תקריב

במצעד דרבנתי אותה לאסוף פליירים ומדבקות כדי להדביק על דלת החדר שלה, ולצלם.

צריך שיהיה מדליק. להתחיל במעשים שיעניינו, ושיהיה מעניין וכיף ולא משעמם,

צריך לעשות דברים. זה משעמם בגיל הזה, בהתחלה, רק לעמוד ולהקשיב.

אז היא אספה סטיקרים וצילמה.

אחרכך יגיע היתר.

אחרי שיהיה עניין, ויהיו מדבקות, דגלים וצילומים, אפשר יהיה להגיע לתכנים, לא רק לחוויה.

למה זה חשוב, למה אנחנו כאן, למה כתבת שחשוב שיהיו המוני אנשים אמא.

הנשים הערביות עם דגל פלאסטין צועדות ליד זוג נשים מחזיקות ידיים, המתורגמנית לשפת חרשים על

הבמה. חולצות ה"ככה ניראת פמיניסטית" שכל כך הרשימו אותה. בעיקר העובדה שאת החולצה

הראשונה שראינו לבשה אשה מקסימה שרכנה אל עגלת התינוק שלה והאכילה אותו – תודה –

זה פַּתַח פֶּתַח לשיחה קטנה על הפמיניזם שאחרי הסמלים הקשים, על הפמיניזם האמיתי.

העובדה שהיו שם גם לא מעט ילדים ואנשים שנראו לה סבאים וסבתות ממש,

שלא היו צעקות, התלהמות, כעס, אלימות עצורה או שלא,

כל אלה עזרו לה להרגיש ולהבין, אני חושבת,

שאמא שלה לא סתם התעקשה להוציא אותה מבית הספר מוקדם יותר היום. שזה היה חשוב.

אחר כך כשהראתי לה ברשת ש"אלפים צעדו" במצעד זכויות האדם בישראל היא אמרה בשמחה

ש"גם אנחנו היינו חלק מהאלפים האלה". נכון מותק ואני מאד שמחה שהיית איתי דווקא היום.

במצעד הראשון.

אז נכון שהפגישות שלי עם כל מיני אנשים שאני מכירה והיא לא, היוו נטל לא פשוט,

וזה קרה לא מעט היום בצהרים.

בין דדי צוקר לרוני גלבפיש היו  לאמא שלה עוד לא מעט חיבוקים ושיחות קטנות

והיא, בכל זאת, בגיל הזה,

שלמי יש כח בכלל להיות קומוניקטיבית יותר מלענות כן כששואלים אותך: את איה נכון?

אבל מה לעשות,

בחיים האמיתיים, גם בתוך המשפחה, לא רק אצל הפליטים האלה, הנשים ההן, העובדים

הזרים ואפילו אצל הילדים האלה שרוצים לגרש למרות שנולדו כאן והם ישראלים לגמרי וזה

ממש לא פייר אמא….אצל כולם אין שיוויון אמיתי, עם כל הרצון הטוב והעקרונות…

לפעמים גם במשפחות "רגילות" יש עוולות וחוסר שיוויון,

תשאלו את הבת שלי :)