אז מי צלצל, כתב, סימס …..

 

 

סיפור אמיתי.

בלי שמות.

פעם,

לפני הרבה הרבה שנים, ממש הרבה.

בימים שהיה ערוץ אחד בטלוויזיה ומאה אחוז רייטינג, 

בערב שישי או אולי ערב חג – זה באמת היה מזמן – הוקרן בטלוויזיה ספיישל ענק.

הופעה. רוק אנ'רול. הזמר הכי מוכשר, מושמע, ומה לא של אותם ימים.

הופעה שצולמה במיוחד מיינד יו עבור הערוץ הראשון.

האיש הזה היה חבר שלי. חבר טוב. ממש טוב.

קרוב. לא יומיומי. אבל חבר ממש.

כשהפריים האחרון שלו על הבמה, עם החיוך הזה והאנרגיה נעלם רצתי לטלפון –

הוא היה מחובר עדיין לקיר הטלפון, ולעצמו, you know…עם חוט מסולסל….

ועצרתי את עצמי –

את הדעה שלי הוא רוצה / צריך לשמוע ראשונה?

אין לו משפחה, חברים קרובים יותר, עיתונאים שמצלצלים עכשיו?

מה פתאום שאני אדחף?

אין אנשים שהדעה שלהם חשובה לו? נחשבת ממש?

מה אני נידחפת גם?

בטח כולם וגם כל העולם מתקשר אליו עכשיו, מה פתאום אני נידחפת.

אני אצלצל מחר.

אבל כל כך רציתי לספר לו כמה אהבתי, התרגשתי מאיך הכל היה.

רציתי לספר לו כמה הוא היה מצויין ומוכשר ונפלא.

כמה התרגשתי. כמה שמחתי.

גם בשבילי כי עברתי חוויה בזכותו, גם אז, כשצילמו וגם עכשיו מול המסך,

וגם בשבילו. שמצליח לו.

הצלחתי,

הצלחתי להתאפק – לא פשוט במקרה שלי – כמעט שעה ואז צלצלתי:

– היי

– היי מתוקה

– מה שלומך?

– מצויין

– היית נפלא. היה נהדר. wow כמה אנרגיה…הם הצליחו להעביר את מה שהיה שם…

– כן…תודה רבה…

– איך אני שמחה שהקו פנוי

– למה?

– כי הייתי בטוחה שהטלפון שלך יהיה תפוס עד אמצע הלילה…והצלחתי להשתחל…

– …..

– כולם צלצלו כבר?

– את הראשונה.

– מה?

– את הראשונה.

 

אז מה יגידו אזובי הקיר…:)

 

השבוע נזכרתי בערב ההוא.

ביום רביעי שעבר, בלילה, לאחר ששודרו שני הפרקים הראשונים של "עד החתונה"  –

סדרת טלוויזיה שיש לי חלק בה – הטלפון שלי צלצל מעט. פעמים ספורות ממש.

רק למחרת החל הגל הגדול של התגובות.

זו לא הפעם הראשונה כמובן.

לא לי ולא לאנשים שחוויתי ערבים כאלה איתם, לידם, מולם.

אני חולקת חברויות יקרות וארוכות שנים עם אנשים שרבים מהם, עבודתם ויצירתם 

מופנות בסופו של תהליך החוצה, אל הקהל. חלקתי את חיי יותר מפעם, עם אנשים

שעבודתם חייבה אותם לעמוד ולהתמודד עם ומול רגעים וימים של:

ועכשיו זה מתחיל, בואו נראה מה קורה עם זה….

ביקורות, עיתונים, אינטרנט, אנשים ברחוב, בסופר, ברמזורים הכל יגיע, ויציף.

בואו נראה מה קורה עם…..חברים, משפחה, קולגות, מכרים.

זה לא קשור לפרגון או חוסר פרגון, מה פתאום.

משפחה וחברים והאנשים הקרובים אליך אוהבים ומפרגנים תמיד, ככה אני מרגישה.

זה גם לא קשור להאם דעתם טובה או לא, חיובית או לא –

אם הם מרגישים לא נעים להגיד דברי בקורת עדינים או לעטוף במחמאות,

זה לא זה.

זה לא קשור לזה.

זה מתחבר, אני חושבת, דווקא לתחושות שאני זוכרת מעצמי, מאז:

את הדעה שלי הוא רוצה / צריך לשמוע ראשונה?

אין לו אנשים, חברים קרובים יותר, עיתונאים שמצלצלים עכשיו?

אין אנשים שהדעה שלהם חשובה לו? נחשבת ממש?

מה אני נידחפת גם?

בטח כולם וגם כל העולם מתקשר אליו עכשיו, מה פתאום אני נידחפת.

אני אצלצל מחר.

 

ותמיד כשהשקט מגיע ברגעים שאחרי, דווקא מהקרוב, הוא המתמיה ביותר.

 

אז אל תצלצלו אליהם מחר, מה פתאום.

מחר יגיבו העיתונים, המבקרים, האנשים ברחוב, בסופר, ברמזורים.

מחר האינטרנט ירטוט מתגובות וביקורות.

תגיבו עכשיו.

סיימתם ספר שאהבתם ויש לכם קשר לסופר? כתבו מייל.

מכירים את השחקנית בהצגה שראיתם? לא נעים לגשת? שילחו פתק למאחורי הקלעים.

חבר שלכם עיתונאי כתב כתבה באמת מוצלחת? נו, מייל? אסאםאס?

לא תמיד. לא צריך להגזים.

כשקורה משהו באמת שווה. יוצא דופן באיכותו.

לא צריך להגזים, לשקר, להחניף. מה פתאום.

אבל כשקורה משהו ששווה מילה טובה, תגובה, מחמאה, אל תתקמצנו.

אל תחששו שדעתכם היא עוד אחת ברשימה. אל תחשבו שכולם בטח מתקשרים.

תערוכה?ספר? סרט? צילום? ראיון? תוכנית? הצגה? פוסט יוצא דופן?

תגידו משהו.

אל תתנו לשקט הזה להשתלט.

 

 

 

פוסט זה נכתב – באופן ברור, אחראי וחד משמעי – לא על מנת לקבל מילים

טובות ומחמאות על מה שהיווה טריגר לכתיבתו. אז אנא.

 

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • קמצן במילים  On 21 ביולי 2008 at 01:03

    צודקת בכל מילה ושאפו על הכנות.

    אהבתי

  • עינב  On 21 ביולי 2008 at 02:16

    הארת נקודה שלא חשבתי עליה מעולם.
    אשתדל לישם

    אהבתי

  • חנן כהן  On 21 ביולי 2008 at 02:28

    בנייד שלי נמצא המספר של 88FM

    אני שומע אותם רק בנסיעות.

    בכל פעם שיש שיר מדהים או תכנית מצויינת, אני מתקשר.

    הם תמיד שמחים לקבל את השיחה.

    אהבתי

  • דפנה לוי  On 21 ביולי 2008 at 05:44

    מילה ל"פרגון" – הביטוי הזה נגזר מפועל בגרמנית דווקא…
    ובלי קשר, כן, את צודקת. זה מרחיב את הלב משני הצדדים.

    אהבתי

  • עודד לוטן  On 21 ביולי 2008 at 06:34

    הי חלינקה,
    מצחיק חשבתי רבות בימים אלו מאז ההקרנה על הסוגיה
    אני אגב כמעט ולא קיבלתי את הטלפונים גם יום אחרי
    :)
    אלא דרך העושים האחרים במלאכה (אבנר, ענת, הילה, והעורכים

    מדוע כל כך קשה לאנשים מסוימים "לפרגן"? ומדוע
    בעצם אנחנו כל כך זקוקים לכך
    ?

    חיבוק ,
    עודד

    אהבתי

  • אורון  On 21 ביולי 2008 at 06:55

    לפני שאתייחס לעצם הנושא – אני פשוט רוצה לפרגן לכתיבה שלך – פשוט כייף לקרוא – תענוג אמיתי.

    ולעצם הנושא – מסכים איתך לחלוטין – וזה גם מה שאני עושה הרבה פעמים…לא תמיד טלפון – אבל מייד מסמס לאותו אדם ונותן את המילה הטובה…למה לא?! שמגיע – מגיע

    זו הרגשה נהדרת לקבל את הפידבק הזה על דבר שעשית…וכן, אנחנו זקוקים לזה – ואסור להתבייש בזה

    מפרגן מאז ומתמיד
    אורון

    אהבתי

  • מבקרת קבועה  On 21 ביולי 2008 at 07:25

    הפירגון נחוץ בכל תחום. בבית, במשפחה, בעבודה. ממש בכל מקום. פירגון מרחיב לב ונותן חשק להמשיך.
    לפני שבוע פניתי אל מנהל הסופר השכונתי שלי
    ושיבחתי אותו על ניהול מעולה ובעיקר על העובדה
    שבניגוד לרשתות הגדולות, אצלו, משלוח מגיע מקסימום תוך רבע שעה.
    היית צריכה לראות איך אורו עיניו ואת החיוך הרחב והמרוצה שלו.
    אני בטוחה שקיבל תמריץ לעבודתו בהמשך.

    אהבתי

  • דפנה לוי  On 21 ביולי 2008 at 08:11

    כתמיד – בהיר, נקי ומקל(ה) על העיכול.

    וכמי שלא רואה טלויזיה, רק מציצה לפעמים – הפרקים הראשונים של עד החתונה השאירו בי רעב לעוד. מחכה לפרקים הבאים, ויודעת שדווקא בעת הזו כשבכל יום פורצות ארבע סדרות חדשות למרקע – זה לא פשוט ליוצרים ויותר מכך לצופים לעקוב, לזכור ולהשתעבד.

    אהבתי

  • יוסי  On 21 ביולי 2008 at 08:19

    אכן, אכן,

    אהבתי

  • מיכה  On 21 ביולי 2008 at 08:35

    אני אגיד לך משהו, חלי. יש איזה מישהו שיש לו בלוג והוא כותב אחלה. משהו בינלאומי. אחד הכותבים הכי טובים במדינה. אבל אני לא סובל את הדעות שלו. הוא פאשיסט. אחד כזה לא יקבל ממני שום פרגון. על כלום.

    אהבתי

  • נבט חיטה  On 21 ביולי 2008 at 09:33

    למרות שלא כתבת את הפוסט הזה ע"מ לקבל מחמאות.. וכו'…
    בעיניי את נהדרת בסדרה החדשה.
    ודווקא רציתי לכתוב לך מיד, עוד באותו ערב על המשחק שלך. הבוגר. המאופק. האנושי. הדמות הזאת שאת משחקת והיא שונה מכל דמות אחרת ששיחקת.
    אז וואו! יופי, נעים לי לצפות במישהי שאני כבר קוראת המון זמן.
    רציתי לפרגן לך.
    תודה לך על המילים, על שאת משתפת אותנו במחשבות. מכניסה אותנו קצת אל עולמך הפרטי.

    אני טרם הבשלתי לעשות כך.
    :)

    יום יפה!

    אהבתי

  • עינב  On 21 ביולי 2008 at 09:57

    ואם את מפרגנת לה למה לא תכבדי את בקשתה לא להתחיל בשטף מחמאות כאן?

    אהבתי

  • לא סוויסה  On 21 ביולי 2008 at 10:13

    לפני כמה ימים זפזפתי והגעתי לערוץ 7 בהוט.
    שודר שם סרט מ-1980 שנקרא הפחדנים.
    הצחקת אותי שם. בעל כורחך כמעט. והיית מדהימה ביופייך. עדיין.

    אהבתי

  • ג'וליאנה  On 21 ביולי 2008 at 11:22

    חלי, מודה שהמחשבה להגיד לך כמה היית נפלאה שם דרך הבלוג חלפה במוחי וחשבתי שאטבע בים התגובות שתקבלי. אז עכשיו אני רוצה להגיד לך שהיית נהדרת וח"ח גם לתסריטאים שבנו דמות כל כך אמינה ומעוררת הזדהות.

    ואגב אני קוראת שקטה שלך המון המון זמן.
    זה מצחיק ךלראות אותך בטלויזיה אחרי שקוראים את הבלוג ומכירים משהו מהפנימיות שלך. כמעט עושה חשק להגיד משהו כמו "אני מכירה אותה" גם אם זו הכרות חלקית מאד.
    מחכה לפרק הבא.ולפוסט הבא.

    אהבתי

  • חנה בית הלחמי  On 21 ביולי 2008 at 11:52

    וגם אוהבת לקבל, במקרה ההפוך.

    ראיתי קטע מהסדרה החדשה שלך – סצינה במטבח ואח"כ סצינה סביב שולחן. כשראיתי אותך – דווקא ניסיתי להתרכז דרך רעשי הבית וההסחות, ובהחלט חשבתי שהיית נהדרת. For what it worth :)

    אהבתי

  • לייה  On 21 ביולי 2008 at 15:49

    שהפרגון נחוץ בכל תחום ותמיד. תמיד שאני מרגישה אני דואגת לכתוב… ומופתעת כל פעם מחדש מהתגובות שאני מקבלת על התרגשות ותודה על התודה. . . זה יכול לעשות יותר ממה שנראה לפעמים.

    אגב ראיתי רק את הפרק הראשון של "עד החתונה", בVOD בשישי בבוקר וזה היה תענוג אמיתי

    אהבתי

  • אורזת  On 21 ביולי 2008 at 17:42

    (אפשר בכלל לראות באינטרנט?)
    אבל אני מהנהנת אחרי כל מילה שלך. אין "מחר" בשביל מילים טובות. זה צריך להיות כאן ועכשיו וכמה שיותר מהר. כל כך צדקת.

    אהבתי

  • כרמית גליק  On 21 ביולי 2008 at 19:32

    מרגישה כך לגמרי.
    טוב שאת כותבת את זה בצורה בהירה וברורה. אין כמו הלגיטימציה.
    תמשיכי. יפה לך.
    כרמית גליק.

    אהבתי

  • הקורא בהחבא  On 21 ביולי 2008 at 19:52

    המונח העברי למילה "פרגון" זה ריטוי. יש קושי להשתמש במילה זו והיא גם לא ניתנת להטיה ולכן כולם מעדיפים להשתמש ב"פרגון".

    אהבתי

  • בייביסיטר  On 21 ביולי 2008 at 22:05

    לא תגלי מי היה הזמר ההוא?

    :-)

    אהבתי

  • אסי סיקורל  On 21 ביולי 2008 at 23:01

    אין אצלנו מהמכשיר הזה שרואים בו דברים כאלה, אבל שמחים בשמחתך ועוקבים מכאן אחרייך שם.
    אסי והמשפוחה

    אהבתי

  • רומית  On 22 ביולי 2008 at 01:19

    מצחיק… כאילו קראת את המחשבות שלי.שמעת את ההודעה?
    נשיקות

    אהבתי

  • ימימה  On 22 ביולי 2008 at 08:48

    ומדויק.

    אהבתי

  • מאיר  On 25 ביולי 2008 at 01:01

    למה הכתב האתר מקרוסקופי ?ןן

    אהבתי

  • אריאלה  On 29 ביולי 2008 at 00:05

    פעם פעם פעם ההורים שלי ראו סרט בסינמטק, עם אורנה פורת ושרון אלכסנדר. מאוד אהבו. אחרי ההקרנה שרון והבמאי ישבו שם בחוץ, ואחרי הרבה התלבטויות אימא שלי ניגשה להגיד כמה שהיא נהנתה.
    שניהם שמחו מאוד, ואמרו שהם יושבים שם כבר מלא זמן ומחכים שמישהו יגיד משהו, ואף אחד לא ניגש אליהם.

    מאז אני תמיד מנסה לפרגן כשיוצא, אם אני לא נתקפת ביישנות, או אותה תחושה שאת מדברת עליה.

    אהבתי

  • טילי  On 14 באוגוסט 2008 at 17:56

    ואני אקח את זה דווקא להיבט של אנשים זרים, ולאו דווקא מכרים שלי.

    אני, אחרי שאני רואה הופעה או איזה אירוע תרבותי, אני לגמרי נבוכה מלגשת לאומנים, גם אם נהניתי עד בלי די.
    אם מישהו מהם פתאום צץ מולי, אני אולי מצליחה למלמל איזו תודה (בד"כ אגב זה לשותפים השקטים- קרי הנגנים, ולא האמן הגדול בכבודו ובעצמו. הם בטוח לא שומעים את זה מספיק.)

    ובכל מקרה, ובלי קשר, ממש לאחרונה יצא לי להופיע מול קהל לראשונה במסגרת חוג תיאטרון קהילתי. הצגנו מונולוגים, ואני כמובן יורדת מהבמה והפרפקציוניזם שלי מלקה ללא רחם.
    משפט אחד של מישהי זרה לחלוטיןריגש אותי כמעט עד דמעות.

    זה כל כך חשוב, זה כל כך משמח..

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: