תקריב

.

.

באחת וחצי נשברתי.

הוצאתי את הכלבה לפיפי אחרון בחצר, מלאתי לשתיהן מים בצלחות, נעלתי את דלת הכניסה,

הצצתי עליהן שרועות במלוא אורכן ודקיקותן מצחקקות מול ג'ון טרבולטה וכריסטי אלי ב"תראו

מי מדבר" – הנה הוכחה שאם מחפשים, וצריך לחפש, אפשר למצוא סרטים מדוייקים לגיל

המתנדנד הזה, המסובך הזה, בין ילדות לנערות. לא פשוט אבל אפשרי, והלכתי לישון.

זה מה שמצאתי בבוקר. כולל החתולה.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

אז נתתי להן לישון כמעט עד אחת עשרה כי ההנחה שלי הייתה שהן נרדמו בסביבות ארבע ובינתיים….

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

ומייפל, שוקולד למריחה, חמאה וכל היתר גם

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

ואז הערתי אותן ואחרי התמתחויות, ושפשופי עינים כאילו היו עדיין בנות חמש הן ניגשו לשולחן.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

אחר כך הן הלכו לים – איך מהפחד – לא בדיוק פחד אבל חוסר רצון גדול להיות אמא מחרבת ומבאסת נתתי להן ללכת לים באחת בצהרים אני עדיין לא מבינה. אני יודעת בברור שהגיע הזמן הקריטי שחייבים לברר, עם עצמי ועם אחרים/ות  ולהגיע להחלטה עקרונית לכבוד השנים השרועות לפנינו במלוא אורכן: מה עושים עם הברור-לי-ההורה-המבוגר-המחליט-שאני-צודקת- במאה-אחוז- ומה עושים עם זה ברגעי אמת. בגילאים צעירים אין – לא היה לי מעולם אפילו לרגע – ספק מה צריך לעשות. בטיחות ובריאות עמדו מעל לכל ספק, כל היתר, היה פתוח לדיונים ומשאים ומתנים. מה שמסתבר בימים אלה ממש, באופן ברור וצלול הוא, שמה שהיה, נעלם עם הקוקיות והשמלות המתנפנפות והלו אנד well come הליכה לים עם כ ו ל ם בצהרי יום הגיע ובגדול. טוב לא עכשיו אמרה סקרלט גולדנברג לעצמה, עכשיו שבת וחופש גדול ופנקייק שהצליחו. שילוב מופלא.  הנעורים סיימו לאכול, פינו את השולחן בלי שהזכירו להן כן כן ונעלמו לחדר שלה.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

מוזרה, שלא נלחש אובססיה יש להן, לכולן, לצבעי ציפורניים ולעיסוק המוזר, הנראה מהצד כטכס חניכה: להוריד לאק עם אצטון ומיד למרוח חדש, וחוזר: להוריד, לצבוע, להוריד, לצבוע עד שנרגעים. והן מפטפטות קצת ויש גם מילים שאני שומעת על ספר שזו אוהבת וזו לא סבלה, והחלטה להיות מצויינות בלימודים בשנה הבאה ועוד קצת לאק, פעם אחרונה. אחרכך הן ראו סרט ואחר כך אכלו ושוב נעלמו לחדר שלה. אחרי כמעט שעה הבאתי גלידה ואבטיח, בכל זאת גם שבת וגם חופש גדול וגם אני מכירה אותן כל כך הרבה שנים את כולן. אני מכירה את הפיג'מות שלהן, איך הן מתעוררות בבוקר ומה הן לא אוהבות לאכול ואני מחבבת אותן עד מאד את החברות של הילדה שלי.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

הן ישבו ליד המחשב שנכנס לחדר שלה לנסיון לפני כמה חודשים ומתנהג יפה עדיין – גם היא –  וכתבו

בפייסבוק האחת של השניה כמה כיף להן ביחד:

– סליחה שאני שואלת…
– כן אמא..
– אתן כאן שלושתכן עכשיו
– נכון…
– אז למה אתן מספרות אחת לשניה ולשלישית שכיף לכן בפייסבוק?
– אמא
– שאלתי את אופיר…
– חלי…
– אופיר….
יש סיכוי שממנה אני אשמע תשובה הגיונית, אחרי הכל, אני לא אמא שלה, אני אמא של חברה שלה.
– חלי
– כן מותק
– כי זה ככה. זה כיף.
– מה כיף?
– לכתוב עכשיו בפייסבוק

הבנתי. כלומר לא באמת הבנתי אבל הפנמתי באיזה אופן שככה זה. זה כיף לכתוב לחברה שלך שיושבת

שכיף לך איתה ובלי קשר לתובנה הזו, החלטתי ללכת להשתרע באיזו פינה ולסיים סוף סוף את הספר

הזה, אבל שכחתי שהן ישנו בסלון….

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

זה לקח זמן עד שהגעתי לספר. שכחתי גם שצריך לכבס לפחות שתי מכונות כי יש איזה ג'ינס שאנחנו רוצות

לקחת איתנו וצריך להשאיר לדפנה המתוקה שתשמור על הבית ובעיקר על החיות וגם תקבל שבוע חופש

מהחיים הרגילים שלה מגבת שתיים נקיות ולחפש איך נראה דגל ספרד כי שתינו שכחנו, ואז כמובן

הגיע זמן להאכיל אותן ארוחת ערב.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

עכשיו כמעט חצות. מסודר ושקט כאן עכשיו. אולי ההיפך.

.

נ.ב. מתכון פנקייק

כוס חלב – לפעמים אני מוסיפה קצת יוגורט או לבן או מה שיש במקרר.

כוס קמח – לפעמים אני מערבבת מלא ורגיל, לפעמים תופח ואז לא צריך אבקת אפיה

1 ביצה

תמצית וניל. קצת.

ו כפית סוכר כי יש מספיק במייפל, שוקולד וכו'.

קמצוץ, ממש קורט קטנטן מלח

1 כפית אבקת אפיה ועוד חצי כפית א.א. או סודה לשתיה – אם קמח תופח לא צריך כלום.

זהו.

את הקמח מנפים. גם את אבקת האפיה. מערבבים היטב.

הבלילה – אני מכחישה שאני מכירה את המילה הזו – צריכה להיות לא סמיכה מדי.

מחבת חם חם חם, חמאה לשימון, מצקת קטנה או כף גדולה וזהו.

הראשונים לעולם לא יהיו מוצלחים. כשיש בועות על פני הפנקייק להפוך במהירות,

לספור עוד חתשתייםשלש ולהוציא.

על השולחן שוקולד למריחה או מייפל או שניהם. חתשתייםשלוש א י ן.

.