תקריב

 

 

 היה חם.

 הבית ממוזג במשך היום בגלל הדחפורים וכל המכשירים האימתניים החופרים במגרש לידנו

 משש בבוקר עד שש לפנות ערב. כשהמפלצות משתתקות, הצורך שלנו באוויר אמיתי, לא

 ממוחזר מנצח את האובך והחום. החלונות והתריסים נפתחים ונפערים ברצון אל הלחות

 האור ההופך יותר אפור מצהוב  ואל משב המדמה, אולי, רוח של קיץ. 

 היא הייתה היום קפיץ טעון הילדה שלי.

 הצורך שלה בפריקת אנרגיה או-מה-שלא-יהיה היה ברור.

 הדס אמרה שהיא מביאה קפה קר.

 א. אמר שכדורסל.

 אנחנו הבאנו עוגה לקפה ומטקות לפינגפונג שולחן שהעיריה מי היה מאמין הציבה בגינה

 הקטנה יחד עם עמדת כדורסל ושער כדורגל / כדוריד אחד.

 למה שער אחד ולא שנים לא הצלחנו להבין עד עכשיו.

 הקפה היה מצויין.

שני בני השתים עשרה ניסו ללמד זה את זו בהתאמה כדוריד ו/או פינגפונג –

אם מתבוננים בהם מהצד אפשר לראות גלים שקופים מקיפים אותם כמו גלי קול,

שקופים אבל ברורים. גלי נעורים מבעבעים את האוויר סביבם.

חם.

הנשימה סמיכה.

הדס ואני מביטים בילדים שלנו שגדלו לנו בין הזמנים כמעט בלי שנרגיש, למרות שהיינו

שם בכל רגע נתון, במלוא התודעה, והרגשנו כל רגע ובכל זאת, פתאום אני שוב מבינה

שלא הרגשתי באמת את מהירות הזמנים המואצים והמאיצים את חיינו וחיי ילדינו.

לולו נבחה על דוברמן שכן כאילו היא שוות גודל וכח ולא תערובת בלונדינית של כלום עם

פודל וטרייר ולך נחש מה עוד,

וכבר ישבנו על הספסל בתחושה שעוד רגע נאסוף כח להתאסף אל תוך הבתים שלנו.

אמא בן. אמא בת.

משפחות קטנות אנחנו.

וישבנו שתינו והם עמדו סביבנו ממאנים למשהו.

לך נחש למה.

מדברים על בית העץ שאולי ינסו לבנות שוב על אחד העצים אם העיריה והפקחים לא ימהרו

להרוס כמו את הקודם שבנו לפני שנתיים,

ואני חשבתי על כמה הרבה טכסט יש לי ללמוד עד מחר בשש בבוקר, ועל אם סגרתי קצוות

למחר עם השותף שלי עליה, ואיך יגיע החומר לרואה חשבון עד מחר בצהרים, ושבעצם אין

לי ב כ ל ל כח להתארגן על ארוחת ערב עכשיו, ואולי נזמין?

ואולי אני אגייס קצת אנרגיה למשהו ממש קל בכל זאת,

ופתאם

בתוך לאות של יום עמוס וכבד חום וזיעה וסידורים וקימה בחמש וחצי בבוקר ועייפות אמיתית

ומוצדקת הרמתי עינים.

מהר זה קרה.

ממש מהר.

האוויר נאחז בתוך הראות.

נשימה שטוחה ומהירה.

ת ר א ו

אני נעמדת

ת ר א ו

מצביעה בהתרגשות ממשית, אמיתית, לא בגללם, לא עבורם, לשמים.

וארבענו רצים קצת,

כאילו יש לאן,

ונעצרים בקצה הדשא.

מביטים בהשתאות וחגיגיות ותחושת נס קטנה

על שובל אור גדול ובהיר וברור שבא ממזרח,

מעט מאחורנו,

וחצה את האופק הקרוב לנו באיטיות בבהירות,

כאילו היה ספש'ל אפקט בסרט אמריקאי מובחר, ולא הדבר האמיתי.

עמדנו שקטים. מחייכים. נושמים מהר.

אי אפשר להסיר ממנו את העינים.

גדול וברור וזוהר,

ממש מולנו.

אי אפשר להחמיץ כלום מהנס הזה שקורה פתאום, בלי שום הכנה.

מפעים.

ת ב ק ש ו. ת ב ק ש ו.

ת ר א ו. ת ר א ו.

כשהשובל הנמיך טוס ודעך אל תוך האופק הרחוק והכלום נשארנו עומדים. שקטים.

זה לקח רגע של שקט לפני שהתפרצה ההתרגשות.

– בקשתם? בקשתם?

– בטח בקשתי עניתי לה.

– מה בקשת אמא?

– לא אומרת.

– אימי..

– לא אומרת!

– למה?

– אסור! אם אומרים המשאלה נחלשת.

– זה קשור אלי?

– תתפלאי אהובה'לה – עניתי לה, מתפלאה בעצמי  –

  הפעם זה לא היה קשור אליך –

  הפעם זה היה קשור רק אל עצמי,

  וחייכתי.

 

 אחרכך הלכנו הבייתה ובכל זאת הכנתי

 ארוחת  ערב קטנה.

 ואז היא נרדמה מיום חופש גדול חם ומיגע

 ואחרכך נגשתי למחשב וראיתי שכולם

 אולי לא כ ו ל ם,

 אבל רבים האנשים,

 והילדים כמובן, שבקשו משאלות היום בערב.

 וקצת,

 קצת הצטערתי שזה לא קרה רק לנו.