אולי עדיף

הרבה דברים אני אוהבת לראות את הילדה שלי עושה.

אני אוהבת לראות אותה צוחקת. אני אוהבת לראות אותה מקשיבה לסיפור בעינים פעורות

וחיות את המילים, אני אוהבת לראות אותה קוראת באותה דרך, אוכלת, מלקקת גלידה,

מכרסמת ליצ'י וענבים וחלה עם ריבה, חולמת והעינים האלה, חומות עמוקות ומחזיקות סוד

מרחיבות לי את הלב באופן המסתורי והמוחלט שאהבה, בעיקר לילדים כנראה, בעיקר

לאלה שלך כנראה אבל לא רק, יכולה להרחיב. כל כך הרבה יותר מכפי שניתן להבין.

אני אוהבת לראות אותה עושה כלום.

אני אוהבת לראות אותה בודקת בעניין רב איזה מדבקה תודבק ביומן החדש, אם שתי

קוקיות זה ילדותי מדי יחסית לקוקובלוף הקולי. אני מחייכת כשאני מזהה אותה קוראת עלי

תגר, בודקת את כוחה וגבולותיה מולי ומול אביה ממרום שתים עשר שנותיה – וחצי,

שנים עשר חצי איך העזתי להשמיט את החצי.

אני מתבלבלת לרגע כשאני רואה שהיא גבהה בששה סנטימטרים בארבעה חודשים

ומתחילה לבדוק ביני לבין עצמי אם היא מקבלת מספיק סידן וחלבון כדי לאפשר לגוף הצנום

הזה לגדול בקצב מטורף שכזה. אני אוהבת לראות אותה חוזרת מצופי ים מלוחה ומאושרת

עם קול צרוד, אוהבת לראות אותה מתופפת, מנסה ללמוד מילים של שיר באנגלית

חסרת שקט ומתלבטת בדילמה מוסרית עם חברה, מתוחה מעט לקראת השנה החדשה

בבית הספר, מתרגשת ומנסה להסתיר, מתנדנדת בין הרצון להשען עלי ולספר ולהתייעץ

לבין הצורך לשמור את עצמה לעצמה לעמוד זקופה בכוחותיה היא.

אבל הכי הרבה, אני חושבת, אני אוהבת לראות אותה ישנה.

התום, הבטחון והשלווה שהיא מקרינה בשנתה. שרועה, מפוזרת בכל אורכה החדש על מיטתה,

מיטתי או השטיח, ממלאים אותי שמחה בכל פעם מחדש. אני שמחה שהצלחנו, אביה ואני,

להעניק לילדה הזו את הילדות, השלווה והבטחון שיש בחייה, תמיד שמחתי.

כמו ילד קטן, פעוט שרץ קדימה, רחוק אל תוך האופק, לא טורח להביט לאחור כי אין בו ספק

שכשיסתובב יהיה שם אדם מבוגר עם ידים פשוטות ששומר עליו.

איך אפשר בכלל לעלות על הדעת אחרת.

הלב נקרע על חייה של הילדה ההיא. נקרע על חייה אפילו יותר מאשר על מותה.  רוז.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • דפנה לוי  On 28 באוגוסט 2008 at 19:41

    אחרת. ממש ממש אי אפשר, אלא אם אתה טובע באיזה רוע נוראי, כפות לרשעות תהומית חסרת מעצורים, שלוקחת אותך למחוזות טרופים ובלתי הגיוניים.

    מאחלת לך שתמשיכי להנות מהילדה הזו שלך עוד עשרות תריסרים, ככל האפשר.

    אהבתי

  • ג  On 28 באוגוסט 2008 at 22:13

    מי שחי, תמיד יוכל לשפר ולתקן את חייו. הזכות של ילד לחיים היא מוחלטת, ולא יכול להיות שלא
    .היתה שום אהבה אפשרית מזומנת לה מעבר לפינה

    אהבתי

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 28 באוגוסט 2008 at 22:33

    אם מי שנולד וחי כילד דחוי ולא רצוי חסר אהבה יוכל בבגרותו לעשות תיקון לנפשו המצולקת שיודעת שהוא לא אהוב ולא רצוי

    אהבתי

  • אמאשל  On 28 באוגוסט 2008 at 23:02

    גם אני חושבת הרבה בימים האלה על חייה הרבה יותר מאשר על מותה.

    תמצא לי ילדה בת חמש ביקשה האישה שילדה אותה איזה חבר, תמצא לי ילדה בת חמש. אלוהים.

    אהבתי

  • בועז  On 28 באוגוסט 2008 at 23:38

    הסיפור הזה לא נותן לי מנוח.

    אהבתי

  • אמאשל  On 29 באוגוסט 2008 at 03:15

    אמא הטביעה את בנה בן הארבע –
    http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3589337,00.html

    ילד סודני בערד –
    http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3589294,00.html

    מה קורה? מה עשינו? העולם משתגע.
    מה קורה, אלוהים.

    אהבתי

  • חנוך גיסר  On 29 באוגוסט 2008 at 10:33

    כשאתה רואה את ילדך בשנתו – נמסה כל המציאות היומיומית אל מול השלמות והתום.

    אפילו למעט הזה לא זכתה רוז, שעיניה העצובות רודפות אחרי ביום ובליל.

    אהבתי

  • בַּיִם  On 29 באוגוסט 2008 at 11:55

    כשדניאל ישן
    ישן כל העולם
    ציפור קטנה בקן
    השמש בטח גם
    הרוח לא ישרוק
    עץ לא ישיר עליו
    רק צל כוכב רחוק
    קורץ לו ממרומיו
    כשדניאל ישן
    פיות אליו באות
    ונסיכים גם כן
    מכל האגדות
    ושלגיה וכל
    שבעת הגמדים
    יוצאים אליו מכל
    ספרי הילדים
    כשדניאל ישן
    דניאל ישן.

    כשדניאל ישן
    שני פרפרי זהב
    עודרים גומות של חן
    באודם לחייו
    ומלאכי מרום
    סביב למראשותיו
    שומרים על החלום
    שהוא חולם עכשיו
    כשדניאל ישן
    דניאל ישן

    יוסי בנאי

    וגם אני אוהב כשהוא ממשש את זיפי הזקן שלי לבדוק אם הם אמיתיים..

    אהבתי

  • כנרת  On 29 באוגוסט 2008 at 13:43

    ברגעי השינה האלה שלהם. יפה אמרת.

    ובאמת על רקע כל הטרגדיות היווניות האיומות האלה, אכזריות ברמות מיתולוגיות, אני חושבת שכן צריך לראות, להרגיש ולתפוס חזק חזק את כל המאמצים העל אנושיים שרוב בני האדם, רוב ההורים, עושים בשביל הילדים שלהם.

    אהבתי

  • צביה רובין  On 29 באוגוסט 2008 at 17:38

    בייחוד את ועם המשפט הזה: "אני אוהבת לראות אותה עושה כלום". וגם אני לא מבינה "איך אפשר בכלל לעלות על הדעת אחרת". פשוט לא מבינה.

    שבת שלום.

    אהבתי

  • חנה בית הלחמי  On 29 באוגוסט 2008 at 17:57

    ראיתי כל כך הרבה א/נשים שהושיעו את חייהם בבגרותם. תמיד עדיףלחיות.

    אהבתי

  • אב  On 30 באוגוסט 2008 at 12:58

    אני חושב כל הזמן על החיים האומללים של הילדה רוז. לא רצויה ומטולטלת מארץ לארץ כמו חפץ. מפחדת ורצינית. יש אנשים שהושיעו חנה ויש שלא הצליחו לעולם וחיים חיים חשוכים.
    תמיד עדיף לחיות. אבל לא בכל מחיר.
    וזה כבר ויכוח שלא שייך לסיפור הטרגי הזה.

    אהבתי

  • שרון רז  On 31 באוגוסט 2008 at 07:57

    כתבת יפהפה, מזדהה עם כל מילה , לגמרי
    אפילו רק לצפות בהם ישנים- איזה דבר כביר זה, מתנה
    לגבי הילדה "ההיא" – גם אני התעצבתי במיוחד במחשבות על חייה, כמה לא מובן זה חיי ילד ללא אהבה, בלתי נתפש לגמרי

    אהבתי

  • דניאלה  On 31 באוגוסט 2008 at 23:33

    אבל את יודעת מה? בניגוד למהות הדברים הנפלאים שאת כותבת על בתך, הדברים שנראה שכל אם (לפחות אני) חשה מזדהה ומזהה בבתה שלה, אני חושבת שהדבר הגדול ביותר שאת מרוויחה מן הכתיבה הזו, היא שסביר שבתך קוראת או תקרא בעתיד ותמיד תדע איך את מרגישה.

    הלוואי עליי… (:

    אהבתי

  • פריז במאי  On 1 בספטמבר 2008 at 10:44

    שהמוות שלה מתגמד לעומת זוועות ובדידות חייה. ויש בטוח עוד כמותה שחיים ביננו. והיד קצרה מלהושיע.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: