תקריב

.

.

סוף אוגוסט 1999 –

אנחנו חוזרות מהים. הים בסוף הקיץ הוא נעים ומייטיב עם נפשות עצובות וסוערות.

נוסעות על קרן קיימת, תכף הפניה לרחוב האוניברסיטה ואחריה, הפניה הבייתה –

הילדה שלי, בת שלוש וחצי, משחקת עם הבלון שקיבלה מערן בקייטנה.

בתוכו מקשקשת סוכריה חמוצה, אדומה.

– רוצה סוכריה

– מה פתאם  – אני עונה – אסור לך סוכריות כאלה עדיין

– רוצה

– אני מבינה שאת רוצה מתוקונת, אבל אסור

– אני כבר גדולה

– נכון, אבל לא מספיק….

– ערן נתן ל כ ו ל ם

– אני מבינה…

– כ ו ל ם אכלו סוכריה ואני עצובה כי אני גם גדולה ורוצה….

.

*         *           *
חתכתי נקניקיות לאורכן כי הן מסוכנות. ובננות ותפוחים.בדקתי את הרכות של האגסים,

חציתי ענבים לשניים ובוטנים ופיסטוקים לא נכנסו הבייתה, ואם כן, ביתר תשומת לב, גבוה,

בכלים סגורים. הפכתי מומחית לאתר חלקי משחקים קטנטנים על השטיח –

ובאופן כללי הייתה בי מודעות מאד גדולה לסכנה הטמונה ביכולת הבליעה,או ליתר דיוק, חוסר

יכולת הבליעה של תינוקות, פעוטות, וילדים עד גיל שש וגם, זכרון אחד טראומטי:

הייתי רווקה תל אביבית סוערת, פעם, מזמן, והאחיין המתוק שלי, בן שנתיים אז, חייל לתפארת

היום, הגיע אלי ל 'פעם ראשונה לבד עם דודה רחלי' – ארוע שנגמר באחיין חייכן, דודה שהבחינה

פתאם בלחיים שמנמנות מדי של איתי, השכיבה אותו – תודה על אינסטינקטים מהירים – על הבטן,

על הברכיים שלה, וטפחה על גבו וארבע גולות – ארבע! -שנפלטו מפיו השאירו דודה חיוורת אחת

עם טראומת ילדים נחנקים ל ת מ י ד.

או בשלש מילים מפחידות וזכרון אחד טראומטי: ילדים יכולים להחנק!

בחזרה לנסיעה הבייתה מהים, אוגוסט 1999 –

הימים היו באמת ימים קשים ועצובים.

והעצב והצער והכעס וערפול הרגשות, כולם התערבבו בי והחלישו

והעינים העצובות שלה במראה והידיעה מה עומד מאחוריו החלישו אף יותר

ויתרתי.

מעולם לא ויתרתי על ענייני בטיחות לפני, ומעולם לא אחרי.

אבל באותו יום ויתרתי.

ארבע מאות מטר מהבית.

"בסדר" – אמרתי – "בזהירות, לאט לאט"

צהלות שמחה.

כמה שמחה יכולה לגרום סוכריה אדומה אחת, מי היה מאמין.

רמזור אדום. פניה שמאלה לרחוב שלנו. מאתיים מטר אנחנו בבית.

עינים למראה.

ילדה עם פה פעור, חיוורת, עינים מבוהלות לא נושמת.

פה פעור. לא נושמת. משתנקת. שפתיים כחלחלות.

רובוט. הפכתי לרובוט.

יוצאת מהאוטו,

פותחת את הדלת שלה,

משחררת אותה מכסא הבטיחות,

מרימה אותה,

מסובבת את גבה אלי,

מניחה יד מאוגרפת על החלק העליון של בטנה

ונותנת מכה כלפי מעלה.

שוב לוחצת,

נותנת מכה.

הסוכריה נפלטת.

בכי.

איש טוב מהרכב שמאחורינו מביא בקבוק מים.

איה שותה. גם אמא שותה.

תודה לאיש. הבייתה.

ותודה על השכל הישר שלנו ששלח אותנו לסדנת החיאה לתינוקות בקופת חולים –

יש בכולן –  כשהיא הייתה בת חודשיים, שלושה – חשבנו שכדאי לדעת. מה רע…

לא זכרתי שאני זוכרת – לא ידעתי שאני יודעת.

אבל הזכרון היה שם. מוטמע ומוטמן והצלתי את חייה.

כמה דרמטי, ככה מדוייק.

מרץ 2009 –

שני תינוקות נחנקו השבוע. ביסלי ובננה.

מה יותר "ילדותי" מביסלי ובננה?

אסור לוותר. אף פעם. פשוט לעולם.

לא על חגורות בטיחות. לא על מעבר חציה רק הפעם.

לא על בוטנים על השטיח כי אתמול היו חברים והיינו עייפים ולא שאבנו.

אסור לוותר. אף פעם. לעולם.

אין תירוצים.

צעקות. בכי. מצב רוח רע. לב רך. רק בשכונה.

אין הנחות. אין הקלות. אין תירוצים.

זה על החיים ועל המוות. זה יכול להגמר רע.

סוכריות אדומות כחגורות בטיחות.

.

סוף דבר:

אם תשאלו אותה מה קרה אז –

היא תספר שאמא נתנה לה סוכריה חמוצה והיא נחנקה ברמזור,

ואיש אחד טוב מהמכונית שמאחור הביא לה מים מינרלים והציל את חייה….