תקריב

אין הרבה דברים שמצליחים לעקצץ אותו, את אבא שלי,
אבל יש דבר שהוא ממש לא סובל. שאני מחטטת.
שונא, ממש שנוא שאני מחטטת. חומדת לעצמי קופסאות ישנות, ברגים חלודים,

צינורות מוזרים ומה לא, והוא, שטוב ליבו ונדיבותו ואהבתו אלי אינם עומדים כלל לשאלה 

הופך כילי זקן וחשדן:

את לא צריכה את זה…בשביל מה? מה תעשי עם זה? רחלינקה…זה ישן…זה חלוד.

בשביל מה אתה צריך את זה…? אני רוטנת בחזרה

ואנחנו ממשיכים לשחק את משחק האוגרנים הכפייתיים הכל כך מהנה שלנו שבסופו אני
מצליחה כמובן לצאת עם אוצר קטן, ועדיין בלי קופסת הפח לתה הודי נדמה לי השוכבת שם
כבר שנים מאחסנת מסמרי-עץ בגודל-מי-יודע-איזה שאני לא מצליחה לשכנע אותו לתת לי.
לא בלי תמורה אגב..אני מציעה קופסת פלסטיק איכותית ועכשווית כי אבא-נו-באמת-מה-איכפת-למסמרים-איפה-הם-נמצאים-אבא והוא נשאר בסרובו ועולה להתלונן בפני אמא שלי
ש"זו סכנת נפשות לרדת איתה -הוא מצביע עלי -למרתף, סכנת נפשות"

אני אוהבת קופסאות ותיבות וארגזים.
בכל פעם אני מרגישה שיתכן, יתכן שיקרה כאן משהו חדש, יתגלה משהו שאני לא מכירה.
משהו שלא היה. שלא הכרתי.
דומה מעט לאולם הקולנוע החשוך מפעם, עדיף "גת" או "תל אביב", האורות כבים
והכל, ממש הכל יכול לקרות עכשיו. החוויה המרגשת ביותר יכולה להתחיל בעוד עשר דקות,
אחרי הפרסומות, הסיפור המצויין ביותר שסיפרו לך, יתכן ומיד יתחיל.
אין גבול לשמחה, לצפיה, להתרגשות.
קופסא, מכסה, ואין סוף אפשרויות.

את ב א מ ת צריכה?  הוא שואל ואני מרגישה, מרגישה איך קופסת הפח הזאת,
מתחילה למצוא את דרכה אלי ממעמקי ליבו הרך של אבי המתוק.
בטח – אני עונה בפנים הכי הכי תמות שלי,
ויוצאת מטעמי יסורי מצפון לחפש ברחבי ומעמקי הבית שלי למה ב ד י ו ק אני חייבת,
אבל ממש חייבת את קופסת הפח הישנה ההיא מהמרתף של אבא שלי.
. קופסאות. ארגזים. תיבות.

זכרונות, צילומים ומשחק חשיבה.

קופסא, מתנה מחתונה בלונה פארק.