הפסקתי לנשום. פעמיים.

 

 

אתמול הם יצאו ללילה בים לסיום תקופת אסטרונומיה, סיום כיתה ז', ובכלל.

בצהרים הגעתי לאסוף אותה מחוף הרצליה.

סמוקת פנים וכתפיים, עינים בוהקות מהכל, בעיקר משעה ורבע שינה ורעב בלתי אפשרי.

בדרך היא סיפרה לי משהו והפסקתי לנשום.

– אולי תכתבי את זה?

– לכתוב…?

– כן. אני חושבת שזה רעיון טוב….ככה כשזה טרי בזכרון שלך…

– עכשיו? כשנגיע הבייתה?…

– כן…..אם את רוצה…אם זה נראה לך רעיון טוב..

– אני חושבת שכן…..נראה כשנגיע הבייתה… 

טוב, אז היינו בים, בטיול השנתי. דגל שחור-אדום. 

בשניה אחת לא שמתי לב וגל אחד לקח אותי הוא היה ענק. חזק ועוצמתי.

לא יכולתי לנשום, ראיתי מנהרה, אור קטן וצהבהב בסופה, והאור גדל וגדל וגדל.

פחד. פחד שהחיים עומדים להיגמר. לא חשבתי אני ארגיש הרגשה כזאת בחיים שלי… 

ק י ו ו ת י שאני לא ארגיש את ההרגשה הזאת בחיים שלי…

ראיתי את הסוף. 

לא בדיוק היו לי מחשבות חוץ מהמחשבה "חייבת לנשום !!! חייבת לנשום !!!"

כל המערכות בגוף פתאום נתונות לדבר אחד. להיחלץ מן הזרם ולנשום.

בשלב מסוים הצלחתי איך שהוא להתהפך עם הפנים כלפי מעלה ולקבל את מה שכ"כ רציתי.

אוויר. יצאתי מהמים, שתיתי, הוצאתי מים מאף. וחזרתי לשחק.

 

ואני מקשיבה לה, נוהגת, וכמו משיכה חזקה, בלי שליטה אני נשאבת פנימה, נזכרת.

זכרון החושים הזה, כל הזמן בועט ומוכיח את קיומו החזק.

פעם כבר כתבתי על זה ,

על הפעם שהפסקתי לנשום, בחוף פרישמן, בחופש הגדול בין כיתה ז' לח'. הפעם הראשונה.

מי אמר גנטיקה? –

 

והייתה הפעם ההיא שזינקתי עמוק 
כמו שאמא לימדה.
אל תוך הגל עצמו,
אל המים
והכחול
וצללתי 
והיה שקט
שהתחלף
פתאם
לרעש גדול ומפחיד,
והמים
התהפכו 
מעורבלים ומפחידים ומושכים אותי לתוכם.
והיה רגע צלול 
שהייתי צריכה להחליט, אני זוכרת,
אם לתת למים,
לסחרור,
לקחת אותי
לאן שהם רצים
או לזכור את אמא מסבירה
ולנסות לצלול עמוק יותר,
אל מתחת לפחד ולכוח שהיה – 
ובחרתי באמא שלי.
מאז אני גם מפחדת מהים.

 

ואני מפסיקה את הכתיבה וניגשת לסלון. על ספת חרדל מרוטה כשלרגליה כלבה מרוטה לא פחות,

ישנה ילדה רפוית וארוכת גפיים ונושמת בשלווה. עכשיו גם אני יכולה.

 

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • הבייביסיטר  On 18 ביוני 2009 at 15:35

    טפו. העיקר שנגמר ככה.

    אלוהים.

    אהבתי

  • חנה בית הלחמי  On 18 ביוני 2009 at 15:52

    היום היה יום כייף בית ספרי בפארק מים, מחר הם הולכים לים. ועוד מצפים ממני לישון טוב בלילה…

    אהבתי

  • שלומי  On 18 ביוני 2009 at 16:07

    נחנקתי
    תודה לאלים

    אהבתי

  • שלומית  On 18 ביוני 2009 at 16:14

    גם אני הפסקתי לנשום. לחלוטין.

    הילד שלי נפל כשהיה בן ארבע לברכה פרטית. קפצתי ישר אחריו. הזמן שנראה כמו נצח, לא פחות, היה רק שבריר שניה כי הוא אפילו לא השתעל.
    אבל חרדת המים שלי התעצמה מאז.

    אין מילים בפי, שמחה בשבילכן.

    אהבתי

  • לאה  On 18 ביוני 2009 at 16:37

    גם הבת שלי נפלה בכינרת כשהיתה פספוסה וזינקתי אחריה (עם הפלאפונים בכיסים) ומאז יש לי חרדות עצומות כשהילדים בקרבת מים. אין הרבה דברים שבהם אני אמא היסטרית עד שזה מגיע למים.
    חבל שכך, אבל זה גדול ממני. מעדיפה להיות היסטרית ולשגע אותם מאשר להצטער על זה כל החיים שלא שיגעתי אותם עוד קצת…

    אהבתי

  • אורח מבית  On 18 ביוני 2009 at 16:52

    ראיתי מנהרה, אור קטן וצהבהב בסופה, והאור גדל וגדל וגדל??!! זה מה שהיא סיפרה..?במילים האלה? אני לא יודע מה לחשוב ….

    אהבתי

  • אליסיה  On 18 ביוני 2009 at 17:09

    אין כמו הפחד הזה, שקורה דבר כזה לילד שלך.
    אין.
    להרבה נשימות עמוקות ורגועות,
    וחיבוק ענק לשתיכן.

    אהבתי

  • עלמה  On 18 ביוני 2009 at 18:08

    מאז שאחד כזה הפך אותי לפני מליון שנה אני פוחדת אפילו להסתכל עליהם. והבנות. איזה פחד כשהן רחוק. מה יכול לסחוף אותן?
    חייבים ללמד אותן לא להיכנס למים בשום פנים ואופן בדגל אדום-שחור. לא להעיז יותר מיד. ללמד את עצמנו ואותן לגלוש על הגלים. להנות בלי להסתכן. זה אפשר? הכף זה רק כשמעיזים? רק כשהגלים גבוהים וסוערים? אני לא יודעת. האם פעם מפסיקות הדאגות האלה? כשהילדה נאמר כבת בת 30? אז יש לי רק עוד קצת לחכות.

    אהבתי

  • יוסי דר  On 18 ביוני 2009 at 20:27

    יש אומרים שמים מסוכנים מאש

    אהבתי

  • זו ש  On 18 ביוני 2009 at 20:50

    טוב שנגמר בשלום. התצלום נהדר, למה כה קטן ומעוך?

    אהבתי

  • מיכל  On 18 ביוני 2009 at 21:27

    טוב שנגמר כך.

    שיעור לחיים. תרתי משמע.

    אהבתי

  • עידית  On 20 ביוני 2009 at 16:42

    כדי להחזיק באמונה הזאת שלא יקרה להם כלום
    ושאם קצת יקרה
    אז אפשר יהיה לישון אחרי זה
    ולכתוב על זה
    ולספר את זה
    כמו משהו שהיה וחלף ועבר….

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: