היה כבר כמעט שמונה בערב, תחילת מסלול סוף יום ופתאום התגעגעתי לשתיהן,
לגדולה ולקטנה, אז בקשתי מהעוד-שלושים-ושניים-יום-עם-שבתות-מתחיל-החופש-יש שבדיוק
סיימה להתכונן למבחן באלגברה אוּף להתקשר ולהגיד בדיוק ככה: אמא אמרה שהיא מכירה
אותך ואין סיכוי בעולם שככה בספונטניות ועוד בערב תבואו לארוחת ערב אבל אנחנו מנסות,
ועמדתי במטבח חותכת סלט במֵרַבֵּעַ המופלא שלי – פוסט צרכנות בקרוב – ולביבת תפוחי
האדמה שהיא כלכך אוהבת היטגנה ואפילו רזי וגדי השכנים המסנוורים תמידית לא הדליקו
את האור בחוץ ולא סינוורו לרגע והחברה הכי שלי בעולם אמרה שהן באות.
היא? בספונטניות? בשמונה וחצי בערב ביום בית ספר? היא הסכימה להכנס למכונית ולבוא?
כנראה שגם היא מתגעגעת.
הימים נגרפים לפעמים לשבועות
והטלפונים הענייניים לא ממלאים צרכים שיחתיים באמת.
אז ערכתי שולחן קצת, ממש קצת יותר בקפדנות, והכנתי לימונדה עם תמצית שקדים ונענע,
ולחם גם וליתר בטחון כמה ביצים קשות והן הגיעו.
אחת אני מכירה אפילו-לעצמי-לא-נעים-לי-להגיד-כמה-שנים
ואת השניה אני מכירה כל החיים. שלה.
אמא ילדה אמא ילדה.
ארוחת ערב. שיחה. קנטורים. כולן נגדי. גם שלי מתאגדת עם הדודה של הלב שלה.
יש בין הילדה שלי לחברה הכי טובה שלי קשר פרטי ואהבה שאין לי קשר אליה.
הן מזהות אחת בשניה משהו שלא קשור אלי ב כ ל ל.
בדרך כלל אניי שמחה, בעיקר עבור הבת שלי שהרוויחה סוג של חברה גדולה ובטוח נאמנה.
לפעמים, רק לפעמים, אני מקנאה שאני בתפקיד "האמא" שלה
כי אני דווקא מ/זה קולית בתפקיד השני,
יעידו, כאן ועכשיו הילדות/נערות שהיום כבר נשים שהייתי עבורן סוג של כזו….
אבל זה עובר מהר
כי אני שמחה כל כך עם שתיהן, שלושתן , ביחד וכל אחת לחוד.
אז הן המשיכו לצחוק עלי קצת,
ואחר כך הילדות נעלמו.
ונשארנו ליד השולחן. ככה פשוט. חברה שלי ואני.
ודברנו על הנסיעה לניו יורק, ואם לעבור בית ספר, והאם הפט סוסייטי משעמם כבר או לא,
ומתי הצילומים מתחילים והופעות, וקצת, בהורדת קול קטנה, הילדות בסביבה על ענייני סקס
כאלה ואחרים וגם על עשור לחיבור שלה עם האדמוני המצויין וללהיפך שלי המתקרב גם.
מי היה מאמין עשור. רק כשמפרקים לימים ורגעים וקשיים מצליחים להבין את עוצמת המספר
והזמן הזה. עשור. אולי מצליחים.
אחרכך הן הלכו והיה לילה והיום שאחריו היה עמוס.
תקריב 
תגובות
איזה יופי :)
רגעים קטנים של אושר גדול
אהבתיאהבתי
את כותבת חלי. מפרקת את היומיום לחלקיקים ונוגעת מאוד ללבי. תודה.
אהבתיאהבתי
וזה לא חדש..
וכן, כל אחת צריכה איזו חברה או שתיים שכאלו. זה באמת אחד הדברים המענגים בחיים
אהבתיאהבתי
לפעמים את נוגעת לי בדיוק בנימים העדינים שנמתחים מתחת לפני העור.
מרעידה חוויות שעוד לא זכיתי לחוות ומאירה באור של שעת בין ערביים את הגרסאות שלי לרגעי האושר האלה.
אהבתיאהבתי
אבחנה מקסימה ומרחיבת לב.
אהבתיאהבתי
http://www.myvideo.de/watch/1375857/joni_mitchell_unchained_melody
אהבתיאהבתי
:)
אהבתיאהבתי
שיש לכן אתכן.
אהבתיאהבתי
קראתי, יפה
אני חשה בין השורות דווקא מעט / הרבה (?) עצב
אהבתיאהבתי
מה יש ל'גיד? פשוט יפה. גם שיש וגם שאת מפרגנת. הכי טוב פרגון
אהבתיאהבתי
מעט כאב?
מעט?
אבל בכאב יש המוןרגש
ורגש
כמו כאב
הוא מה שמחבר אותנו זו לזו
אם יש איש בסביבה או אין
ומה שיש לנו זו עם זו
לי ולה ולה ולה
אין לו תחליף
ואין בלתו.
וחלי –
את כותבת מתחת לעור.
וזה מסתובב לו שם
עם מילים שלי עצמי
ומרגיש.כלכך מרגיש.
נורית
אהבתיאהבתי
איזה יופי את כותבת
מצליחה לדבר על העצב בלי להעציב יותר מדי
ולמרות הכל, יש אצלך הרבה אופטימיות
אהבתיאהבתי
כל כך יפה את רגעי השמחה בתוך היומיום.
וגם אני בזמן האחרון מתחילה לתהות אם הפט סוסייטי מתחיל לשעמם…
אהבתיאהבתי