מכנסי פיגמה וגופיה

 

בערב צלצלה הקרובה.

הילד שלה היה במדורת לג בעומר מאוחרת עם שקי שינה ושלי בבית ההוא.

אז היא באה. ברגל. 800 מטר.

היין האדום שפתחתי היה דוחה ממש, הלבן שניסינו היה נפלא –

שיחה ע'ע הילד בבית ההוא, האבא של, making a living, זקיפות קומה ונפש, ג'ינס חדש, סידורים,

חיים.

היא סיפרה שהתכשיטים הראשונים בלונדון נמכרו – יש!! –

אמרתי שאוטוטו מגיע פוסט צרכנות-כל-מיני-דברים-טובים?

ועל הסרט המעניין שראתה בסינימטק אחרי הצהרים כי לזה שהיא רצתה ושקבענו ללכת –

נגמרו כל הכרטיסים מי היה מאמין –

ואני הראתי לה את ההצעות לעיצוב למילים שלי שי. הראה לי סוף סוף השבוע ופרסתי אותן על השולחן

ואמרתי שאני חייבת להתייעץ עם איזה מו'ל כי זו גם החלטה שיווקית במקרה הזה, לא רק טעם אישי,

וסיפרתי לה איך חיבקתי את המטפלת שלי היום אחרי שמונה (!!) שנים שלא ראיתי אותה ואיך דפק לי

הלב בהתרגשות ואהבה ובטחון, והאור בחצר אצל רזי וגדי כבה סוף סוף ויכולתי לזכור איך היה פעם,

עד לפני שנה, כשהחלון שלי היה ריק ונקי מבית שחומס לי את החושך כל לילה מחדש, והתלוננתי

והיא אמרה תתחדשי סוף סוף יש לך שכנים תגידי תודה על העשור הקודם ובטלנו את ההליכה בים

בבוקר כי אפשר להתעורר בלי שעון בית ספר – טוב היא ביטלה, אני דווקא הייתי קמה והולכת,

בכל זאת צילומים בעוד שבועיים… 

ואז לקחתי את הרצועה האדומה כי הייתה בי עירנות ורצון והבלונדינית התחילה לנבוח בהתרגשות.

האוויר היה של אמצע קיץ אתמול בלילה למרות שאביב. צלול וקריר.

מכנסי פיג'מה, גופיה, הליכה בשביל בשכונה והכלבה מתרוצצת.

שלש דקות והגענו. השכונה קטנה.

עמדנו מעט מול הבית המואר חלקית שלה, צנוע ומתוק, דברנו על כל הבתים האלה,

וחשבנו שתכף יש לנו יומולדת.

קראתי לבלונדה והלכנו. דרך הכביש לא דרך הגינה הציבורית –

זה מוזר, ובעצם עצוב, איך עקבות פחד נשי מחושך וגינות ומקומות אפלים משאירים בנו חותם.

גם עכשיו כשאני לא פוחדת, האינסטינקט יוביל אותי לגינה רק אם אני לא לבד – אפילו עם ילדה

אני אכנס לשם בלי לחשוב על זה בכלל, וברגע שאני לבד…היסוס.

ולולו ואני חזרנו הבייתה.

הרחובות בשכונה היו ריקים ממש. איש אחד רץ ואחר עבר עם אופניים.

האוויר היה באמת צלול וקריר ומנחם.

היה שקט בחוץ והיה רגע צלול ונדיר של שקט פנימי גם.

וידעתי מה חסר.

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • קוראת כאן  On 15 במאי 2009 at 10:35

    אז אם את יודעת …

    אהבתי

  • הרגעים בחייך מוגדלים במיקרוסקופ. מקסים.

    אהבתי

  • מיכאל י.  On 15 במאי 2009 at 12:26

    ראשית כל לפי דעתי לעמנואל מותר ללכת עם אחותך, היות ונפרדתם. מה שאני לא מבין זה איך את חיה בדירה של החברה שלך. הרי את משרדת בטלויזיה – לא משלמים מספיק? בכל מקרה אני בטוח שעמנואל יחזור אליך (הרי אמרו כבר שהוא רק חושב עליך), וגלי תחזור לשדר חדשות ולכולנו יהיה טוב. חוצמזה נראה לי שמאז הקרב על המילקי דברים כבר לא חזרו להיות כמו פעם. צריך להרגע ולנוח, ולזרום.

    אהבתי

  • א.  On 15 במאי 2009 at 14:04

    את הפחד שלנו מחושך ומקומות מבודדים ינקנו עם חלב אימותינו בצדק. נשים הותקפו ונוצלו מאז ומתמיד וצריך לעמוד על המשמר גם במקומות מוכרים.

    אהבתי

  • אורח מבית  On 15 במאי 2009 at 23:56

    מה חסר? ספרי

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: