שאלה שמעולם לא שאלתי

 

 

שאלה שמעולם לא שאלתי או נשאלתי עד אתמול בשעת לילה מאוחרת.

 

היא טריקית. יותר רצינית ומעמידה אותך מול עצמך וחייך ורצונותיך מכפי שזה מרגיש ברגע הראשון.

 

נסו והווכחו :)

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • ח ל י  ביום 27 במרץ 2009 בשעה 08:16

    אני?

    אני הייתי, אני חושבת, מעיזה לחשוב ולהרגיש, ואפילו להגיד, שלתמיד…

    אהבתי

  • אילנה  ביום 27 במרץ 2009 בשעה 09:29

    והרבה. בהרבה תחומים

    אהבתי

  • efyska  ביום 27 במרץ 2009 בשעה 09:46

    זו שאלה שאני אצטרך לחיות איתה קצת. תודה על הדלת שפתחת.

    אהבתי

  • אורח מבית  ביום 27 במרץ 2009 בשעה 09:46

    הייתי מבקש סליחה מחבר מסויים.

    אהבתי

  • ילדה גדולה כבר  ביום 27 במרץ 2009 בשעה 11:10

    תובעת את השכן שהתעלל בי בילדותי
    ורואה אותו נכנס לכלא עד יומו האחרון ומת בבושה וקלון כמו שמגיע לו

    אהבתי

  • חנן כהן  ביום 27 במרץ 2009 בשעה 12:48

    ומבקש כמה כסף שבא לי

    אהבתי

  • שלומי  ביום 27 במרץ 2009 בשעה 13:13

    הייתי עוזב את העבודה הנוכחית שלי (היי-טק), שמספקת לי ולמשפחתי חיים טובים אבל גם דאגות רבות, ועושה מה שאני באמת אוהב (מוזיקה) שממש ממש לא מפרנסת אבל גם מרגיעה אותי ברמות שאי אפשר לתאר.

    אני די מזדהה עם התגובה של אורח. גם אני הייתי רוצה לבקש סליחה ממישהי שפגעתי בה בעבר. לצערי הפגיעה היתה כל כך קשה שהיא ניתקה את הקשר בצורה שאני אפילו לא יכול לאתר אותה כדי לבקש סליחה (שירלי, אם את קוראת את זה – סליחה).

    לא הייתי רוצה את מה שחנן כתב. אני מעדיף לאכול את מה שאני מבשל או לגווע ברעב. לא הייתי רוצה לקבל כסף בלי לעבוד תמורתו (וזה לא חשוב אם זה מהבנק, מהלוטו, מתרומה, ממלגה או מירושה).

    אהבתי

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  ביום 27 במרץ 2009 בשעה 13:14

    אתה יודע כמה בא לך?

    אהבתי

  • יוסי דר  ביום 27 במרץ 2009 בשעה 14:05

    לא הייתי עושה דבר (כי החשש מכישלון הוא הדלק שלי).

    אהבתי

  • רני  ביום 27 במרץ 2009 בשעה 14:37

    הייתי מחזיר את השטחים, יחד עם הכהניסטים הישראלים.
    מפרק את הצבא.
    פותח את הגבולות.
    מאפשר לכל אחד לגור באיזו מדינה שהוא רוצה.
    מוריד יותר גשם.
    מחלק אהבה.
    מרחיב את גבולות הכאב.
    רוקד עם הילדים.
    מרפא את כולם.
    קופץ בזמן
    מטייל בין גלקסיות
    משנה מצב צבירה

    ובנימה קצת אישית – מפנטז קצת פחות

    אהבתי

  • אביגיל  ביום 27 במרץ 2009 בשעה 14:56

    רק כדי להרגיש שכל מה שיכולתי פעם אני יכולה גם היום.

    ובטח עוד המון דברים. אבל זה לסיפתח.

    אהבתי

  • מיכל  ביום 27 במרץ 2009 בשעה 15:12

    קראתי בבוקר והנושא בעיבוד. חתיכת אולם ללא גבולות פתחת לי. בעיה.
    :)

    מניחה שהייתי מחפשת את הדבר שבו ארגיש בכ"ז שאני לא בטוחה. שיאתגר אותי. זה אוקסימורון לשאלה, אני יודעת. אבל אני, בלי אתגר, מתה.

    ואיך אני מודה לך על השאלה הזאת.
    שתהיה שבת טובה.

    אהבתי

  • גלעד סרי לוי  ביום 27 במרץ 2009 בשעה 15:38

    הייתי בורא אבן שאף אחד לא יכול להרים

    אהבתי

  • אייל  ביום 27 במרץ 2009 בשעה 15:44

    אני לא יודע, אבל עוד מעט אני אדע (וזה יהיה הדבר שאנחנו נעשה).

    אהבתי

  • אביבה יובל  ביום 27 במרץ 2009 בשעה 18:21

    (ככה אני קוראת לשאלה שמעלה חיוך ענקי על פני)

    בגלל שאני הייתי לוקחת אותה כרגע, והתשובה לשאלה הזו אצלי (לפחות) משתנה תדירות, למקום מאוד מסוים.

    אהבתי

  • לייה  ביום 27 במרץ 2009 בשעה 19:09

    מכל אחד שרק הייתי רוצה.

    אהבתי

  • בייביסיטר  ביום 27 במרץ 2009 בשעה 19:20

    הייתי מציעה למוזיאון תל אביב תערוכה

    אהבתי

  • מוטי  ביום 27 במרץ 2009 בשעה 21:18

    משכנע את כל בני האדם להיות טבעונים

    אהבתי

  • yehaV  ביום 27 במרץ 2009 בשעה 21:28

    כשלון הוא אשליה, הפחד ממנו הוא זה שגורם לנו לחשוב כמו שלימדו אותנו ולפעול כפי שלימדו אותנו ולהיות רחוקים כל כך מהטבע והרצונות שלנו. הייתי חיה בלי לחשוב, פועלת לפי האינסטינקטים שלי בלבד ולא מסתכלת לצדדים לעולם.. חיה ונותנת לחיות. העבודה העיקרית שלי היא להגיע לשם

    אהבתי

  • טלילה  ביום 28 במרץ 2009 בשעה 00:13

    שאלה שמכריחה לחשוב מחדש על המושג "כישלון". ולהגיע למסקנה שכל מיני דברים ששמתי אותם תחת הקטגוריה הזאת לא חייבים בהכרח להיתפס ככה….
    מאיפה התמונה אגב?

    אהבתי

  • יוחאי  ביום 29 במרץ 2009 בשעה 08:07

    משנה את חיינו לטוב ובהחלט גם לרע

    אהבתי

  • וה שיק  ביום 7 בספטמבר 2010 בשעה 10:28

    רואים שכולכם צעירים מנסים לרוץ קדימה, אני היתי דואגת שכל בתי החולים ישארו בלי עבודה, הייתי ממציאה מכונה שכזו….מנכנס אדם בצד אחד יוצא מהצד השני בריא, בלי מחלות, בלי כאבים
    אגב חלי – אני קוראת את כל מה שאת כותבת, שנה טובה לך אשה חכמה ויפה.

    אהבתי

כתיבת תגובה