משאלות

 

 

 היה חם.

 הבית ממוזג במשך היום בגלל הדחפורים וכל המכשירים האימתניים החופרים במגרש לידנו

 משש בבוקר עד שש לפנות ערב. כשהמפלצות משתתקות, הצורך שלנו באוויר אמיתי, לא

 ממוחזר מנצח את האובך והחום. החלונות והתריסים נפתחים ונפערים ברצון אל הלחות

 האור ההופך יותר אפור מצהוב  ואל משב המדמה, אולי, רוח של קיץ. 

 היא הייתה היום קפיץ טעון הילדה שלי.

 הצורך שלה בפריקת אנרגיה או-מה-שלא-יהיה היה ברור.

 הדס אמרה שהיא מביאה קפה קר.

 א. אמר שכדורסל.

 אנחנו הבאנו עוגה לקפה ומטקות לפינגפונג שולחן שהעיריה מי היה מאמין הציבה בגינה

 הקטנה יחד עם עמדת כדורסל ושער כדורגל / כדוריד אחד.

 למה שער אחד ולא שנים לא הצלחנו להבין עד עכשיו.

 הקפה היה מצויין.

שני בני השתים עשרה ניסו ללמד זה את זו בהתאמה כדוריד ו/או פינגפונג –

אם מתבוננים בהם מהצד אפשר לראות גלים שקופים מקיפים אותם כמו גלי קול,

שקופים אבל ברורים. גלי נעורים מבעבעים את האוויר סביבם.

חם.

הנשימה סמיכה.

הדס ואני מביטים בילדים שלנו שגדלו לנו בין הזמנים כמעט בלי שנרגיש, למרות שהיינו

שם בכל רגע נתון, במלוא התודעה, והרגשנו כל רגע ובכל זאת, פתאום אני שוב מבינה

שלא הרגשתי באמת את מהירות הזמנים המואצים והמאיצים את חיינו וחיי ילדינו.

לולו נבחה על דוברמן שכן כאילו היא שוות גודל וכח ולא תערובת בלונדינית של כלום עם

פודל וטרייר ולך נחש מה עוד,

וכבר ישבנו על הספסל בתחושה שעוד רגע נאסוף כח להתאסף אל תוך הבתים שלנו.

אמא בן. אמא בת.

משפחות קטנות אנחנו.

וישבנו שתינו והם עמדו סביבנו ממאנים למשהו.

לך נחש למה.

מדברים על בית העץ שאולי ינסו לבנות שוב על אחד העצים אם העיריה והפקחים לא ימהרו

להרוס כמו את הקודם שבנו לפני שנתיים,

ואני חשבתי על כמה הרבה טכסט יש לי ללמוד עד מחר בשש בבוקר, ועל אם סגרתי קצוות

למחר עם השותף שלי עליה, ואיך יגיע החומר לרואה חשבון עד מחר בצהרים, ושבעצם אין

לי ב כ ל ל כח להתארגן על ארוחת ערב עכשיו, ואולי נזמין?

ואולי אני אגייס קצת אנרגיה למשהו ממש קל בכל זאת,

ופתאם

בתוך לאות של יום עמוס וכבד חום וזיעה וסידורים וקימה בחמש וחצי בבוקר ועייפות אמיתית

ומוצדקת הרמתי עינים.

מהר זה קרה.

ממש מהר.

האוויר נאחז בתוך הראות.

נשימה שטוחה ומהירה.

ת ר א ו

אני נעמדת

ת ר א ו

מצביעה בהתרגשות ממשית, אמיתית, לא בגללם, לא עבורם, לשמים.

וארבענו רצים קצת,

כאילו יש לאן,

ונעצרים בקצה הדשא.

מביטים בהשתאות וחגיגיות ותחושת נס קטנה

על שובל אור גדול ובהיר וברור שבא ממזרח,

מעט מאחורנו,

וחצה את האופק הקרוב לנו באיטיות בבהירות,

כאילו היה ספש'ל אפקט בסרט אמריקאי מובחר, ולא הדבר האמיתי.

עמדנו שקטים. מחייכים. נושמים מהר.

אי אפשר להסיר ממנו את העינים.

גדול וברור וזוהר,

ממש מולנו.

אי אפשר להחמיץ כלום מהנס הזה שקורה פתאום, בלי שום הכנה.

מפעים.

ת ב ק ש ו. ת ב ק ש ו.

ת ר א ו. ת ר א ו.

כשהשובל הנמיך טוס ודעך אל תוך האופק הרחוק והכלום נשארנו עומדים. שקטים.

זה לקח רגע של שקט לפני שהתפרצה ההתרגשות.

– בקשתם? בקשתם?

– בטח בקשתי עניתי לה.

– מה בקשת אמא?

– לא אומרת.

– אימי..

– לא אומרת!

– למה?

– אסור! אם אומרים המשאלה נחלשת.

– זה קשור אלי?

– תתפלאי אהובה'לה – עניתי לה, מתפלאה בעצמי  –

  הפעם זה לא היה קשור אליך –

  הפעם זה היה קשור רק אל עצמי,

  וחייכתי.

 

 אחרכך הלכנו הבייתה ובכל זאת הכנתי

 ארוחת  ערב קטנה.

 ואז היא נרדמה מיום חופש גדול חם ומיגע

 ואחרכך נגשתי למחשב וראיתי שכולם

 אולי לא כ ו ל ם,

 אבל רבים האנשים,

 והילדים כמובן, שבקשו משאלות היום בערב.

 וקצת,

 קצת הצטערתי שזה לא קרה רק לנו.

 

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • א  On 8 ביולי 2008 at 22:58

    כמה כישרון, רגישות, פתיחות, כנות ויצירתיות
    תענוג לקרא
    תודה

    אהבתי

  • אורח מבית  On 8 ביולי 2008 at 23:32

    יפה יפה כתבת. שתתגשם לך.

    אהבתי

  • כנרת  On 9 ביולי 2008 at 03:21

    נהיה כאן לח וחם ומואר רק מהתיאורים שלך.

    אהבתי

  • שקופה  On 9 ביולי 2008 at 11:27

    היכולת להגיב ככה לכוכב נופל היא מופלאה בעיניי.
    תחזיקי בה חזק, בהתרגשות הזאת.
    הלוואי שהיא היתה עוד בהישג ידי.
    מקסים.

    אהבתי

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 9 ביולי 2008 at 13:44

    גם אני ראיתי. היה מרגש.

    :-)

    אהבתי

  • A  On 9 ביולי 2008 at 19:48

    לא ראיתי והצטערתי קצת שהחמצתי אבל הצלחת להעביר לי איך זה היה מרגיש אם הייתי מצליח.

    אהבתי

  • פריז במאי  On 10 ביולי 2008 at 09:57

    בינתיים אאלץ להסתפק בריסים…
    מעניין מתי אוכל גם אני להמיר את משאלות הילדים במשאלות למען עצמי.
    שיתגשמו כולן, אמן.

    אהבתי

  • נסיה  On 11 ביולי 2008 at 23:19

    הרגיש לי כאילו הייתי במקום. ואת תפילותי למען הילדים נראה לי שאלוהים כבר יודע. ואני דווקא הרבה מתפללת למען עצמי. עם עצמי יש לי לעיתים התוכחוות. אבל על ילדי אני בטוחה שהוא שומר ומכוון אותם. ואוהב אותם

    אהבתי

  • אלון  On 12 ביולי 2008 at 10:09

    -אוף טופיק- היי חלי,

    ב-1985 השתתפת בסרט "בנות" של נדב לויתן. מה היה שם הדמות שלך שם?

    אהבתי

  • אורנה  On 15 ביולי 2008 at 02:11

    הלואי שתתגשם.

    אהבתי

  • שני רובין שגב  On 16 ביולי 2008 at 23:07

    אם את באמת קוראת את תגובות האנשים פה, ואם את היא האישה מאחורי הבלוג, אנא צרי קשר איתי במייל ולמכתבך שם, ספרי לי משהו שרק חלי גולדנברג האמיתית הייתה יכולה לומר על עצמה…

    יש לי סוד חשוב, הוא קשור אלייך והוא שמור אצלי כבר 16 שנים…

    שני

    אהבתי

  • אובססיה  On 17 ביולי 2008 at 09:23

    הרי את סופרת נהדרת
    נשימה

    אהבתי

  • צביה רובין  On 18 ביולי 2008 at 12:34

    שקראתי את הבלוג שלך מתחילתו, רשומה אחר רשומה, ומאוד נהניתי. מקווה שתמשיכי לכתוב כאן.

    שבת שלום

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: