תקריב

.

זמן הזאתי

כמעט חצות. אמצע הלילה, היא כבר הצליחה להרדם הילדה שלי, אחרי שהתעוררה כלכך יפה מההרדמה,

ראתה את בובת הפרווה החדשה שביקשה שתהיה שם, דובי פרוותי עם אף ורדרד שקניתי כבר לפני

עשרה ימים והחבאתי, וחייכה, ילדה מתעוררת מנרקוזה בחיוך, אמרה האחות שתפקידה לשמור עליהם

כשהם מתעוררים חשופים, עירומים מכל שביב הכרה ומודעות ולהחזיר אותם לכאן בעדינות – ככה עוד

לא ראיתי – והרגשתי גאווה מטומטמת ממש – במה יש להתגאות  טמבלית – אז הילדה שלך התעוררה

מהרדמה בלי בכי ובחילה והקאות, ביג פ—קינג הישג…..

אפשר לחשוב…..

הילדה שהתעוררה לידה בכתה בעברית וערבית מתערבבות ובעיקר צעקה כל הזמן: זה לא פיר, זה לא

פיר…ואביה חסר אונים כמו שרק הורה יכול להיות מול ילד כואב ומילל חייך אלינו חיוך חצי מתנצל על

המהומה וחצי חסר אונים ואמר: וואלה, היא צודקת, זה באמת לא פיר.

אחר כך בלילה, כשהיא כבר הצליחה להרדם. על הגב, עם הדובי החדש אין-לי-כח-למצוא-לו-שם-

עכשיו-אמא-נחכה-שנהיה-בבית חבוק בידה השמאלית, עיניה עצומות, תום ילדותה, פגיעותה ומתיקותה

משורטטים על פניה בבהירות והיא נושמת ושלווה יחסית, רק אז הצלחתי גם אני, בודדה ככל שהרגשתי,

להמתח משהו על הכורסת הורים ההופכת למזרן ארוך משונה ונוקשה. שתי מגבות עטופות לכדי כרית

חסרת יכולת נחמה, כמה סודוקו קשים במיוחד ואיי טאצ' עם מוסיקה ובלי ווי פיי הצליחו להעביר זמן עד

שאי אפשר היה יותר. אפילו המחשבות לא הצליחו להשאיר אותי ערה, ועצמתי עינים.

היכולת להצליח להרדם בתנאי שדה דחוסים ותנאים רגשיים דחוסים אף יותרהיא אחת המתנות הטובות

והנדיבות שהטבע האנושי מעניק לברואיו.

הצלחתי לעצום עיניים ולא לחשוב על כלום חוץ מאוזן כרויה לילדה הזו ופשוט לנוח, לנסות לנוח,

ואז, אז בדיוק נפתחה פתאום הדלת. האור הלבן מהמסדרון חדר בחדות, כמעט באלימות אל החדר

הקטן, הקוסמוס הפרטי שנבנה בשעות בודדות בסוף המסדרון שקבלנו לעצמנו, אור שהבזיק אל תוך

עיני והקיום שלי, וברגע, בהרף עין, הייתי במקום אחר.

הזמן שהיה שלי

בלילה האחרון של החופש בגדול, בין הגן לכיתה אלף-סוף-סוף, בלילה האחרון בבית הישן, בין עשרות

ארגזים, כלים עטופים בנייר עתון, אחות חדשה יחסית, אח גדול שמנסה בדרכים שונות ומוזרות לשכנע

חתול גדול וידידותי, טרזן, להכנס לאוטו של אבא ולהשאר שם עד הבוקר כדי  שלא נשכח אותו

באנדרלמוסיה של "המעבר". אז, בדיוק אז, הגיעה טמפרטורת הגוף שלי לארבעים ואחת נקודה שבע.

מעלות. צלסיוס.

בית חולים ה"שרון" היה בתורנות. סבתא הגיעה באמצע הלילה כדי לשמור עליהם ואולי להעביר את הבית

בבוקר, כי מי יודע איך יגמר הלילה, ואני נסעתי עם אמא ואבא. רק אני. זה לא קורה כמעט אף פעם שרק

אני איתם. האוטו של אבא שחור. הדלתות שלו נפתחות הפוך ממכוניות רגילות, ההגה עשוי עץ ואמא

אמרה שהיא לא מבינה בשום פנים ואופן איך הוא מוכן לגעת במשהו שבא מהמדינה של הנאצים האלה,

ואם זה היה תלוי בה והיה לה כוח לויכוחים האלה.

בלילה ההוא אמא לא ישבה במושב ליד אבא. היא ישבה איתי מאחור וחיבקה אותי. הפנים שלה היו

מודאגים והם דברו יידיש שזה סימן לדברים סודיים וחמורים, למרות שאחי, אפילו אני לפעמים, מבינים

על מה הם מדברים, בלי להבין ממש את המילים, חוץ מאינגלע ומיידלע שזה הוא ואני.

לא כל כך זוכרת את הדרך לבית חולים או מה היה שם בהתחלה. במעלית אבא כבר לקח אותי על הידיים

למרות שהוא אומר שאני ממש כבדה ומבוגרת מדי בשביל הפינוקים האלה, וביקש ממני להשאיר את

העיניים פקוחות, אפילו בכוח, וללחוץ על הספרה שלוש בלוח הספרות. אני כבר יודעת לספור עד מאה

כמעט, אז זה לא בעיה בכלל, וחוץ מזה, אני כל כך אוהבת את אבא שאם הוא מבקש ממני להשאיר את

העיניים פקוחות, בטח שאני אשאיר אותן, למרות שהן כבדות, כאילו מישהו הניח עליהן שמיכה.

אחר כך אמא בכתה, ואבא ניסה להתווכח בקולו השקט, כרגיל, ולהסביר לאחות ולרופא שזה לא נשמע

לו הגיוני להשאיר ילדה בת שש וחצי, קודחת לבד בלילה בבית חולים. ומה אם אני אתעורר והם לא יהיו

שם, לידי, ובסדר, רק אחד מהם ישאר, והוא מבין שיש חוקים בבית חולים, ויש שעות בקור מסודרות,

והם מבטיחים לא להפריע וגם אם יעשו לי דברים שיראו להם איומים ומפחידים הם ישבו בצד, בשקט.

רק בבקשה, בבקשה שירשו להם להשאר עם הילדה.

האחות אמרה שהשעה אחת אחר חצות ובשבע בבוקר הם רשאים לחזור. שבע בבוקר בכתה אמי.

שש שעות. שש כפול שישים. שלוש מאות ושישים כפול שישים. עשרים ואחת אלף ושש מאות שניות.

ולא הרשו להם. לאורך הפרוזדור הארוך, החשוך והאפור, אחרי שנישקו אותי חזק חזק, בקשו ממני להיות

ילדה טובה והבטיחו, אמא אפילו נשבעה, למרות שבדרך כלל היא מאוד לא אוהבת, ואפילו אוסרת

להשבע שבבוקר, כשאני רק אפתח את העיניים הם יהיו לידי, שניהם.

ראיתי איך הם נעלמים.

היה קשה לראות. האור הלבן מעל תחנת האחיות סנוור, הכאיב כמו היה בתוך הראש, קרוב לאישונים.

ביקשתי מהאחות שהתגלתה מאוחר יותר כאחות גאולה, לכבות את האור או בבקשה להעביר אותי

למקום עם חושך. קצת חושך. לא חשוך לגמרי. אני מפחדת מהחושך. לפעמים אני עושה עם אח שלי

ניסויים בלהיות עיוורת ולסמוך על מי שלידך, וזה מאוד מאוד, בעצם הכי קשה.

גאולה בבגדים הלבנים אמרה שאי אפשר, שאני צריכה הלילה להיות קרובה לתחנת האחיות ושאני

חייבת להיות ילדה טובה ושהם ינסו להוריד לי את החום כי עוד מעט יהיה אפשר לטגן ביצת עין על

הראש שלי.

אני שונאת, ממש שונאת, אפילו שזה לא יפה לשנוא, שאומרים לי להיות ילדה טובה. שונאת.

והיא הגיעה עם גיגית גדולה ואמרה לי להוריד את הפיג'מה וטבלה סדין גדול בגיגית. בתנועה מהירה

וחטופה, בלי מילה הניחה אותו עלי. קר. נורא קר. כואב מרוב שקר ואני רוצה את אמא. כל הלילה.

שוכבת מכורבלת, מצונפת בסדין רטוב, חמימות לחה מתחילה להזדחל לעורי. עוצמת עיניים, מנסה

להתעלם מהלבן הבוהק המתעקש להציק לי לא חשוב כמה אני עוצמת חזק חזק, חודר את החושך.

דוקרני ולא מרפה. משהו מתחיל להרגע מעט, ממש מעט, ממש לאט לאט….אבל אז, בדיוק אז,

כשמתחיל להיות קצת יותר נעים, כשהסדין חמים בדיוק כמוני, נקודת שיוויון בין הסדין והעור שלי,

כשהרטיבות מרגיעה מופיעה האחות גאולה, מורידה בחדות את הסדין שהספיק לספוג את להט החום

ממני וכבמטה קסם שולה מהגיגית הקפואה, סדין רענן, קפוא כפתיתי שלג ובחטף, פורשת אותו עלי.

ללא מילה. מכף רגל עד ראש. לא מוותרת על אינץ'.

איפה הם הגיבורים כשצריך לוותר על אינצ'ים חשובים מגוף ילדה קודח בסדין.

האחות שפתחה את הדלת בחדר הקטן בסוף המסדרון באמצע הלילה חייכה אלי ואמרה:

אני רק מודדת לה חום, באמת. בבוקר הכל יהיה בסדר. חייכתי אליה, אמרתי תודה רבה ונרדמתי.

בבוקר הכל באמת היה בסדר.

.