תקריב

.

.

הבוקר היה רגיל. נעים ורגיל.

התהלכנו שתינו בשיגרת הבוקר.

כל אחת לעצמה. בשקט.

חוץ מהבלונדה הנובחת בטירוף ובצדק על הפועלים במגרש ליד,  חוץ מהליטוף על הלחי שמעיר אותה,

הלחישה שלי שזמן לקום והעוד חמש דקות הרגיל שלה ואנחנו ניפגשות ליד השולחן.

היא אוכלת ארוחת בוקר, אני מסיימת את ענייני ארוחת עשר, ארוחת צהרים, בקבוק מים, כסף לקיוסק,

מכינה לעצמי קפה לדרך, מצליחה להגניב נשיקה או כף יד על לחי רכה, מזרזת  כי  איה-כמה-אפשר-

להתעסק-עם-הפוני-הזה-כל-בוקר-מחדש-ולא-מאמינה-שאני-אומרת-את- המילים-האלה-אולי-זו-לא-

אני-אלא-איזה-עב'מ-אימהי-שמשתלט-לי-על-הפה-לפעמים, ואנחנו יוצאות מהבית. בזמן.

שמונה דקות נהיגה לבית הספר.

השיחה התגלגלה היום מי יודע איך ולמה למה זה להיות מפגר, ושילדים אוטיסטים כמו אלה בכיתת פל"א

בבית הספר הם ממש, אבל ממש לא מפגרים אמא,  וסיפרתי לה על סרט מופלא שמסתובב ביו טיוב על

נערה אוטיסטית שמסבירה בדרכה איך העולם נראה ונשמע לה, והבטחתי להראות לה, והגענו.

תביאי נשיקה. א מ א והמבט ההוא לרגע וחיוך.

.

לפעמים, ממש תוך כדי היא נזכרת מי היא, גם בתוך גלי הקוליות הצינית המנסה להתהוות שלה –

די  בהצלחה האמת. ציניות עוברת בגנים? – ומחייכת אלי. היא ממש. האמיתית.

זו שהייתה,

שמתחבאת כרגע ,

ושעוד כמה שנים מספרים לי או בשעות לילה מאוחרות ורגעי חסד מאפשרת לי להפגש איתה לרגע.

.

יש ילדה בכיתת פל"א בבית הספר שאני מאד אוהבת. לפעמים כשהיא מביטה לי לתוך העינים, מאפשרת

לי להביט ישר ועמוק לעיניה, אני רואה את הילדה שבתוך ההגדרות, את האדםהממשי, המציץ אל העולם

מתוך עומק השכבות, אלה שלא מאפשרות את המבט פנימה,או החוצה, רוב הזמן.

או שככה נדמה לנו שזה.

.

וראיתי את הבת שלי מדקקת את דרכה אל שתי חברות שהגיעו ובזיקוקי נערוּת ודקיקוּת קולית

מתחבקת, מתרגשת, מספרת במהירות משהו ורצה. בטח רצה לגדול בעוד יום.

אני מנסה להשאיר קצת מהקפה לדרך חזרה.

יולי תמיר הסבירה בגלי צהל שאין סיכוי שהיא תצטרף לממשלה הזו והאמנתי לה. גם בן כספית ושאר

מרעיו האמינו לה. אני שותה את סוף הקפה הפושר וחושבת שגם שלי יחימוביץ לא תכנע לפיתויים

ושאני חייבת לדבר עם אבא שלי על איך הוא מרגיש עם ההתפרקות הסופית של מה שפעם, מזמן,

היה הבסיס המוסרי,אידיאולוגי של רוב בני גילו ודורו.

הרמזור הופך אדום מה – יהיה – עם – הסמליות – מה.

.

אשה אחת בטריינינג אפור, מפתחות, טלפון ביד, תיק מיני מאוס ורוד על כתפה הימנית וילדה בת שלש

וחצי ארבע לבושה במכנסי טרייניג, עליהם חצאית טוטו ורודה ושתי קוקיות מחזיקה בידה חוצה את

מעבר החציה במהירות, משפילה ראש ומחייכת אל הבאלאגן הורדרד שלידה ואומרת לי תודה בלי קול.

.

אני כבר בבית, כוס הקפה השניה לידי, עיתון, מחשב, החצי השני של שיגרת הבוקר שלי, כבר סימנתי

את הטכסטים למחר במארקר צהוב, תכף אתחיל ללמוד את הטכסט ואני לא מצליחה, אני לא מצליחה

להזכר מתי, אפילו בערך, מתי הפסקנו ללכת יד ביד.