רע. אודישן רע.
באמת רע. אני לא ממציאה. לא מדמיינת.
אני אדם מדוייק עם חיישנים מכויילים ורגישים במיוחד.
זה היה רע ואני במצב רוח מחורבן ממש.
איך לא הצלחתי להתאפס על עצמי. להיות שם באמת, לא רק בטכסט, במילים.
חבל. הרבה חבל כי הפגישה הראשונה הייתה מופלאה ממש.
עבודה מצויינת. מחמאות עד האגו ובחזרה ותחושה מצויינת שחוזקה בעובדות.
אתמול, בפגישה הנוספת, הכל קרס וחרב. הייתי איומה.
שטוחה. רדודה. מלאכותית. קפואה. כל מה שאסור לשחקן להיות. בטח באודישן.
וזה אפילו עוד יותר מעצבן ומעציב ו מ ב א ס כי זה כבר באמת היה ק ר ו ב.
עד מתי עושים אודישנים? תמיד?
עד שפורשים? מפסיקים לעבוד במקצוע הזה?
זה לא דבר בריא, אני אומרת לכם.
אודישן זה לא ארוע בריא ללבו ונפשו של אדם.
הנסיון לא להתייחס לזה באופן אישי לא תמיד מצליח.
הייתי מלהקת פעם, אני יודעת. זה באמת לא אישי.
התאמה לתפקיד, לדמות, לא קשורה רק לכשרון.
היא מורכבת מהרבה, מאד, דברים נוספים: גיל, מראה, גובה, קול, התאמה לדמויות / לשחקנים
אחרים, כימיה עם הבמאי ולפעמים אפילו לוחות זמנים "יפילו" שחקן.
אבל במקרה הזה,
במקרה הזה הכל היה מצויין, או כפי שאמר הבמאי , אומנם באנגלית, אבל בכל זאת:
ככה דיימנתי אותה כשכתבתי אותה. בדיוק ככה. את נפלאה.
ואתמול,
ביום הפוך, מטושטש ומעצבן, לא הצלחתי להוציא את עצמי מערפול מוזר שנפל עלי והרסתי.
בוזזזזזזז.
יעל שעשתה בשכל ועברה לצד הנכון של המצלמה…
אבל את מפורסמת אמרה לי חברה של הילדה שלי אתמול כשספרתי לה.
נו…..עניתי לה.
מה נו היא אמרה רק לכאלה שרוצים להיות שחקנים זה קורה ככה…..לא לשחקנים אמיתיים.
אהה אמרתי לה והלכתי להתבאס מתחת למים במקלחת, להוריד איפור ולנסות להתיישר.
כבר מחר ואני לא מצליחה.
תקריב 
תגובות
באמת שלא, פוסט מבקש ליטופי אגו ומחמאות.
באמת שלא.
זה פוסט מספר איך זה מרגיש.
אהבתיאהבתי
אם לא יגידו לא לפעמים, איך נהנה מהכן?
אם לא נכשל, איך נהנה מהצלחות?
אף ליטוף לאגו, רק תזכורת.
אהבתיאהבתי
מה שרוני כתבה. בדיוק מילה במילה.
(אם כי נורא בא לי לחבק אותך חזק, אבל אני מתאפקת)
אהבתיאהבתי
אכן באסה. יעבור. לכולם יש בכל המקצועות.
next
אהבתיאהבתי
כאלה שרוצים נאלצים לספוג לפעמים גם רגע כזה, ללא הסבר הגיוני וללא יכולת לתקן. או שאולי כן, אני לא יודעת.
אכן, קורה בכל המקצועות, גם למי שכבר "שם" וכבר עזב לכאורה את משבצת "אלה שרוצים ועדיין לא שם". כאילו שיש "שם" אחד מוחלט שאחריו אין מבחנים נסיונות ואכזבות והפתעות…
בזה העיסוקים המקצועיים לא שונים מהחיים עצמם.
וכמו שסבתא שלי היתה אומרת בימים כאלה: "מחר יהיה יותר טוב".
אהבתיאהבתי
למדתי מאמא שלי (פולנייה) שאחרי שחוטפים זפטה צריך להסתובב כמה זמן עם סנטר מורם. פיזית ממש לא רק בתחושה. בדקתי וזה עוזר.
אהבתיאהבתי
בדיוק קראתי שאיזבל הופר נכשלה באודישן שעשתה לסרט החדש של טרנטינו…
עד כמה שזה מנחם (גם אם נראה מהפוסט הזה שאת לא כל כך במצב להתנחם ברגע זה, אבל אולי עוד קצת זמן…).
אהבתיאהבתי
אני מרגישה אחרי אודישנים כאילו שתו לי את הדם מהורידים.
זה לא נעשה יותר קל מתישהו?
אהבתיאהבתי
כמו שלימד אותי בוס חכם ואהוב. ולפעמים לוקח יותר מיום יומיים להתגבר. אני מאחלת לך חווייה מתקנת שתבוא במהרה ותשכיח את הפיכסה.
אהבתיאהבתי
כמו מה שחששת ממנו בתגובה הראשונה.
מבינה שזה נורא מבאס, אבל קורה חלי. ועצם זה שאת יודעת ומרגישה בדיוק מה לא היה טוב הפעם, עד כמה שזה מעצבן (להיות ללא תובנה יותר קל לעתים), יתרום לפעם הבאה. בטוחה שיתרום.
מתרגלים לזה? מי אמר לך?
}{
:)
אהבתיאהבתי
היה לי לפני שלוש שנים "אודישן" גרוע מאוד למשרה שבאמת רציתי ועל הנייר גם הייתי אמורה לקבל. מאז השגתי עוד עבודות לא רעות בכלל וכן קיבלתי מחמאות על היכולות שלי בתחום, אבל את האודישן המחורבן הזה אני לא מצליחה לשכוח. כל פעם שאני נזכרת בזה בא לי למות.
אהבתיאהבתי
אבל בתחום הנייר, יש אודישנים ללא סוף. וגם אני שואלת את עצמי מתי די. כמה פעמים אפשר להמציא עצמך מחדש, להוכיח שזה אתה שעשית את העבודה האחרונה ולא איזו מוזה ערטילאית. כמו שאמרו לפני, נקסט.
אהבתיאהבתי
הצקתי למלהקת קרובה שנים שתלהק אותי
אבל ממש הצקתי. בסוף היא ניאותה. לא עברתי את המבחן אבל הבמאי אהב את מראי החיצוני ונתן לי להיות סטטיסט מעורב. הרגשתי מושפל. מה רק בגלל החיצוניות שלי?
אהבתיאהבתי
לא להצליח להסביר את נושא המחקר כמה חודשים לפני קבלת הדוקטורט (בהנדסה – לא נגיד משהו יותר מופשט) = זכרון שעדיין מבאס/מביך אותי.
כנראה שיש ימים כאלה.
אהבתיאהבתי
'אודישנים' יש בכל כך הרבה תחומים שבהם התפוקה שלך אינה שגרתית..
אז היה אחד מחורבן – לא נורא בכלל.
את יודעת מה יכלת לתת בו, אפילו שלא יצא. לא נורא חלי.
יהיה אחר. בטח שיהיה :)
אהבתיאהבתי
אכזבות מעצמך לא עוברת אף פעם, אבל עזבי אותך, תפרסמי פוסט 1 בספטמבר יפה כזה ותשכחי משטויות אחרות:)
אהבתיאהבתי