תקריב

 

 

כשסבתא שלי הייתה מסיימת לבשל, השיש, הכיור, הכיריים והמטבח באופן כללי היו כמעט

במצבם הראשוני. טאטוא רצפה וכמה עניינים קטנים ולא ידעת שכאן בושלה בשתי ידיים מגויידות,

רבות נסיון, סינר מושחל סביב צוואר והרבה אהבה בסגנון הישן ארוחת חג ההודיה לעשרים

אנשים – נוסטלגיה לעשרות שנותיה בארה'ב – או סתם ארוחת שבת צהרים לכולם.

זה נכון שהייתה לה דרך עבודה דידקטית וחסרת פשרות מי-אמר-סבתא-יפה:

כל כלי, סכין או ספצ'ולה אני-לא-מצליחה-להתאפק-להשתמש-סוף-סוף-במילה-הזאת  שמסיימים

לעבוד איתו נשטף ומונח במקומו. כל ירק קולף על נייר עיתון והושלך מיידית לפח.

כל מוצר שהוצא מהמזווה הוחזר אליו ברגע שהסתיים השמוש בו…

ובכל זאת…

אני, הנכדה הדומה לה מכולן, זו שירשה ממנה הרבה דברים ותכונות,

לא תמיד קלים יעידו אזרחי משפחתי,

פספסתי במעבר הגנטי את התכונה לחוסר פרוריות. למצער לבי כמובן.

היכולת שלי לייצר פרורים היא פנומנלית, באמת.

אני פירורנית. מייצרת פירורים מופלאה.

תנו לי להכין כוס תה, משקית, לא מעשבים או תמצית.

תנו לי להוציא משהו מהמקרר. להכין ביצה קשה. להתעורר. לנשום.

לשאוב את השטיח, לשטוף את הרצפה. לכתוב. לקרוא. לחשוב.

You name it

ואני מפררת את זה מיד. בלי משים. בלי כוונות לכאן או לכאן.

אני אדם פירורני. בלי מטאפורות.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פ י ר ו ר נ י ת