מה שקרה לי בארבע וחצי בבוקר

 

ארבע וחצי לפנות בוקר. אתמול. אני מתעוררת. הכלבה נובחת כמוכת שמש או טירוף.

משהו קורה. זה בטוח.

בפעם האחרונה שהיא נבחה כך – אחת אחר חצות לפני חודש בערך – דפקו על הדלת שני שוטרים

והסבירו לי אחרי שדרשתי שיוכיחו שהם שוטרים אמיתיים ששתי דמויות ניראו יוצאות מהחצר שלי

תודה ששיתפתם, והאוטו שלי שוב מנופץ ומנותץ. פעם שניה בשבועיים – מישהו כנראה הזמין גולף

חזקה ולא חדשה מדי אי שם בשטחים, ומישהו אחר מאד, אבל מאד ניסה למלא את בקשתו. 

בלילה ההוא, אני עטופה במשהו והילדה שלי שהתעוררה, בעינים בוהקות מערבוביה של בהלה

והתרגשות יצאה בפיג'מת המיקי מאוס שלה לאסיפה קטנה שהתהותה באמצע הלילה על המדרכה

שלנו – שאולי השכן המעשן בגינה ראה את המנווולים וצלצל למשטרה, שני שוטרים ששאלו, מילאו

טפסים והגשימו לילדה שלי חלום שלא ידעתי עליו, לדבר עם שוטר – כשהיא סיפרה שהחלום השני

שלה זה לדבר עם כבאי, אמר לה הגבוה שלפני שהיה שוטר היה כבאי והילדה לא האמינה שהלילה

הזה אמיתי: שוטרים, כבאי, בלשים שהגיעו באזרחי, אקדחים על החגורה ואוטו שבור, כל זה ?

בלילה אחד? מי יאמין לה?

ככה מתהווים זכרונות ילדות לא?

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

לכן, כשהבלונדה הזקנה נבחה האמנתי לה שמשהו קורה, רק לא ידעתי מה.

פתחתי את התריס וניסיתי להציץ דרך הסורגים וצללי הגדר חיה ,להבין אם אני רואה את הצללית

הכסופה,זו המוגנת עכשיו במה שהסבירו לי שעדיף, מנעול הגה ארוך ואדום, מתחת לפנס הרחוב.

בינתיים זה עובד. טפו טפו טפו.

ואתמול היא עומדת מחוץ לחדר שינה שלי ו נ ו ב ח ת ונובחת, כמו מוכת טירוף.

הילדה שלי לא ישנה בבית. חופש גדול. ואני לבד. קצת מבוהלת האמת.

מה כבר יכול להיות אני אומרת לעצמי ונושמת עמוק ומנסה להשתלט על הנשימה שלי, כועסת שוב על

מי שמעל בתפקידו ושוקלת לצלצל אליו על ה— שלי השעה אבל מתעשתת. נעמדת בפתח החדר בלי

להדליק את האור – למה זרקתי את הגז המדמיע לפני שבוע לפח אז מה אם כשניסיתי לבדוק אותו יצאו

מים / קצף כתום במקום גז מהפיה מי-ידע-שיש-תאריך-תפוגה-לגז-מדמיע –  מנסה להבין מה גורם לה

לנבוח ככה לזקיינה הזאת.

מפתח החדר עד הדלת הפתוחה לפאטיו כמעט חמישה מטר. השעה ארבע וקצת, האור האפור שאני

מכירה מהשכמות מוקדמות בזמן האחרון לימי צילום ארוכים עדיין לא מאפר את השמיים. כאן חושך,

ורק האור הכתמתם ממנורת הלילה שהדלקתי מהרגל למרות שזו התובעת עליו חזקה לא כאן הלילה,

האיר במעט את המרצפות. בקצה המעבר הארוך הזה ראיתי…גוש שחור גדול. באמת.

בחיי אלוהים שאני ל א מגזימה.  חיה לא קטנה ולא רזה. יכולתי לכתוב שמנה. עבה. מוזרה.

 

למה לא הדלקתי את האור?

אני לא מצליחה להבין את מנגנון ההגנה ו / או הפחד שהכתיב לי לא להדליק את האור.

אני חושבת שהפחד עצר אותי מלהדליק אור.

אני חושבת שפחדתי ממה שאגלה והעדפתי לפעול בלי ידיעה ככל שזה מוזר ומנוגד לשכל הישר

שיכתיב רצון אינפורמציה, כדי שאפשר יהיה לפעול נגד מה ששם, ובלי אור איך נדע?

בטח שכמעט צלצלתי אליו אבל גם הפעם זה היה רק כמעט.

ברוב הפעמים זה כבר כמעט צלצלתי.

והכלבה עומדת ונובחת מרחוק,

והחתולה מסומרת שער על המדף הארוך שלאורך המעבר רושפת בחושך.

זאת לא מתקיפה וההיא לא שורטת. החיות האלה לא יביאו תועלת, את זה הבנתי מיד.

ועזרה, תועלת או תמיכה גם לא יגיעו משום מקום באופן פלאי, גם על זה חשבתי פתאום.

זה היה רגע צלול של תובנה והכרה שזה אני והדבר הזה.

מה שהוא לא יהיה.

אפילו שריון האמא האמיצה לא היה ברשותי אתמול בלילה.

לא הצטרכתי לעטות את פנֵי ההכל בסדר, אמא כאן ואין לך מה לדאוג שזה הדבר הראשון, הדחף

הראשון המוביל אותי תמיד, בכל סיטואציה מפחידה, מלחיצה, מדאיגה כשהילדה שלי לידי.

אני הופכת להכל בשליטה, נא להרגע ולא לדאוג. הגדולים / אמא כאן, הכל יהיה בסדר.

ואני מתנהלת מול הדבר ההוא מה שלא יהיה בידיעה ברורה שאני מרחיקה אותו ממנה,מאיתנו.

אין אפשרות אחרת.

אבל אתמול בלילה הייתי אני בלי התרוץ אומץ האולטימטיבי שלי.

אני והדבר הזה שעמד שם בחושך, שפלש ל ת ו ך הבית שלי ופחדתי, ולא הייתה לי ברירה.

כלומר היו לי כמה אפשרויות טלפוניות אבל כולן נראו דרמטיות מדי בשעה ארבע ורבע בבוקר.

אני לא נוהגת, או לפחות מנסה, לא לפרוע צ'קים חורפיים בלילות קיץ לוהטים :)

 

חולדה? קיפוד? עכברוש ענק?

כל האפשרויות סבירות.

כשזרקתי לכיוונו מגבת שהייתה לידי "זה" נעלם החוצה באיטיות יחסית,

אפילו חשבתי לעצמי בעודו מסתובב ונעלם שהוא לא זז בבהלה ומהירות. זחל לו לאיטו ונעלם,

מה שמאפשר לי להאמין – הלוואי הלוואי הלוואי – שזה היה קיפוד שחמד את האוכל של החתולה.

לא בדקתי מה זה היה, לאן הוא נעלם. לא עשיתי כלום.

חזרתי למיטה, הדלקתי את האור והאמת שקצת יבבתי. ערבובית פחד וכעס וחולשת שריר נשי

שנחלש לפעמים אפילו שהשכל והתבונה מדברים אחרת השתלטו עלי. אחר כך צחקתי,

ואחר כך כשהסתיים פרק ההיסטריה, ובבקשה, אל תשתמשו במידע שמיד אספר לכם לעולם…

הלכתי למחשב, ת'חברתי לטוויטר וסיפרתי את הסיפור לאנשים שאני לא מכירה שהיו ערים,

מסיבותיהם הם, אתמול ברבע לחמש לפנות בוקר .

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • מיכל  On 30 ביולי 2009 at 00:07

    זה בסדר, לא נשתמש בחיים, ולא צריך לנעול את הצורך לספר ולחלוק :)
    נשמע מפחיד. באמת באמת.

    סוד: הפעם היחידה בחיים שהתמודדתי בענק מול תיקן (ענק לא פחות) היתה כשסער היה בן חצי שנה, ישן בחדרו, ואחותו היתה על המחשב (היא מגיבה אליהם כמוני – ממש לא בשקט). הוא רץ על הרצפה, וידעתי שאם היא רואה אותו או שאני מגיבה כרגיל, התינוק מתעורר והחום מתחיל לעוף מהויברציות שהצרחה עושה באוויר. האולסטאר שהיתה הכי קרובה (כיף לפעמים שיש נעלים מפוזרות בבית) נחתה עליו בעדינות ובשקט. הוא אפילו לא נמעך. רק נעצר ומת במקום.
    ואני עשיתי את זה. לבד.

    היי שלום אמא גיבורה. וליל מנוחה :)

    אהבתי

  • רוני  On 30 ביולי 2009 at 00:14

    לקחת רגע קטן ולהפוך אותו לסיפור גדול.
    אין כמוך, יפתי. אשה גדולה מהחיים.

    אהבתי

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 30 ביולי 2009 at 01:18

    מפחיד

    אהבתי

  • אלזה  On 30 ביולי 2009 at 06:59

    אמאלה שלי

    אהבתי

  • תמי  On 30 ביולי 2009 at 07:36

    פלישה באמצע הלילה. זה אני והדבר הזה. תיארת את זה באופן מלא חיים, הרגשתי ממש שאני שם.

    אהבתי

  • שרון רז  On 30 ביולי 2009 at 07:41

    בקצה המעבר הארוך הזה ראיתי…גוש שחור גדול. באמת

    חולדה? קיפוד? עכברוש ענק?

    חפרפרת? חולד? דורבן? דב נמלים? מייקל ג'ורדן? ברק אובאמה?

    הצלחת באמת להעיבר כאן חווייה מפחידה ומוזרה, טוב שיש כלב שינבח, וטוב שהכל כנראה נגמר בשלום, טוויט

    אהבתי

  • שושי  On 30 ביולי 2009 at 08:58

    ראיתי לאחרונה סרט מרתק בנשיונל ג'יאוגרפיק "חוכמת החולדות". טענו שיש להן אינטואיציה. אם זו היתה חולדה, היא היתה חשה שאת עומדת לתקוף אותה ומסתלקת. במהירות, כפי הנראה.

    אהבתי

  • בייביסיטר  On 30 ביולי 2009 at 10:51

    .עצב בתוך הטכסט המשועשע משהו הזה
    יש רגעים שהבדידות הנשית מרימה ראש ורוצה נוכחות גברית אפילו אם זה רק כדי למעוך ג'וק וגם אם זה לא מאד פוליטיקלי קורקט להודות בזה.
    .

    אהבתי

  • מושיק  On 30 ביולי 2009 at 13:51

    נשמע כמו לילה נורא. אבל הפוסט נפלא. אני מאוד אוהב את הצילומים הכתובים שלך.
    מעניין שדווקא הצורך לטייט נתפס בענייך כחלק המביך ביותר בכל הסיפור הזה (לעניין האל תשתמשו).

    אהבתי

  • שירה  On 30 ביולי 2009 at 21:02

    לילה אחר לילה שכבתי במיטה והאזנתי מבועתת לקולות צעדים כבדים מחוץ לחלון שלי ואחריהם כרסומים קצביים וקולניים שהיה ברור לי שלא שייכים לחתולי החצר שלי (רק בעלי חתולים יודעים לזהות את קולות הכרסומים שמאפיינים את החתולים שלהם. זר לא יבין זאת, כפי שנאמר).

    אחרי כמעט חודש אזרתי אומץ, הצטיידתי בפנס ויצאתי החוצה, אל מאחורי הבית ואל מקור הרעש החשוד.
    ושם הם המתינו לי.
    שלושה ענקים בחשכה.
    גם אם היו מספרים לי, לא הייתי מאמינה שקיפודים באמת מסוגלים להגיע לגדלים מרשימים כאלה. (האמת שזו פרסומת טובה לאוכל החתולים שאני קונה!)

    הם אפילו לא עשו מאמץ כדי לברוח ממני או להיראות קצת מאוימים. פשוט עמדו שם, מילאו כרסם באוכל יבש לחתולים והתענגו על כל ביס וביס.

    מאז פשוט הרמתי את קעריות האוכל למקום גבוה יותר, כי עם כל הכבוד לקיפודים (חיה חביבה למדי), אני יכולה לחיות טוב גם בלי הביקורים הליליים הללו… אני משוכנעת שהם ימצאו את מזונם במקום אחר, ולא בחצר האחורית שלי.

    ובחזרה אלייך –
    נסי למצוא מקום אחר לאוכל של החתולה, או לפחות במשך הלילה הסתירי את האוכל, הם בדרך כלל מגיעים בלילה (כמו כל הדברים המפחידים, לא?)

    אהבתי

  • לוחם האש  On 30 ביולי 2009 at 21:06

    חלי יקרה
    את והילדה מוזמנות לבקר בתחנת הכיבוי של גבעתיים.

    אני מבטיח שנגשים לילדתך את החלום לפגוש כבאים
    לנסוע על כבאית, להפעיל סירנות, להשפריץ קצת מים ( לא הרבה כי חסר במדינה)
    ללבוש מעיל וקסדה של כבאים
    אני והמשמרת נשמח לארח

    חיים

    אהבתי

  • אביבה  On 30 ביולי 2009 at 21:42

    יש פוסטים שלא כדאי לקרוא לפני השינה :-)

    באמת מפחיד ככה… ביתנו הוא מבצרנו, עד שאיזה גוש שחור נכנס אליו.

    אהבתי

  • אשה  On 30 ביולי 2009 at 22:45

    בלי גבר יכולות להבין את סוג הפחד הזה. מתמיד אנחנו צועקות לאבא שלנו או חבר שיבואו להרוג את הג'וק. שירימו את החבילה הכבדה. ואז כשאת מוצאת את עצמך עם ילד מול ג'וק את מועכתאותו כאילו כלום. שהילד לא יראה שזה מגעיל או מפחיד. ובכל זאת יש רגעים כמו זה שתארת שחסרון הגבר לידך שיהיה הגיבור או לפחות הגבר מורגש. זה עצוב שזה ככה אבל זה מה יש.

    אהבתי

  • ליה  On 31 ביולי 2009 at 22:24

    סחטיין על הכנות

    אהבתי

  • נועה אסטרייכר  On 1 באוגוסט 2009 at 13:39

    חלי
    הכל היה בסדר עד שהגעתי לתמונה המחרידה שהצגת בסוף הפוסט

    יאבאלה

    וכן, קיפודים מגיעים לגדלים מדהימים. והם איטיים וכבדים יחסית לחיות אחרות, ואם אמרת שהוא זחל ודשדש משם באיטיות- זה קיפוד. חולדה הייתה עפה משם תוך רגע, גם עכברוש

    יש מגוון חיות שחומדות אוכל של חתולים/כלבים: קיפודים וחשופיות. תאמיני לי אם אגיד לך שעדיף לדרוך על קיפוד מאשר על חשופית? חשופיות הן החלזונות הבעעע האלו בלי הקונכייה, 'שבלול בלי בית'. והן מאוד מאוד אוהבות דוגלי (גילינו את זה בדרך הקשה, כשהכלבה בבית ההורים מצאה 50 חשופיות חוגגות לה בקערת האוכל מדי בוקר). ואם זורים עליהן מלח הן נמסות. איחס

    אבל מלבד ריר ותחושת גועל כללית הן לחלוטין לא מזיקות

    כנ"ל קיפודים. הם באמת מאוד מאוד מבוהלים וחביבים, שמנמנים ומתוקים. אין להם שום יכולת להזיק לשום חיה אחרת, בטח שלא לבנאדם

    אבל כן, גם אני הייתי נבהלת למוות אם משהו בגודל כזה היה מעיר אותי בלילה וצלליתו המאיימת הייתה מצטיירת על הקיר ו…אמא!

    ושוב: התמונה עשתה לי ממש רע. מבהילה המחץ

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: