היום קרה דבר שלא קורה הרבה.
שקורה לעיתים נדירות.
נסעתי לארוחת יום שישי – הילדה שלי לא הייתה איתי – מהימי שישי האלה –
אבל כבר לא היינו שם שני ימי שישי אז החלטתי שכן.
כמה רמזורים ביני לבינם? שבעה שמונה?
חשבתי ללכת ברגל, חצי שעה, ארבעים דקות, לשמוע מוסיקה ולנקות יסורי מצפון
אבל בסוף נהגתי כמובן וכשהגעתי, התברר שאף אחד לא מגיע בשישי הזה.
והיו לי אבא ואמא לבד.
אני ילדת אמצע, בדרך כלל ילדת שוקולד לא מנוחמת.
אבל היום,
בהפתעה,
אמא ואבא שלי היו רק שלי.
ישבנו ליד שולחן הפורמייקה האדום במטבח, נרות השבת שלה עדיין בערו.
היא לא הכינה ארוחת ערב ממש גדולה ומושקעת כמו בשישי רגיל. ככה ארוחה באמצע.
לא סלט, ביצה יוגורט של אמצע השבוע שלהם, אבל גם לא ארוחת שישי גדולה כמו תמיד.
והיה לכולם זמן. ושקט.
וחיפשתי איתו באינטרנט איך צריך לגזום את עץ התות שקניתי להם ליום נישואיהם השישים לפני שנתיים
וכבר מניב פרי וצומח כמו אוקטופוס זריז וצריך לרסן אותו. והעלתי לה משחק חדש למחשב, והיא הראתה
לי כמה דברים יפים שהיא הכינה השבוע, וירדנו למרתף, אפילו לא הצצתי לבאלאגן שבחדר חושך,
פעם זה היה המקום שהיינו מבלים בו שעות ארוכות והוא הראה לי כסא ישן שמתי, הבן של רחמים ומזל
פינה כי סוף סוף מכרו את הבית שלהם הוא שאל אותי
בטח-בגלל-שאני-אוספת-רהיטים-מוזנחים-מרופטים-ברחוב-ומשייפת-וצובעת-ואוהבת-כי-יש-
עליהם-חיים-וזכרונות מצא ומשפץ ובעיקר מתקן עם הידיים האלה, אם אני רוצה אותו התעלתי על
עצמי ועל הדחף להגיד בטח ואמרתי שאני מנסה להפסיק להכניס דברים הבייתה, הגיע הזמן להוציא.
והלכנו לראות אם הלימונים כבר הבשילו בחצר מאחור. לא.
והדשא מצהיב מעט וצריך אולי להשקות קצת יותר את עץ המנגו כדי שהפירות יהיו מוצלחים השנה,
וקצת פחות את הורדים שסוף סוף הוא הצליח איתם וראיתי איך הוא קוטף ורד פורח ומניח לה באגרטל
קטן ליד המחשב…
והם סיפרו שהם רואים את הסידרה הזו כל יום "חשופים", בגללי כמובן, ובעצם הם די בעניינים,
למרות שהאמת, הם מעולם לא ראו כלום דומה לזה וקרוב לודאי גם לא יראו.
ושאלו קצת עליה ועל בית הספר בשנה הבאה, וחטיבת ביניים מי היה מאמין ואיפה הזמן שלי היא
שאלה בתמהון איך אפשר להאמין כמה מהר הוא מתמוסס, וקצת על העבודה ופרנסה ואפילו בעדינות
עדינות על עניני גברים וקצת התווכחנו על כמה אני אחראית או לא – הוא כמובן בטוח שלא – בענייני
כספים – תמיד תהיי הילדה הקטנה שלנו, תפסיקי להתלונן – והוא התלונן ש"הארץ" נהפך לעיתון יותר
מדי כלכלי, והמדינה ליותר מדי קפיטליסטית – טוב, אם "דבר" לא היה נסגר הוא לעולם לא היה למנוי
בעיתון אחר כמובן. ואכלנו, ונתנו לכלבה שלהם את כל השאריות ממש ליד השולחן אפילו שזה מקלקל
את האילוף שלה….
והיינו ביחד
ואף אחד לא הפריע ולא הגיע לתבוע חזקה על אבא ואמא שלי
ולהצהיר שהם גם שלהם.
לא אח, לא אחות, לא נכדים, לא נכדות ואפילו לא שתי נינות תאומות בנות ארבע, מתוקות ככל שיהיו.
אף אחד.
אמא ואבא שלי היו היום רק שלי .
ואני רק שלהם.
שבת מ נ ו ח ה.
ככה אני מרגישה עכשיו.
.
תקריב 
תגובות
חלי, חיממת לי את הלב. ורק רציתי לומר לך: אנחנו לא מכירות, אבל יצא לי פה ושם לראות את הסדרה ההיא שההורים בקביעות, וגם שם וגם בבלוג שלך, ובפרט בטקסט הזה, בוקע ממך חום כזה שמתחשק פשוט לעטוף אותך. את מקסימה. הצפת אותי.
אהבתיאהבתי
כל שנכתב פה, חימם, בעדינות אין כץ, גם שישבת גם אמאבא:-)
תודה.
אהבתיאהבתי
מאוד מקסים
אהבתיאהבתי
תודה. איזה תמונה!
אהבתיאהבתי
יופי שחזרת ויופי שלא השתנית.
אהבתיאהבתי
לראות אותך כאן – על הבוקר, בשבת, עם הכוס קפה.
אנחנו לא רואים את הסידרה – אין טלוויזיה אבל שמחים מאוד על העבודה. וההצלחה.
אהבתיאהבתי
עכשיו אני מבינה קצת יותר איך את כזאת אמא מדהמה.
אהבתיאהבתי
ישראלי כל כך, אישי כל כך.
משפחתי ואינטימי.
תודה לך על הכנות.
על איזו סדרה מדובר?
ראיתי אותך מבליחה רק ב"אולי הפעם" וזהו.
אהבתיאהבתי
וטוב.
טוב שכך.
נשיקות.
אהבתיאהבתי
כמוני כמוך. מעוכה בין אחים. כשקראתי את הרשומה שלך, נסיתי להיזכר ברגעים כאלה שלי לבד עם הוריי… זכרתי רק נסיעה אחת ברכב, כשבמקרה הזדמנו הדרכים של שלושתינו והתאפשר להם להעניק "טרמפ" יחד עימם הבייתה לאחר שיעור בקורס הכתיבה.
מעבר לכך, החיים שלי מתובלים באחים, ובמשפחה. ועם זאת בבדידותי. מגיל 9 לערך טיפלתי באחותי הקטנה. הייתה לי נפש קטנה וצמודה, ועדיין מדי ערב, כששכבתי במיטה, הרגשתי הכי לבד בעולם.
כל הרעשים שהבית שלי ידע להשמיע, לא הצליחו להפיג את התחושה ההיא שמנקרת. ילדת סנדוויץ בודדה- איך אפשר?! אפשר.
יום אחד אולי גם אני אהיה כמוך, גדולה יותר, ויזדמן לי ערב פנוי לי ולהורי, בלי תוספות.
אני מאחלת לעצמי, שאהיה חזקה מספיק בשביל לעמוד מנגד לבדידות, ולרגע להתחבר לביחד. זה שמעולם לא מצאתי.
[תודה על עוד רשומה מקסימה-שלך בהערכה: עדי]
אהבתיאהבתי
יפה יפה יפה. פשוט יפה.
אהבתיאהבתי
מקסים. מלא רגש. האהבה הזו להורים. הקשר האמיץ. היכולת לזכור את העבר ולא להתכחש לו. ותמונת השחור-לבן בסוף…נעתקה הנשימה לרגע. צללתי לתוך התמונה.
המבט המרצין של האב, הגבר. החיוך השופע של האם, האישה.
וההנער עם השפמפם החולצה המנוקדת. אין. אין על שנות השבעים.
אהבתיאהבתי
אומרת הכל. יפה ומעורר כמיהה.
אהבתיאהבתי
יש משהו בכתיבה שלך שנכנס שמחמם את הלב, ונכנס אליו פנימה.
תודה שאת משתפת בחלקים המקסימים הללו שלך.
אהבתיאהבתי
תודה.
והנה למדתי עוד משהו.
זאת תחושה שאף פעם לא היתה לי, אולי בגלל שאני הבכורה (אמנם במשפחה מורכבת). אני שמחה שהארת את הסיטואציה, כך אשתדל להתחשב בתחושות של הבן האמצעי – היום ובעתיד.
אהבתיאהבתי
אני אמנם לא ילדת סנדוויץ' אלא בכורה, אבל גם אני, כמוך, לעיתים רוצה את אבא ואמא רק בשבילי.. וכמו שאמרת, תמיד יש מישהו בסביבה, חמוד ככל שיהיה, שלוקח חזקה על הרצון הזה שלי..
היה כייף לקרוא והכי חשוב, להתבגר תוך ידיעה שאשאיר מדי פעם זמן להיות רק עם אחד מהם.. לתת לו את כל הזמן שבעולם.
אהבתיאהבתי
בדיוק לזה אני מתגעגעת
היית ילדת סנוויץ אני הייתי ילדה 10 מתוך 11
ועדיין זוכרת בערגה את הדקות שהיו רק איתי
במיוחד אבא של ז"ל שניפטר לפני שנה
ללכת איתו בגינה ולבדוק מה צמח מה ניתן כבר לאכול
לשמוע את המבטא התימני האותנטי שלאט לאט נעלם
אוף כל כך מתגעגעת לאבא שלי
היום אני אם ל4 בנות מדהימות
ובן ילד שלי מיוחד שאומנם לא אני הריתי אותו
אבל אני אמא שלו
שלצערי נפטרה בלידתה בארץ רחוקה(אתיופיה)
ומקפידה להיות רק שלה או שלו אפילו לזמן קצר במשך היום
וואי איך נשפכתי
סורי
יום טוב
אהבתיאהבתי
אני בת יחידה.
גם איה שלך.
ואני כמהה לאחים ולאחיות
וקשה לי כל כך שהוריי הם רק שלי.
אהבתיאהבתי