תקריב

 

על זה אני שוברת את הראש כבר כמעט חודש.

איזה תחתונים לובשת דידי שדות – זו אני – בעונה השניה של "עד החתונה".

טוב, אני מגזימה ב"שוברת את הראש" הזה כמובן,

אבל חושבת על התחתונים שלה / שלי כמה וכמה פעמים ביום, בימים האחרונים, זה כן.

איזה תחתונים תלבש אישה / דמות עם ביאוגרפיה כמו שלה.

האם בשינוי שעבר עליה בחודשים האחרונים – הלא מסופרים/מתוסרטים – בקפיצת זמן בין עונה

ראשונה לשניה, קרה גם משהו למלתחה שלה? לדרך בה היא תופסת את עצמה מול המראה?

מול העולם? מול המין הגברי? מול עצמה ונשיותה? ואם כן,

איזה תחתונים היא לובשת עכשיו….

זה לא שאני אצא ואקנה ואלבש את התחתונים שבסופו של תהליך אדע שיש לה, כנראה שלא,

יתכן שכן – תלוי מה הם יהיו..? –

אבל כשאמצא אותם, יתווסף לי נדבך נוסף להכרות התחושתית, אינטימית, שקשה לחבר לה מילים,

בין האקשן לקאט שלי איתה.

זה שלב שאני אוהבת. מאד אוהבת בזמן שלפני תחילת צילומים.

הביאוגרפיה, שבחלקה הגדול מומצאת על ידי השחקן לצרכים אישיים בלבד כבר סופרה.

גם לתסריטאי, גם לבמאי ובודאי למלבישה שעכשיו צריכה לתרגם את המילים והכוונות והראיה של כל

אחד מהמשולש הזה – תסריטאים/במאי/שחקנית – לאו דווקא בסדר הזה – לlook מספק.

מספק הרבה אינפורמציה על הדמות לצופה,

מספק לשחקן את סוג הנוחות או האי נוחות או המניפולציה הגופנית שהוא מחפש לעצמו.

מספק לתסריטאים את מה שהמציאו וחלמו ולבמאי מה שבחזונו.

מסובך.

 

בבגדים יש הרבה מעבר למובן מאליו. הרבה מעבר למיתוג, למחיר, לאופנה.

יש בהם ביוגרפיה,

גם עובדתית וגם רגשית,

יש בהם בחירות, חוסר בחירות,

יש בצבעים שלהם, בקשת הצבעים, בחומרים, בכמות, במבחר או שלא, שיש לאדם בארונו הרבה.

הרבה על האדם.

כמה הוא מרגיש טוב עם עצמו. האם הבגדים שלו נוחים לו, מאולצים, זוקפים קומתו, מנמיכים את

עצמו מול עצמו ומול העולם…?

הרבה פעמים העבודה שלו באה לידי ביטוי בחלק רחב מבגדיו. היחס שלו לכסף. לאופנה.

כמה חשוב לו "מה הולך". כמה חשוב לו להביע את עצמו דרך הבגדים שלו. המיצוב שלו בחלל שלו.

כמה הוא מתייחס לבגדים כמשהו פונקציונלי בלבד –

הרבה אנשים זקנים מתייחסים כך לבגדים שלהם כמשהו שצריך להיות נקי, אסטטי וענייני.

גם המיניות של הדמות / האדם מתבטאת לא מעט בבגדיו, הדומיננטיות של בן/בת הזוג באה לפעמים

לידי ביטוי גם. הרצון לרצות, הרצון לשמח, הכניעה, חוסר הכניעה, ההתרסה. ההחצנה של המיניות או

ההסתרה שלה. שלא נדבר על תחתונים,

שם, בבגדיו התחתונים יש כנראה אמת. אמת מסויימת, אבל אמת.

מה הוא / היא מול עצמו / עצמה ולאו דווקא מול העולם החיצוני.

ויש לפני דידי המון אפשרויות.

שהתחתונים שלה יתאימו לבגדים החיצונים.

ישנים אך במצב מצויין. ענייניים. חסרי יחוד. מעשיים. בלי שום סקסאפיל או נשיות.

או אולי רק שם היא מרשה לעצמה?

אולי הם תחתוני משי שדידי קונה בסתר, שרק שם היא מרשה לעצמה להתפנק?

והאם יתכן שמתחת לבורגנות העצורה והעצובה הזו מסתתרים תחתוני סבתא סתמיים?

מחוך קטן? מחטב? תחתוני תחרה אדומים?  

בכל אפשרי כשאתה מבין את המפתח, הסוד שמניע את האדם,בודאי דמות מומצאת ומצולמת  שבה

באים לידי ביטוי לא מעט דברים וביטוי, גם,בבגדים, שער, נעלים,ציפורנים , איפור כן או לא, תיק,

ארנק, שעון כן או לא, זקיפות קומה ושפת גוף באופן כללי.

 

אני זוכרת את החלטות שלקחתי בסרטים מסויימים.

דמויות מסויימות. יש כאלה שעברו כלא היו. עוד זוג מכנסיים, גופיה אדומה, לא יותר.

את השיחות הארוכות שהיו לי עם אבי, נשר על לבושה של אורלי – הבלונדה שהייתי ב"הלהקה" –

אני זוכרת היטב – כי מה כבר בעצם אפשר לעשות עם מדי חאקי?

אה…אפשר לחשוב שכלום ואפשר לחשוב כמו אורלי נאמן – הלא היא ההיא מ"הלהקה".

אני זוכרת שיצאתי לפעולה. לשכנע אותם. הסברתי, הדגמתי, ת'חננתי  ת'חנפתי,

ממש כמו שאורלי בטח הייתה עושה בחיים אם הייתה בחורה אמיתית –

לסרט שער אדום – קבלתי אישור.

נעלי בלט שחורות במקום הצבאיות – קבלתי

בגד בלט שחור בחזרות של הלהקה – לא בחזרות האמיתיות – במקום חולצה צבאית – קבלתי

וכל זה כי הצלחתי לשכנע את הבמאי, בדיוק כמו אורלי מי אמר טייפקאסט ולא קיבל –

שאורלי הייתה מצליחה לשכנע את המפקד שלה –

כי אורלי, כמו אורלי הייתה חייבת לקבל את הטוויסטים הקטנים בהופעתה שלדעתה יבליטו אותה.

נ.ב. נו מה, הייתה לה ברירה…אחרת עוד היו מבקשים ממנה לשיר..

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

וקפיצת זמן א ר ו כ ה במיוחד – ממש ארוכה – ל"חשופים"  –

מלכה לב ארי קוראים לה. גרנדיוזית ובלתי אפשרית. שמאלנית הומנית וגזענית אם אפשר לחשוב

על שילוב כזה. אוהבת והורסת. ילדותית ודעתנית, רגישה ופוגעת בלי משים כל הזמן, בכולם ומה לא.

מלכה הייתה כתובה כטיפוס הלבוש בבגדי מה – שקוראים – אשת – עסקים – טייפקאסט – אמריקאי.

חליפות צרות, אלגנטיות, נעלי עקב, איפור מוקפד ומין טיפוס מטופף עקבים אמריקאי.

לא הסכמתי. לא הרגשתי נוח עם ההחלטה הזו ויצאתי לחפש את הביוגרפיה של מלכה –

כן, גם בדרמות יומיות, שלא נגיד טלנובלות אפשר ורצוי להתייחס ברצינות ממשית לעבודה שלך.

מלכה למדה בירושלים בסוף שנות השישים. סוג של היפית שמאלנית זרוקה בקומונות באוניברסיטה.

החותם האופנתי שלה נקבע – יש בדרך פוסט על איך יש זמן שבו נקבע חותם הטעם האישי,

יש כזה זמן…לכל אחד ואחת – אז. בתקופת הבגדים הזרוקים, הנוחים של ההיפים וגם היום,

עשורים אחרכך, כשמצבה הכלכלי, חברתי משופר פי כמה וכמה, מלכה נשארה נאמנה לחותם

ה"ביגדי" שלה – הבגדים שלה אומנם מאד יקרים, עשויים ממיטב החומרים , אך עדיין נוחים

מאד, נינוחים ובעלי גוון בוהמי משהו. שאבי שיק בבגדים.

את הצבעוניות הטווסית של שנות השישים החליפה מלכה בקשת צבעים חיוורת ואחידה שממנה לא זזה

ולו לסצנה אחת – אפור, בג', תכלת בהיר, שמנת, אוף וויט וכמובן שחור. שערה עשוי ת מ י ד בקפידה

רבה, תסרוקת מוזרה מעט. מתוכשטת במעט תכשיטים, עונדת ברוב הפרקים שעון יד גברי, של אביה,

עם רצועת עור חומה ו.. דבר אחד אדום ובולט. תיק התחקירים שהיא נושאת איתה תמיד עומד בניגוד

גמור לצבעוניות הסולידית והמאופקת שלה.

כשמלכה לב ארי עובדת, מלכה לב ארי נצבעת אדום!

היה כיף.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ועכשיו.

שבועיים לפני תחילת הצילומים.

הבגדים של דידי כבר נבחרו ואושרו כמעט סופית על ידי ועל ידי עודד לוטן הבמאי –

בגד מול סצנה, בגד מול סצנה. משקפי הראיה חזרו. השעון, התיק, השער ישאר כפי שהיה.

הצבעים שלה בעונה הזו השתנו מעט..ככה בעדינות…קרוב לודאי שרק אני אדע וארגיש –

זה היופי. שכלכך הרבה דברים והחלטות מרכיבים מלאכת מחשבת של דמות ופרטים ותתי דברים

בלי שהדברים נהדפים ונדחפים מול הפנים והסכ הכל מצליח להעביר דמות מדוייקת, לספר סיפור.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

עכשיו מה שנשאר הוא להמשיך ולקרוא ולסמן ולהבין כל סצנה ומילה בשלש עשר הפרקים המורכבים

 שנכתבו על ידי אבנר וענת, לקחת החלטות ולכתוב אותן בעפרון בתוך דפי התסריט מתוך תקווה לזכור

 לממש אותן בתוך האקשן והקאט וכמובן, להבין סוף סוף איזה תחתונים לובשת דידי.