תקריב

1 ספטמבר 2007 

היא כבר הייתה מוכנה. לגמרי מוכנה.

דרוכה ונירגשת. קצרת נשימה, מתרוצצת בבית כאיילה שלוחה.

דקה, נערית, צחקנית. עכשיו הוא זמן קצר בחייה.

ימים של תחילת נעוריה מתערבבים בסערה ומתיקות עם הילדה הקטנה שהיא עדיין –

אסור, אסור שהיא תקרא את זה – עדיין ילדה קטנה, היא?…

הראשון בספטמבר והיא רוצה להגיע מוקדם. ראשונה. נבוכה להודות בגעגועים לבית

הספר. געגועים לחברות שלי אמא, לחברות, היא דוחקת בי, מנסה שיטות שונות לזרוז.

מלטפת, מתחנפת, מתעצבנת, בעיקר מתחנפת –

אימי…בואי כבר.

אבל אני?

אני אדם, בעיקר אמא, של טכסים. טכסים ומסורת, ועכשיו אני מחפשת את המצלמה.

חכי בסבלנות. סבלנות? היא?

פעם, מזמן, מצלמה הייתה מצלמה. חפץ שאי אפשר לא למצוא.

שחורה, גדולה, כבדה. מונחת בולטת בנרתיק העור שלה, זרבובית בולטת במעמקי

המגירה, בין קופסאות הפילם הגליליות, ממתינה לתעד שלושים ושישה פריימים של

היסטוריה משפפחתית או אחרת. מה שלא מתועד מיטשטש עם הימים והשנים, מה

שנצרב בדרך זו או אחרת על נגטיב או דיסק נפתחת לו אפשרות תיאורטית לחיי נצח.

איפה המצלמה?

אנחנו יוצאות מהבית.

הכלבה נובחת בתקווה, החתולה מנסה להרוויח חיכוך אחרון ברגל מזדמנת.

שלי, שלה, לבלונדה החתולית זה ממש לא משנה.

הילדה שלי מנסה את מזלה ומתקדמת בשביל לכיוון השער.

– היי

– א מ א…..

– שום אמא, לדלת!

– א מ א

– רוצה להגיע מוקדם?

– טוב נו…..אבל רק תזכרי שזו השנה האחרונה שאני מסכימה…..

– ………

– נראה היא ממלמלת לעצמה, נראה, אני כבר אהיה אז אחרי הבת מצווה, בחטיבה…..

1 ספטמבר 2008 – 

היא עמדה קצרת רוח מול הדלת, הציצה אלי מהשביל עם הילקוט החדש על כתף אחת,

הסקיני השחורות, כסף בילקוט כי השנה כבר מותר לקנות בקיוסק, והחולצה הלבנה:

– למה שלא תלבשי את החולצה הזו….?

– לא יכולה

– למה

– אני שומרת אותה ליום הראשון של בית ספר.

– אנחנו בסוף יולי….

– ???

– ואת לא יכולה ללבוש אותה עד ספטמבר?

– ב ר ו ר

– ברצינות?

– ב ר ו ר

ועכשיו היא לובשת בדיוק את מה שהיה ברור שתלבש כבר בסוף יולי  וממהרת לאוטו

רוטנת. נותנת את עצמה למצלמה לרגע, מציצה במבט הזה שמי שרואה מבין איך ה

גנטיקה עובדת ומיד ממשיכה לרטון. ואני רואה אותה מזדקפת, מגייסת כוחות ואומץ

ואני מבינה שככל שארצה ללחום את מלחמותיה, להסביר אותה לעולם, לנסות

להקל עליה, הלב שלי רוצה לפלס לה דרך פשוטה יותר ממורכבותה היא, והתובנה

מסבירה שזה בלתי אפשרי כמובן.

חייה הם חייה ואני יכולה ללוות אותה עד פתח בית הספר,

להושיט יד להחליק את השער הזה, להזכיר שבסופו של יום,

אבא או אני נהיה כאן ולראות אותה רצה ומנופפת לי לשלום. ביי אימי.

אני חושבת / מאמינה / מקווה שלמרות הטרוניות: למה מגיעה דווקא לי אמא כזו נודניקית

ולמה בכלל קנית את המצלמה החדשה הזאת היא מבינה מה אני מנסה לעשות עבורה,

מבינה שפעם, בעתיד, היא תזכר, גם דרך הצילומים, בימים האלה ותשמח.

– נכון?

– ב ר ו ר

טוב, הכל אצלה ב ר ו ר בימים האלה.

שנה טובה שתעבור עליהם בבית הספר.

שמוריהם יקשיבו להם באמת, בתשומת לב.

שילמדו ללמוד ולחשוב ולא לשנן סיסמאות ריקות.

שישמרו על סקרנותם. שילמדו שיוויון והוגנות

ואומנות והיסטוריה של כולם.

שנקודת המוצא תהיה אמון הדדי ולא חשדנות,

גם בין מורים לתלמידים וגם בין הורים למורים –

שלא נזכיר את מה שביננו לבינם – רק אהבה ורצון

גדול לגדל, לכבד, לחנך, להבין, לעזור ולשמור. בעיקר לשמור.

שנה טובה שתהיה. ב ר ו ר.