אני כבר מתגעגעת

 

 

 

מספיק. הגיע הזמן, באמת.

אבל עצוב. גם באמת.

היא שלי כבר הרבה זמן. הרבה מאד. קשה להאמין כמה הרבה.

היא הגיעה עם אולטימטום מגבר שאהב, ואוהב מכוניות גדולות, בטוחות וקצת גרנדיוזיות,

וגם, יש להוסיף דאג לאשתו, נהגת שודים אגרסיבית ופזורת הנפש ולבתו התינוקת.

היא הגיעה למשפחה שלמה ונשארה איתנו כשהפכנו למשפחה קטנה יותר ונשית לגמרי.

היא ניראתה והרגישה, עדיין, כמו הטיטניק ממש.

גדולה ומגאלומנית. אוניה זהובה משייטת במלכותיות מול העולם.

 

היא עברה איתי את הרגעים המאושרים בחיי וגם את אלה ההפוכים.

המושבים שלה ספגו הכל. חיתולים, במבה, דמעות, טושים, שוקו, בוץ, חול ים, בקבוקי יין,

שמיכות פיקניקים, עצים למדורות כיתה, עגלת קניות ותוצרת שוק לפחות פעם בחודש,

וויפלשים למכביר, ילקוטים לילדה המשתנים ממתיקות ורדרדה של גן לתיקי גב קולים,

שיחות טובות, שיחות קשות, צחוקים, אהבה, סקס, כסא לתינוקת במושב הקדמי, האחורי,

כסא בטיחות, בוסטר ובתחילת השנה הבת שלי הגיעה לגיל, למשקל ולגובה שמותר להתחיל –

היא עברה לשבת לידי במושב הקדמי. קשה להאמין לגודל השמחה.

היא שותה דלק כאילו אין אלוהים, אמברגו ומחיר חבית דלק לא עובר עוד רגע את מחירה היא,

הרדיו כבר גימגם בגלל חוט מסתורי שחיבר וניתק ואין חשמלאי,

חובב ומקצועי שלא ניסה לאתר את מיקומו, ואין אחד שהצליח –

שלא נדבר על האנשים ברמזורים שלא האמינו וסימנו לי: תפתחי תפתחי  –

וכשפתחתי חלון פערו פה: זה האוטו שאת נוסעת בו? השתגעת? את לא מתביישת?

אין כסף בטלוויזיה?

לא, לא מתביישת. מה פתאום? במה? בה?!

אני אוהבת אותה. באמת.

ורגילה. כמה רגילה, לכל כפתור, צליל, דוושה וחריקה.

ורעה כל כך בסידורים, מטלות, שלא נדבר על פרידות.

אם, אם רק הייתה לי ברירה –

אם הבת שלי לא הייתה דוחקת בי יומם ולילה שדי.

אם לא הייתה חלודה על הגג.

אם המזגן לא היה מחליט לפעמים שדי, גם הוא מבוגר וצריך לנוח.

ועל החוט המסתורי ששולט על הקולות ברדיו כבר סיפרתי.

אם לא הייתי הופכת, כמו כולנו, טוב, לפחות רובנו, לאדם ירוק ואקולוגי ומודע כפי שאני

ואם מכלול חיי היה משאיר לי ברירה אמיתי ….

אבל אין, בחיי שאין ברירה.

אז,

למרות, למרות שהיא נוסעת ומחליקה על הכביש כמו מלכת הלבבות ממש,

ולמרות שאני מחנה אותה במקומות בלתי אפשריים בקלילות ואצבע על ההגה,

ולמרות שהיא מלאה בהדרת כבוד, נהמה שקטה ועוצמה שאין לתאר,

אני ניפרדת ממנה.

כבר ניפרדתי בעצם.

היא עומדת בחוץ ולידה חונה הכסופה, הכבדה, הארופאית הבורגנית,

אפילו לא חזרתי לאלפא, אהובת נעורי הסוערת והסקסית –

מה הפכתי להיות אלוהים.

ואני כבר נוהגת בשניה, והיא עומדת שם, נכלמת בבלותה.

וגם אני קצת.

 

 

הביואיק סנצ'ורי שלי. אין עליה. באמת.

 

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • A  On 25 ביולי 2008 at 10:08

    גם אני בעיקר בעד האלפא

    אהבתי

  • יוסי  On 25 ביולי 2008 at 10:32

    מי שנוהג כבר 15 שנה על טנק אמריקאי, עם תכונות של מטוס, הקרוי אולדסמוביל דלתא רויאל, מבין על מה את מדברת.

    אהבתי

  • עינב  On 25 ביולי 2008 at 10:41

    לכל אחד יש מכונית מיתולוגית.

    גם שלי היא אלפא רומיאו שחורה וסקסית כמו שהייתי אני :-)

    אהבתי

  • תומר  On 25 ביולי 2008 at 10:51

    סבתא שלי מבקשת (כלומר דורשת) שאחליף את הסיאט מירבלה (88') הקטנה והמתפוררת שלי. היא גם נותנת תקציב בשביל זה. אבל אני חושש שהכסף לא ימחק את הגעגועים.

    אהבתי

  • בייביסיטר  On 25 ביולי 2008 at 20:16

    לי זה קרה עם האופנוע שלי…

    כהרגלך כתבת יפה מאד

    אהבתי

  • פריז במאי  On 29 ביולי 2008 at 11:29

    את הקושי שהיה לי לעבור לאוטו משפחתי… נהגתי שנים על ג'סטי ועוד שנים על שרייד. בשתיהן עברתי כל כך הרבה והייתי, איך לומר, נהגת שודים וחניינית תל אביבית עם קבלות :-) ואז, אחרי שנולד הילד השני, פתאום הגיעה האוניה המשפחתית הזאת… וזה מרגיש לי כל כך זר בפנים…

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: