לבד בצפירה

.

.

כתבתי את הפוסט הזה בגרסתו הקודמת, לפני שנתיים.

הרבה זמן ויש ימים, רגעים, טכסים – גם פרטיים – שלא משתנים.

שנתיים, ולא מעט דברים השתנו והתקדמו והתבגרו שלא נאמר….,

אבל מסתבר שלא מעט נשארו דומים לעצמם עד מאד,

לפחות כאן, בבית הזה, בחיים שלי.

הבוקר, בדרך הבייתה אחרי הסעה לבית הספר – בהצלחה בהקראת המכתב של אנה פרנק בטכס –

שוב היא מקריאה  – מצאתי חבילה מאיתמר שמוצא ספרים.

לפני כמה ימים ניהלנו שיחה ארוכה על ספרים שאפשר להתחיל איתם לילדים/ות רגישים במיוחד

מול עצב ופחד, דבר המדיר שינה מעיניהם. אני רציתי את המיתולוגיים שלי:

"מאה ילדים שלי".

אלה שקראתי באמת מאות פעמים יחד עם אחרים בשנים שהשואה הפכה בלהט נעורים למשהו

מושך ומפחיד ומבעית ומרתק ומחייב עוד ועוד מילים וסיפורים ואנשים.

ובכל פעם דימיינתי איך אני לבד בעולם וקר לי ואיך זה להרגיש רעבה ואיך זה לפחד כל כך ואיך

אין אל מי לבוא כדי להרגיש בטוחה מעט, אפילו לא אמא ואבא ואיך הספרים האלה הצליחו

להרגיש בי את כל הרגשות האלה וגם להצליח לטעת בי בטחון שתמיד תמצא מי שיחבק אותך

וירגיע את בדידותך, אפילו לרגע קטן. אפילו מישהו זר.

איתמר מציע  את "התחנה טהרן" של דבורה עומר ואת "הילדה משם" של שרון רכטר .

בחרנו ובחרנו והמיועדת לא רוצה לקרוא ספרי שואה עדיין חוץ מיומנה של.

זכותה. הן מחכים לזמנם, לזמנה, שיגיע אין לי ספק.

עברו שנתיים. עדיין בודקת מיילים, גולשת לאתרים שמספרים לי דברים מעניינים, שומעת את

ספרינגסטין כי הוא תמיד עוזר לי להתחזק ולאסוף אנרגיה ושמחה על בוקר שקט ופנוי

שבורכתי בו היום, ואז מתחילה הצפירה.

אני לבד בבית.

מסיטה את הכסא, מחברת כפות רגליים, מיישרת ידיים מאוגרפות, כי ככה לימדו אותי, ונעמדת.

הבוקר, בדיוק כמו לפני שנתיים – הריטואליים האישיים כמעט לא משתנים מתברר -תפסתי את

עצמי מנסה לחשוב על מה אני חושבת בשישים שניות האלה המסויימות –

שוב חשבתי על הבת שלי, נכדה לדב קווסטלר ששרד כנער צעיר ומיוסר את השנים ההן וחי את

חייו בצילן, נכדתו שעמדה בחולצה לבנה והקריאה בהרבה השתדלות וחולצה לבנה מילים חופנות

כאב שאין ביכולתה וביכולת חבריה להבין. חשבתי שאם ניסע סוף סוף הקיץ לאמסטרדם כבר

תהיה משמעות לביקור בבית ההוא, עכשיו אחרי הקריאה של אנה פרנק.

חשבתי שזה גם מגוחך, וגם לא, שאני נעמדת בזמן הצפירה גם כשאני לבד בבית.

אני יכולה להסיט מבט מהמחשב או הספר שאני קוראת ולפנות מקום במחשבתי, בלבי, כדי לציין

לעצמי את הצפירה.

איך בכל פעם המבט הזה על מליוני אנשים הקופאים על מקומם מתמיה בעוצמתו, ביחודו.

הסמל הרגיל והמובן מאליו שלנו, חלק רגיל ומוכר ופשוט מחיינו, הרגע הזה, שבו אתה מנסה

ללכוד ולסמן ולהזכר באני הפרטי ובאנחנו הקולקטיבי. בנו העצום ההוא שנכחד, ואולי בדרך

סמלית להאחז באנחנו הקולקטיבי המופרד ומפוצל ומסוכסך שהפכנו להיות.

וגם כמובן, ככה הוא הטבע האנושי, להזכר ולהאחז באנשי וסיפורי השואה האישיים שלי.

בצילום של סבא שלי ליד נחלת הקבר הקטנה שבנה לו ולהוריו בנחלת יצחק וביניהם בצורה

גרפית וסימטרית חבוקות שתי מצבות קולקטיביות, חסרות גופות של ממש, המסמלות את אחיו

ואחיותיו ודודיו ושאר משפחתו שלא זכתה לחיות.

ונזכרתי איך התגנבתי למחוז הולדתם ברוסיה פעם, בלי אישור מעבר – פעם אני אספר – והגעתי

לעיר מולדתם סטניסלבוב שהיום בכלל נקראת בשם אחר –  ובשולי העיר, אפילו אחרי אחרי פאתיה,

הגעתי לבית קברות מוזנח מלא בשלדי מקררים וסימני פיקניקים משפחתיים, ובתוך העזובה,

מצבות עתיקות, מכוסות אזוב ואותיות קודש.

סטניסלבוב 1990

נזכרתי בשעות שניסיתי לגרד זוהמה מהקברים ולנסות לזהות שם מוכר: ברי"ל, וייספיש, בוך,

לאוטמן…ולא מצאתי.

נזכרתי במייקל, שודריך, בן דוד – שני, אבל אצלנו בן דוד הוא בן דוד – ששייך לקלרה,

אחותה הגדולה והאהובה של סבתא שלי, שנסע עם עוד שתיים מאחיותיה לאמריקה ולא כמו שני

אחיה ואחותה הקטנה לחלוציות בארץ ישראל. מייקל שגדל בוושינגטון, שעובד בשמונה השנים

האחרונות בלהיות הרב של יהדות פולין, שבועיים בורשה ובדרכים, שבוע במנהטן בבית ושבוע

בארץ. משמר את הקהילה הקטנה בפולין, מנסה לשמר בעיקר את מה שניתן מההיסטוריה

האיומה של יהדות פולין, מגלה קברי אחים, מביא לקבורה מה שניתן, ובעיקר מזכיר להם אותנו.

מייקל שהיה השבוע לרגע סוג של נס.

.
ועמדתי הבוקר. אפריל 2010 .
הכלבה שהפכה עיוורת שלי נובחת,
פועלי הבניין הפלסטינים בטירה הנובורישית הצומחת לצידי כבר הגיעו לטיח החיצוני .
ממול הפסיקו את הרעש לרגע. הוא יחזור.
גדלתי בשנה, גם הבת שלי. גם הורי.
אני חושבת לעצמי שיש כל כך הרבה שלא זכו פעם לגדול בשנה, מחשבה פשוטה, קטנה, בנאלית.

.

אני מול עצמי. לבד בבית. הצפירה החלה.

נעמדתי, הצמדתי רגליים, ידיים לצידי הגוף,

חייכתי לעצמי ולקחתי החלטה בלי הרבה מחשבה,

או היסוס, והייתי לרגע אנחנו.

ואז חזרתי להיות אני, עד הצפירה הבאה.

.

.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • איילת  On 2 במאי 2008 at 00:27

    "הכלבה נובחת, פועלי הבניין

    הפלסטינים ממול הפסיקו את הרעש לרגע.

    אני מול עצמי. לבד בבית…."

    ואצלי, הבוקר, בדיוק אותו דבר: אני בבית (עובדת בבית), הצפירה מתחילה- הכלב מיילל (הוא לא יכול לסבול את רעש הצפירה) והפועלים בבניין ליד הפסיקו את הריסת הקיר עד שהצפירה תמה, ואני- עומדת לבדי, וחושבת על הסצינה מהסרט "הפסנתרן" שראיתי אתמול, ואיך זרקו את הסבא מהחלון רק כי הוא היה נכה ולא עמד כשהנאצים נכנסו לדירה שלהם. וחושבת על סא שלי, שעבר את השואה ונפטר לפני שנתיים, בתל אביב, כשהוא אחוז אימה מהמוות. רק אתמול חשבתי על זה שאולי לפחד שלו מהמוות היה קשר לכל המוות שהוא ראה סביבו, אז.

    אהבתי

  • ענת פרי  On 2 במאי 2008 at 07:47

    גם משפחת אמי מסטניסלבוב.

    רובם נרצחו, ואח אחד של סבתא הציל שכן פולני שהחביא אותם בבונקר ישן – את האח, אשתו והבן.

    עכשיו זה באוקראינה , קוראים לה איוונו-פרנקונסק.

    לא הייתי שם אף פעם, ואני גם די מפחדת לנסוע לשם.

    תספרי בבקשה, חלי, עוד על מה שראית בסטניסלבוב.

    ותודה על הפוסט הזה שגרם לי לבכות מצער ולא מכעס כמו פוסטים אחרים.

    אהבתי

  • א.  On 2 במאי 2008 at 08:59

    זה באמת מביך :-) אבל מה שכתבת דבר אלי איכשהו ויתכן שזה ישתנה.

    אהבתי

  • לינוי  On 2 במאי 2008 at 10:04

    בשתי דקות לעשר אני יוצאת מהמכונית ומתחילה לצעוד את שלושת המטרים שמפרידים בין החניה לבית, בלי לשים לב לשעה. באמצע הכביש מדדה גור חתולים רזה עם דלקת קשה בעיניים ופרעושים מציקים. אני מתכופפת לראות מה מצבו, מתלבטת מה לעשות. בטוח שחייבים להזיז אותו מהכביש לפני שמכונית תסיים את חייו הקצרים והעגומים, אבל אחר כך מה? ואז צפירה. אני יושבת באמצע הכביש והגור למרגלותיי. אני יודעת שזה השלב שבו אני אמורה לחשוב על היום הזה, הרי רק לפני פחות משעה סיימתי לשדר שעתיים שלמות של דיונים וסיפורים אישיים על יום השואה. אבל אני גם יודעת שאם הגור יתרחק במעלה הכביש בזמן שאני עומדת אני עלולה לא להשיג אותו ולכשתיגמר הצפירה והמכוניות יתחילו שוב לנסוע אין לו סיכוי לראות ולהיראות. לעמוד? להישאר לשבת עם הגור על הכביש? בסוף הרמתי אותו ונעמדנו יחד, כדי לחשוב על פתרון הגיוני בדקה הממלכתית. איך שאני מסיימת לישר את הגב ולהתבונן קדימה אני נתקלת בשלט: "וטרינר" על הבית ממול. את שארית הדקה שנותרה לצפירה הקדשתי לבלבול מוזר: האם מותר לי לחוש הקלה בגלל שעוד חמש דקות אביא לשם את הגור שיטופל, או שזה הטיימינג הכי גרוע בעולם לשמוח בו?

    אהבתי

  • הדס  On 2 במאי 2008 at 11:14

    אבל לא בבית אלא יוצאת החוצה,אפילו אם לא עובר
    אף אחד בחוץ,העצירה המוחלטת מורגשת כל כך חזק.
    ובכלל, 2 הדקות האלו הן כל כך חזקות בשבילי
    ומרגשות ואמיתיות ולמרות שאני הטיפוס הכי פחות ממלכתי וטקסי, הצפירה עובדת בשבילי חזק חזק ול2 דקות, בתוך הכאוס של החיים שלי אני "משקיעה" בלחשוב על מי שהיו אמורים להיות סבא וסבתא שלי (כשהייתי קטנה זה היה טיימינג של בקשות מהם, כמו שמבקשים מאלוהים ביום כיפור…) ועל אבא שלי שהיה קצת יותר גדול מילדי היום ונשאר לבד לגמרי בעולם הרוס ומפורק ואלוהים יודע אייך גירד את עצמו והמשיך הלאה .
    כשהייתי ילדה יום השואה היה היום הכי שנוא עלי והיום אני ממש מודה שהוא קיים

    אהבתי

  • מיכל  On 2 במאי 2008 at 14:10

    אני בדיוק תליתי כביסה. עמדתי מול החלון הפתוח ומולי עצרו מכוניות בכביש ואנשים יצאו מהן ונעמדו. פתאום הרגשתי פחות בודדה
    בשנתיים שלי באנגליה נהגתי להדליק רדיו באינטרנט ולעמוד
    מדהים שהמדינה הזאת שיש בה כל כך הרבה קשיים ובעיות לסקטורים לא מעטים באוכלוסיה יודעת להתאחד סביב הנושא הזה. תמיד.
    הבן שלי למד בגן על השואה. אני לא יודעת מה ילדים בני ארבע מבינים מזה ולא מאושרת מהשימוש במילה "הרג" לידם. הייתי רוצה לשמור על תמימותו. עוד קצת. עד כמה שאפשר

    אהבתי

  • אורח מבית  On 2 במאי 2008 at 22:08

    מעניין.

    מוזר שרק נשים מספרות כאן על מה חשבו. יתכן שאנחנו פשוט חסרי מודעות עצמית ברמה כל כך גבוהה שאין לנו מושג על מה חשבנו בזמן מסויים?

    אהבתי

  • כרמל  On 3 במאי 2008 at 00:48

    אני הייתי באמצע טיפול של הכלב בדיקור סיני ועמדנו אני והוטרינרית משני צידיו, כל אחת עם יד אחת עליו כדי שלא יבהל מהצפירה והכלב עם מחטים תקועים בכל הגוף עומד על שולחן הנירוסטה הגבוה עם ראש מורם וללא ניע, ממש כמו עומד בצפירה. לא שמעו את זה מספקי חזק כדי שהוא יבהל באיזור שלנו.

    אהבתי

  • וגם  On 3 במאי 2008 at 10:37

    הצפירה הכי ביזארית שלי היתה באמצע טיפול שיניים. אבל ממש באמצע שלו.
    הרופא הפסיק את הקידוח ונעמדנו שלושתנו- רופא, פציינטית ואססיטנטית בשלושת צידי הכסא,
    כשזה נגמר מילמלתי לו בפה מלא צמר גפן "זה היה הזוי…"

    אהבתי

  • רוני  On 3 במאי 2008 at 18:21

    הפוסטים שלך נהדרים ומרגשים ותמיד יוצאים מהם עם איזשהו ערך רגשי מוסף
    אבל התגובה של לינוי גרמה לי לדמוע
    כי כל עוד יש אנשים שגור חתולים קטן ומסכן מזיז להם והם גם מוכנים להרים אותו למרות שיש לאומלל פרעושים ודלקת עינים ,אז יש לי עוד תקוה שדברים טובים יכולים עוד לקרות כאן

    אהבתי

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 31 במאי 2008 at 21:49

    הגעתי לכאן ותןך כדי עיון נתקלתי בתמונת המצבה מסטניסלבוב
    התמונה נמצאת מעל הפסנתר בבית הורי
    מזווית אחרת קצת
    גם אנחנו משם
    כלומר ,אבי
    זו כמובן לא רוסיה אלא גליציה וזו גאווה להיות גליציינער
    הוסיף לך נקודות מבחינתי


    אנא ספרי ,איך שם,מה ראית
    האם לנסוע?
    תודה
    בת עירך

    אהבתי

  • חוה שיק  On 12 באפריל 2010 at 19:48

    ביד ושם נעשתה עבודה רצינית על העיר סטניסלבוב. כדאי לשאול
    בבית הספר לשואה ביד ושם.

    אהבתי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: