תקריב

 

 

 

כשכתבתי את הפוסט הלב נשבר שלשום, רגע אחרי שראיתי בקישור את הרגע הבלתי מתקבל

על הדעת שבו צועק זועק קורע את הלב דוקטור עזאלדין אבו אל-עייש את חורבן עולמו הגבתי

כמו אדם ששומע בן אנוש אחר ברגע של צער ויגון ורגש ואינו מסוגל להכיל את היגון גם אם

הוא של האחר. אדם שמתו עליו ילדיו.

הבוקר כשדפדפתי באינטרנט ראיתי את זה:

ד"ר אבו אל-עייש איבד שלוש בנות: ביסאן (20) סטודנטית למנהל עסקים, מיאר (15) ואיה (13).

 

ואיה בת השלוש עשרה.

                         

                        מה זה איה?

 

            שם תנכי – כנראה של גבר.

            ציפור טרף קטנה וחומה ממשפחת הנשרים.

            פיסקה בקוראן – שם נפוץ של ילדות מוסלמיות.

            קדושה בשפה הלטינית.

            יפה ביפנית – שם נפוץ של ילדות יפניות.

            אמה/בת לוויה בהינדית.

            ראשי תיבות – ארץ ישראל היפה (בלבד).

            וגם הילדה הכי מתוקה ואהובה בעולם כולו !

    

זה מה שכתבנו וחקרנו והכנו ליום המשפחה בגן מונטוסורי לפני עשר שנים –

כשאיה שלי הייתה בת שלוש.

היא תחגוג שלוש עשרה בדיוק בעוד חמישה שבועות.

 

 

אני יכולה, בטח שאני יכולה, לפתוח את המילים שלי כאן, כמו שאני יודעת שאני יודעת,

ולהשוות ולהחיות את חייה של הנערונת ההיא בעזה, האיה ההיא בת השלש עשרה –

על ניצני נעוריה ויתמותה וחייה שהיו ודאי לא פשוטים 

לחייה הכה מוגנים נעימים ורדרדים של בתי – אהובתי – משוש – חיי –

איה שלי בת השלש עשרה. בטח שאני יכולה.

ואני באמת מאמינה שכשאתה פורט את המספר הזה, אלף ושלש מאות הרוגים –

לאלף ושלש מאות אנשים –

ונניח שרק חצי היו אזרחים, נשים, ילדים ותינוקות –

לאנשים עם פנים וסיפורים ואהבות ושנאות, והורים וילדים ועולם,

ושמות,

אתה אולי,

אולי מצליח להתחיל להרגיש משהו מהזוועה.

 

נערונת בת שלוש עשרה. איה.

 

הלוואי, כפי שביקש אביה תהיה היא, ואחיותיה, אחרונות.

אחרונות ברשימות המוות, השנאה, האימה של כולנו. פחד אלוהים.