פרורים. לא מטאפורה.

 

 

כשסבתא שלי הייתה מסיימת לבשל, השיש, הכיור, הכיריים והמטבח באופן כללי היו כמעט

במצבם הראשוני. טאטוא רצפה וכמה עניינים קטנים ולא ידעת שכאן בושלה בשתי ידיים מגויידות,

רבות נסיון, סינר מושחל סביב צוואר והרבה אהבה בסגנון הישן ארוחת חג ההודיה לעשרים

אנשים – נוסטלגיה לעשרות שנותיה בארה'ב – או סתם ארוחת שבת צהרים לכולם.

זה נכון שהייתה לה דרך עבודה דידקטית וחסרת פשרות מי-אמר-סבתא-יפה:

כל כלי, סכין או ספצ'ולה אני-לא-מצליחה-להתאפק-להשתמש-סוף-סוף-במילה-הזאת  שמסיימים

לעבוד איתו נשטף ומונח במקומו. כל ירק קולף על נייר עיתון והושלך מיידית לפח.

כל מוצר שהוצא מהמזווה הוחזר אליו ברגע שהסתיים השמוש בו…

ובכל זאת…

אני, הנכדה הדומה לה מכולן, זו שירשה ממנה הרבה דברים ותכונות,

לא תמיד קלים יעידו אזרחי משפחתי,

פספסתי במעבר הגנטי את התכונה לחוסר פרוריות. למצער לבי כמובן.

היכולת שלי לייצר פרורים היא פנומנלית, באמת.

אני פירורנית. מייצרת פירורים מופלאה.

תנו לי להכין כוס תה, משקית, לא מעשבים או תמצית.

תנו לי להוציא משהו מהמקרר. להכין ביצה קשה. להתעורר. לנשום.

לשאוב את השטיח, לשטוף את הרצפה. לכתוב. לקרוא. לחשוב.

You name it

ואני מפררת את זה מיד. בלי משים. בלי כוונות לכאן או לכאן.

אני אדם פירורני. בלי מטאפורות.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פ י ר ו ר נ י ת

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • שלומי  ביום 3 בדצמבר 2009 בשעה 12:28

    עכשיו אחרי שראיתי שפירורים מצטלמים יפה כל כך
    בזכות כשרונך כמובן, אני אהיה יותר רגוע לגבי הליכלוך. כי מי שלא מבין אז הלכלוך והאי סדר פשוט מערערים את השקט הנפשי של המתלוננים.

    אהבתי

  • א.  ביום 3 בדצמבר 2009 בשעה 13:16

    גם אני בורכתי בפרוריות יתר :-)

    הצילומים מדהימים.

    אהבתי

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  ביום 3 בדצמבר 2009 בשעה 14:38

    גם אני בורכתי בפורריות
    והצילומים נפלאים(:

    אהבתי

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  ביום 3 בדצמבר 2009 בשעה 14:39

    *פרוריות

    אהבתי

  • מיכל  ביום 3 בדצמבר 2009 בשעה 15:59

    ובאמת יופי של צילומים חלי

    אהבתי

  • שרון רז  ביום 3 בדצמבר 2009 בשעה 16:16

    הצילומים כן, אבל זה הטקסט, הטקסטים, הרעיון, הקונספט של הפוסט, ייחודי, המחשבה והיכולת לתאר את עצמך ולהתבונן כך בדברים, יפה

    אהבתי

  • גולדלבט משה  ביום 3 בדצמבר 2009 בשעה 20:10

    ואני חשבתי שאני היחיד

    אהבתי

  • נבט חיטה  ביום 3 בדצמבר 2009 בשעה 21:47

    גם אצלי זה ככה.
    אני מפוררת כל דבר הנקרה בדרכי. לפירורי פירורים. סיטואציות וגם חומרים.
    מנייר טואלט עד לכריך עם אבוקדו וצנונית. מהדפסת טקסט עד להקראת סיפור. הכל בסופו של יום, מתפורר לכדי עייפות והרצפה מתמלאת פירורים…

    הצילומים והטקסט. הכל מרהיב ומקורי עד להתפקע.
    :)

    אהבתי

  • ימימה  ביום 3 בדצמבר 2009 בשעה 23:33

    עם סבתא שלך. אין פירורים, אין כלים מיותרים בכיור.

    או לפחות, ככה הייתי לפני היות הילדות. היום אני קצת מתפשרת יותר. אבל לא הרבה יותר.

    צילומים יפהפיים.

    אהבתי

  • טלילה  ביום 4 בדצמבר 2009 בשעה 09:17

    מאוד מעורר השראה, הפירורניות הזאת

    ויחד עם הצילומים בכלל

    תודה

    אהבתי

  • רוני  ביום 12 בדצמבר 2009 בשעה 10:58

    והוא הפוסט הכי אהוב עלי משלך, בכל הזמנים. גם הטקסט, גם הצילומים, בעיקר את.

    אהבתי

טרקבאקים

כתיבת תגובה