תקריב

 

 

 

מספיק. הגיע הזמן, באמת.

אבל עצוב. גם באמת.

היא שלי כבר הרבה זמן. הרבה מאד. קשה להאמין כמה הרבה.

היא הגיעה עם אולטימטום מגבר שאהב, ואוהב מכוניות גדולות, בטוחות וקצת גרנדיוזיות,

וגם, יש להוסיף דאג לאשתו, נהגת שודים אגרסיבית ופזורת הנפש ולבתו התינוקת.

היא הגיעה למשפחה שלמה ונשארה איתנו כשהפכנו למשפחה קטנה יותר ונשית לגמרי.

היא ניראתה והרגישה, עדיין, כמו הטיטניק ממש.

גדולה ומגאלומנית. אוניה זהובה משייטת במלכותיות מול העולם.

 

היא עברה איתי את הרגעים המאושרים בחיי וגם את אלה ההפוכים.

המושבים שלה ספגו הכל. חיתולים, במבה, דמעות, טושים, שוקו, בוץ, חול ים, בקבוקי יין,

שמיכות פיקניקים, עצים למדורות כיתה, עגלת קניות ותוצרת שוק לפחות פעם בחודש,

וויפלשים למכביר, ילקוטים לילדה המשתנים ממתיקות ורדרדה של גן לתיקי גב קולים,

שיחות טובות, שיחות קשות, צחוקים, אהבה, סקס, כסא לתינוקת במושב הקדמי, האחורי,

כסא בטיחות, בוסטר ובתחילת השנה הבת שלי הגיעה לגיל, למשקל ולגובה שמותר להתחיל –

היא עברה לשבת לידי במושב הקדמי. קשה להאמין לגודל השמחה.

היא שותה דלק כאילו אין אלוהים, אמברגו ומחיר חבית דלק לא עובר עוד רגע את מחירה היא,

הרדיו כבר גימגם בגלל חוט מסתורי שחיבר וניתק ואין חשמלאי,

חובב ומקצועי שלא ניסה לאתר את מיקומו, ואין אחד שהצליח –

שלא נדבר על האנשים ברמזורים שלא האמינו וסימנו לי: תפתחי תפתחי  –

וכשפתחתי חלון פערו פה: זה האוטו שאת נוסעת בו? השתגעת? את לא מתביישת?

אין כסף בטלוויזיה?

לא, לא מתביישת. מה פתאום? במה? בה?!

אני אוהבת אותה. באמת.

ורגילה. כמה רגילה, לכל כפתור, צליל, דוושה וחריקה.

ורעה כל כך בסידורים, מטלות, שלא נדבר על פרידות.

אם, אם רק הייתה לי ברירה –

אם הבת שלי לא הייתה דוחקת בי יומם ולילה שדי.

אם לא הייתה חלודה על הגג.

אם המזגן לא היה מחליט לפעמים שדי, גם הוא מבוגר וצריך לנוח.

ועל החוט המסתורי ששולט על הקולות ברדיו כבר סיפרתי.

אם לא הייתי הופכת, כמו כולנו, טוב, לפחות רובנו, לאדם ירוק ואקולוגי ומודע כפי שאני

ואם מכלול חיי היה משאיר לי ברירה אמיתי ….

אבל אין, בחיי שאין ברירה.

אז,

למרות, למרות שהיא נוסעת ומחליקה על הכביש כמו מלכת הלבבות ממש,

ולמרות שאני מחנה אותה במקומות בלתי אפשריים בקלילות ואצבע על ההגה,

ולמרות שהיא מלאה בהדרת כבוד, נהמה שקטה ועוצמה שאין לתאר,

אני ניפרדת ממנה.

כבר ניפרדתי בעצם.

היא עומדת בחוץ ולידה חונה הכסופה, הכבדה, הארופאית הבורגנית,

אפילו לא חזרתי לאלפא, אהובת נעורי הסוערת והסקסית –

מה הפכתי להיות אלוהים.

ואני כבר נוהגת בשניה, והיא עומדת שם, נכלמת בבלותה.

וגם אני קצת.

 

 

הביואיק סנצ'ורי שלי. אין עליה. באמת.