תקריב

.

אם הייתי עכשיו,

בבוקר המסויים הזה,

בת שש או עשר. חמש עשרה, עשרים ושתיים,

או אפילו בת עשרים ושמונה מגיעה במיוחד,

הייתי, ממש בשעה הזו, בוקר מוקדם של ערב פסח,

לוקחת את שולחן הפורמייקה האדום,

כן, זה שעדיין עומד שם במטבח, אותו אחד בדיוק,

גוררת גם את חמשת הכסאות האדומים. היום כבר, סוף סוף יש אחרים.

– רחלי אין סיבה לגרור, זה משאיר סימנים על הרצפה –

אל השביל.

אוויר הבוקר עדיין צונן ובכל זאת, מסורת זו מסורת ועד הצהרים הכל חייב להיות גמור וחתום.

אנחנו יחפים, בגדים קצרים והשולחן והכסאות מחכים על השביל.

אם הייתי שם עכשיו,

הייתי מושכת את הצינור ה א ר ו ך, מביאה קערה עם מים חמימים מהבית, סבון כלים,

ספוג קשיח לשפשוף ומטליות. בוקר יום ליל הסדר שלנו התחיל.

הצינור נפתח. מים בשפע, קרים. כמה קרים.

סבון וקצף, קיטורים והנאה. הכל מתערבב.

מנקים ומשפשפים מתלוננים וצוחקים מחפשים בחריצים ובפינות ומבקשים אישור מאמא.

אחרי שהכל מסובן ומעלה קצף ובועות שוטפים, ועוד קצת,

וגם את מי שמסביב ואם אמא או אבא בסביבה מעיזים גם אותם.

אחר כך,

בזמן שהשמש וסימני האביב הראשונים מתחילים לייבש את הרהוט החף מכל פרור חמץ

אני אוכלת פרוסות לחם טרי מישהו-הביא-מהמכולת אחרונות בגעגוע מוקדם, עוד לפני החסך,

שולחת רגליים לחות אל השמש שתייבש גם אצבעות ברווז וגפיים קפואות וחושבת איפה סבא

יחביא השנה את האפיקומן ומה כדאי לבקש אם אני אצליח למצוא אותו לפני כל הבנים האלה..

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

הנה אני, שומרת על סבא ועל האפיקומן…חג שמח

.