מכירים את זה?
ואת זה?
ואת השטיח?
אז ככה:
אני מחבבת אותה, באמת.
היא לא מנג'סת כמו הכלבה, אחותה הבכורה, היא בלונדינית ויהירה אפילו יותר ממני.
כשהצלנו אותה היא הייתה בת יומיים, יתומה ומורעבת. קבלנו אותה, שלושתינו, בסבר פנים יפה.
אני האכלתי בטפטפת, הבת שלי אז בת ארבע, ליטפה והתרגשה ולולו לקחה על עצמה תפקיד
אמהי מובהק וכפוי טובה ודאגה לנקות מה שמנקים.
היא בתמורה, הצחיקה כמו שגור חתולים יכול ויודע. סיבובים, ספרינטים מהירים וחסרי כיוון,
נסיונות מוזרים להגיע לגבהים שברור לכל שהם מעבר ליכולותיה ונסיון מתמיד כמובן לברר סוף
סוף מהו השרוך הזה התלוי מאחורי גבה.
מההתחלה, ממש מהימים הראשונים הוצאתי אותה לסיבובים בחצר.
יש לנו חצר גדולה. שלושה עצים, דשא, גזעי אורן חתוכים פזורים בה לישיבה ומשחק,
שבלולים, לפעמים צב תועה או חגב זקוף גב וכלבה אישית המתפקדת כשומרת ראש,
מה, מה עוד צריכה חתולה אחת כדי להבין את נפלאות חייה.
ומה בסך הכל בקשתי בתמורה?
לא בקשתי התיחסות על פי מצבי הרוח שלי, הסכמתי להענות ברוב הפעמים לדרישות,
חיכוכים, פינוקים וענייני חתולה, התקנתי דלת חתולים שתוכל להכנס ולצאת מהבית כרצונה,
הכשת הנחש שקבלה בכפה הקדמית מסקרנותה לבדוק מהו המקל הזז הזה עלתה למשק
הבית החד הורי הזה אלפי שקלים, ורמת ההתעצבנויות שלנו מהיללות לפעמים,
על זה לא מדברים מול העולם.
ומה בקשתי בתמורה, מה?
ספה חרדלית מקסטיאל, שתי כורסאות מקסימות של אריק בן שמחון ושטיח רך,
זה מה שבקשתי. על אורך חיי הרהיטים שלי התחננתי.
שיתרפטו בקצב הטבעי שלהם. ככה לאט, פה כתם, שם שריטה,
תבלות טבעית ומחממת לב של בית שחיים בו. מוגזם?
לדעתה כן.
מה לא ניסיתי?
עמודי גירוד. דשא מלאכותי. ספרי מרחיק חתולים. גזע עץ אמיתי .
נאדה וכלום. כלום ונאדה.
לפני כחודש הגעתי שוב אל טל ומרסל שמחזיקים חנות בהרצליה – 099561644
ויללתי על נפשי.
מרסל אמר: קחי.
הסתכלתי עליו בבוז: זה?
קחי הוא אמר.
לקחתי. גם החתולה הסתכלה בבוז.
לקח לה שבוע שבו זאתי, לדעת דינדון אחותה הגדולה, האנושית,
השכיבה אותה בארגז הקרטון המוזר הזה, ליטפה ושיחקה איתה: שתתרגל, נראה מה יקרה…
ומה שקרה נכתב בימים אלה בספר הניסים הפרטיים של המשפחה שלנו –
מהרגע שהבלונדה נעצה בקרטון הגלילי הרב שכבתי הזה את צפורניה הרגליה השתנו.
היא שוכבת בתוכו למנוחה וגרגורים, צופה על העולם כדרכה.
אבל בעיקר, בעיקר היא מגרדת, משייפת, מתחזקת וכל מה שהיא חייבת לעשות עם צפורניה
כמעט רק שם – טוב, על השטיח בחדר השינה שלי אי אפשר לוותר בינתיים. עניין של הרגל.
אבל הספה, הכורסאות, השטיח החדש יחסית נשארו במצב סטטי כבר כמעט חודש.
מי היה מאמין שמלבן קרטון יעשה לה את זה,
לך תבין חתולים/ות.
הפושעת.
.
.
תקריב 
תגובות
איזה חתולה מדהימה. מי זה קסטיאל לעומת העינים האלה?
מזדהה מאד עם חוסר האונים מול הרהיטים.
אהבתיאהבתי
מקסים
אהבתיאהבתי
כבר שנים אני חיה עם ספות מרוטות. אנחנו מצליחים להחליט מתי להחליף ספה כי מה הטעם, תוך כמה חודשים היא ניראת כמו ספה של הומלס. האם בטלפון זהז אפשר להשיג את זה? זה באמת עובד? כי גם אני ניסיתי כבר הכל וכלום לא עזר. אבל מי יכול לחויות בלעדיהם?
אהבתיאהבתי
גם לך, על הסבלנות ואיפוק לנזק המצטבר
וגם למרהטות החביבות על הפתרון היצירתי.
מי היה מאמין.
מיד העביר הלאה. (לי יש כלבה זקנה שכבר תש כוחה, אבל אחרים..השם ישמור אילו נזקים יש בבתים אחרים )
תודה
אהבתיאהבתי
החתולות שלי נאמנות לגמרי לכלל הקובע כי מידת החיבה שלהן לרהיט תקבע על פי ערכו הכספי או הרגשי…
כך נשחקו עד דק רהיטי עץ מופלאים שסבתא הביאה מגרמניה וגו'
אנא דווחי אם הדבר הזה עובד לאורך זמן. שלי מאבדות עניין אחרי זמן קצר. וגם – כמה זה עולה???
ועוד משהו – הספה שלי באה מאיקאה, עם ריפוד שניתן להחלפה. הבנות מכלות ריפוד כזה בערך בשנתיים, ואז 500 שקל והופ – יש מצע חדש לגירודים….
אהבתיאהבתי
ואני מוצאת את עצמי חייבת לומר שוב: הם נזר הבריאה היצורים האלה. נזר הבריאה
אהבתיאהבתי
שלושה חתולים תל-אביביים שאמם לא הצליחה לחזור אליהם התווספו למשפחתי באפריל 2000. הם עשו מה שחתולים עושים, והספות החלו להראות את פנימיותן הרכה (מה שמתאים הרבה יותר לסבא/סבתא מאשר לספה).
תפרנו שני כיסויים מבד חזק, קלים לכביסה ומתחלפים. החתולים גדלו ונרגעו מאוד. הספה נראית תקינה ושמישה.
תודה שהצלת את הדודנית-המרוחקת שלהם.
אהבתיאהבתי
אחרי תלאות רבות, ספות שעלו 15,000 ש"ח והושלכו לפח, ריפודים "שעמידים בפני שריטות חתולים" (כן! בטח!) עברתי לאיקאה. פחות איכותי אבל מחליפים ריפוד (תמיד יש לקנות ריפודים בזול יחסית) וזהו! פשרה.
אהבתיאהבתי
מי יתנני כחתול, חיה מופלאה
וכמו שכתב רודיארד קיפלינג בסיפורו
THE CAT THAT WALKED BY HIMSELF:
I am the Cat who walks by himself, and all places are alike to me.
הייתי רוצה לאמץ את גישת החתול בפילוסופיית היהודי הנודד שלי..
אהבתיאהבתי
אני סולח לה על המון, הספות ממילא מכוערות בירושה אז אני לא מתרגש, רק חבל לי שהיא כל כך אוהבת להשחיז על אוסף תקליטי הויניל שלי.
או יש לה סלידה מאלבומי קרטון כרומו של שנות השמונים או אולי זו העדפה לקצה ה"ישן" של מדף התקליטים, אלו עם עטיפות ניר ובריסטול פשוטות של תקליטי טרום-הולדתי שירשתי מהורי ומי ידע איפה עוד רואים אותם מלבד ארכיון גל"צ.
אני מקווה שמאז הפוסט הזה השלום לקסטיאל…
אהבתיאהבתי