לפעמים השני חמישי הזה

 

 

 בשעה הזו האור כבר לא צהוב,

 הרעש הבלתי נסבל מהמצודה הנובו רישית המוקמת לצידי על כל צריחיה וחלונות התותחים שלה

 הסתיים להיום, הדשא מחזיק מעמד יפה במיכסת הפעמיים בשבוע, בערב, רק חצי שעה, ואפילו

 מצליח להריח כדשא מכוסח, והחתולה מנסה לתפוס את השממית הכי קטנה שראיתי אי פעם.

 מכסת המטלות העצמית שהטלתי על עצמי היום מולאה בחלקה הלא ממש מרשים אם מדברים

 בכנות, אך מספיק כדי לחסוך מעצמי הלקאה עצמית אכזרית במיוחד.

 הבית מסודר ונקי כן כן, הג'אז הרך והמיינסטרימי לעצלנים מתנגן מ"יס",

 קראתי כמה סצנות ואפילו כתבתי מילים בצידי הדפים המודפסים,

 רק לרותם יש לי מעצור אלוהים יודע למה ומה יהיה,

 בערב יהיה אוכל טעים ויין וגם החברה.

 יש ריח של קיץ, עדיין חדש ומרגש ומרגיע.

 אני אוהבת קיץ. זה משמח אותי.

 מחר כבר נרד לשקיעה בים אני כותבת בבלוג שלי ומחייכת.

 

אבל לפעמים,

לעיתים רחוקות לפעמים,

ברגע לא צפוי כמו עכשיו,

השני חמישי הזה מכה בלב כאילו אתמול.

בגלל שמשפחה.

לא בגלל שום דבר אחר.

בגלל שמשפחה.

וילדה.

Both comments and trackbacks are currently closed.
%d בלוגרים אהבו את זה: