תקריב

גלי אמרה שהיא תעבור לאסוף אותי ברבע לשתיים, שנספיק.

בית הקברות של רמת השרון. עשר דקות נסיעה, אולי אפילו פחות ועד שיתחיל….יש זמן.

יצאתי לגינה. בין האדמה, הדשא והפרחים הנלחמים בעקשות נגד הקיץ שעדיין לא מוותר ונלחם על

זכותו ללהוט, נאבק עם הקצבת מים , ישראל מתייבשת, נחבאים אל רגבי האדמה חלוקי נחל.

בהירים, נקיים, קמורים ומזמינים כף יד שתחפון.

פעם, מזמן, בקיץ ההוא, הבלתי אפשרי, הביא אותי הרצון לשרוד ולשמור על הבית שלנו, על עצמי,

עליה, לגל אמוק מטורף של עשיה בבית. פנים וחוץ. כינון טרום פירוק. הפוך על הפוך.

גם רוב חלוקי הנחל הובאו לכאן אז, בקיץ האכזר ולא רק מחום ההוא.

עגלגלים, מפזרי הבטחות לפריחה מה-יהיה-עם-המטאפורות-מה-יהיה פוזרו בגינה, בין הפרחים,

הפקעות, התבלינים והפכו חלק מהבית, מהגינה, מהחיים שלנו.

אבל מאז משהו קרה והם, כבר לא מעט שנים, עושים דרך הפוכה.

הפכו לסַמַנֵי פרידות. אלה הלוקחים עליהם חלק מן הפרידה. חולקים איתי טכס פרטי.

נושאי הדגל שלי. נציגַי הדוממים.

/

/

ראשונה הייתה סבתא שלי.

כשנסעתי ללוויה של אהובתי הגדולה בנשים, יריבתי העצומה, זו שהדמיון ביננו הוביל אותנו למחוזות

ריבים ודרמות ופיוסים ואהבת ענק – עוד לפני הקיץ ההוא – ידעתי שאני רוצה, חייבת, לבוא לשם עם

משהו שיעזור לי לעמוד זקופה, להרגיש, לא להשתתק גוף ונפש מעוצמת הכאב והעצב ושיאפשר לי

להפרד וללכת משם, לחזור הבייתה. סיימתי להניק, מסרתי את זו המזינה – עדיין –  את ליבי ואני

את גופה לאביה ויצאתי חסרת שקט לחצר. חיפשתי. לא ידעתי מה. בכיתי, דברתי אליה, עקרתי

עשבים שוטים, קטפתי לימונית ונענע מתוך מחשבה שנעלמה מיד על תה מנחם והרמתי במקרה

אבן עגולה כדי….כדי להעביר אותה מקום כנראה.

חוסר שקט, סערה. חפנתי את האבן בידי ולא יכולתי להרפות.

המגע הקר, גם בגלל שהיה נובמבר, אבל לא רק, המחוספס וגם לא, זה שאפשר לי להתעגל עליה,

להרגיש, משום מה, מכורבלת ומוגנת, הרגיע אותי כמעט מיד. ישבתי בחצר שלי, המשפחה הקטנה

שלי הייתה בבית פנימה, וידעתי שרק בגלל שידעה שאני בבית איתו ואיתה, היא יכלה להרשות

לעצמה לחייך, להרפות וללכת לנוח. ישבתי על הדשא והרגשתי הכל. רגע מרחיב ונִיזכַּר תמיד.

כבר זמן אמר לי ההוא שקשור לפרידות סופיות מסיבות אחרות, חסרות אבן, והושיט לי בת כמעט

שנה חייכנית וזוהרת עד-היום-אפשר-להתעלף-ממתיקות-הזכרון לנשיקת פרידה לשעתיים. קמתי

ומה שרציתי זה להעביר לסבתא שלי את כל מה שהרגשתי בזמן הזה שהיה לי עכשיו.

נכנסתי הבייתה, לקחתי אין-לי-תשובה-למה לאק ציפורניים אדום שהיה מונח שם,וציירתי לב אדום

וגדול על האבן. האבן שעכשיו הייתה של סבתא שלי. עד היום. בנוב' 13 שנה.

/

לכל אורך הלוויה שלה החזקתי באבן. חזק חזק. בלי להרפות. חזקה, מכילה בלי להשבר,

מחוספסת, בהירה, עדינה ומנחמת. כשכולם הלכו, ואמא שלי ואחותה, יתומות בנות שבעים קרועות

לב ונפש ונכדים ונינים ואוהבים, כל כך הרבה אוהבים התחילו לחזור בשביל האחר הנחתי את האבן

של סבתא שלי על קברה. הלב האדום כלפי מעלה והלכתי הבייתה. אל הלב החי.

ככה אני עושה מאז.

טכס פרטי. בבית שלי. נפרדת.

לשחף ויוני וקוקה, וגם לתום יש אבן ממני ולסבא דב של הבת שלי יש אבן משתינו, ולאריק של שושיק

ונעה ויעלי. והיום ציירתי אבן והנחתי על קברה של ספי ששייכת לימים אחרים ורחוקים וסוערים של פעם.

מי שהשאיר / ה זכרונות, סימנים, עקבות בי ובחיי. מי שהיה בחיי באמת, בזמן זה או אחר, לתקופה

כזו או קצרה יותר. ממנו, ממנה אני בוחרת להפרד באופן אישי, פרטי.

בבית שלי, מחזיקה אבן שאני בוחרת, די בקפידה האמת, ממששת, מרגישה, בוחרת.

חושבת באמת ובכוונה. על מה וכמה אני יודעת על חייו / ה, על מה חשבתי והרגשתי עליו / ה,

על נקודות המפגש שלנו, ההכרות, היחסים שלי איתו ושלה / ו איתי, הרבה על מי שנשאר….

ותוך כדי אני מסמנת משהו ממני על האבן,

ונפרדת.

אחר כך, מאוחר יותר, אני מניחה אותה על האבן הגדולה.