] חיברה טלאי בדים ליצירות יפייפיות שיש לכל אחד ואחת […]
אהבתיאהבתי
[…] הצעירה היפייפיה, הצחקנית, מלאת האנרגיה, היצירתית, היפר […]
אהבתיאהבתי