תקריב

 

פעם לא היה שקט בימים של האין.

פעם לא היה רעש בימים של האין.

פעם לא היה כלום ביומיים האלה. דום שתיקה בלי פטור מכלום.

 

עכשיו ימי שני מתגוונים.

עכשיו ימי שני הם זמן פרטי.

עכשיו ימי שני הם לא תמיד רק געגוע חזק מנשוא.

יש רגעים שממש.

ויש כאלה – ואני תמיד, תמיד מעדיפה אותה בסביבה – שכבר לא רק געגוע. יש כאלה רגעים.

עדיין הייתי מעדיפה חד משמעית עבור הבת שלי וכל ילדי העולם "מסוגה" שיחיו בבית אחד,

חדר אחד, מיטה אחת קבועה ורצף חיים פשוט וחסר מעברים. אבל מסתבר כפי שהיא מעיזה

לרמוז לי פה ושם, ואני עונה, אני כבר לא יכולה "להחליט עליה" בכל הדברים, והיא צודקת כמובן,

אז על העולם?

 

 

 

 

 

יש ימי שני סוערים. עמוסים בחיים עצמם ובלילות מסוג אחר. ימים ולילות המנסים לזכור את האדם,

האשה שחיה בצמידות לַאמא, האשה העוטפת אותה וזוכרת שהליבה שלה היא האהבה הזאת,

והיא מקבלת בפשטות את ההבנה שהרגש הזה הוא הדבר המוביל בחייה ומגלה, בהפתעה,

שלפעמים מתפנה בה מקום חסר נוכחות הורית. מקום רחב, עמוק, שמח.

ויש ימי שני שהכלום משתלט עליהם. על כל דקה. הסתגרות בבית. טלפונים לא נענים. אוכל של

פעם. ג'אנק טהור, משלוחים משחיתים מול הטלוויזיה הפתוחה על סרטי קולנע ישנים או סדרות

אמריקאיות גורמות משברים/פותרות דרמות/ארבעים דקות ברוטו/לא כולל פרסומות. אם לא הייתי

מפסיקה לעשן לפני חמש שנים – תודה תודה – הייתי מעשנת פי שניים בימים האלה. מסדרת

אלבומים, ממיינת בגדים, מנסה למיין ספרים, פתקאות מה לא. לא מצליחה. היום מתרחב ומתמוסס

ונעלם בעונג הכלום. מנוחה שלמה, כמו פעם, לפני.

 

היום הורדתי אותה בבית הספר בבוקר – אחרי רופא שיניים אבל זה לא נחשב – ומאז לא עשיתי

דבר הקשור בהורות שלי. טוב, חוץ מלקבוע תור לאולטרא סאונד שלה, להזכיר לה להתאמן על

התופים ולדבר איתה ארבע פעמים בטלפון.

הבית הפוך כאילו אין אלוהים – זו ההוכחה – אכלתי פסטה מאתמול עם פרמזן, גלידת וניל מיולי,

שומר ותפוחי אדמה בתנור כי בכל זאת וחצי בקבוק יין אדום לא-מי-יודע-מה-טעים. לא עשיתי

פעולה אחת יזומה לכיוון אחזקת הבית הזה חוץ מלזרוק אשפה, לא עשיתי פעולה אחת הקשורה

לסידורים, לא התעמלתי, צעדתי, החלפתי בגדים, חשבתי על דברים ממשיים באופן מכוון או קידמתי

באופן ממשי את חיי הזקוקים להתקדמות באופן די ברור, אבל היה יום שני….היה יום שני שלי.

רק שלי.

 

אני שלמה איתו, סוף סוף, ושמחה שמחר שלישי ובית ספר נגמר מוקדם ובאחת וחצי בצהרים הילדה שלי תכנס לאוטו, תזרוק את הילקוט שלה, תחייך אלי, תתלונן קרוב לודאי על איזה מורה, תשמח עם החברות שלה, תשאל אם יש בולונז, אני אגיד שבטח, ונסע הבייתה, שעד אז, אלוהים יודע איך, כבר יקבל בחזרה את הצורה של הבית שלנו :)

 

ועדיין….