תקריב

/

//

הבוקר, לפני שהערתי אותה, עצרתי את הזמן.

זה לא קורה הרבה,

הבוקר הוא זמן מהיר, גדוש בארגונים. אבל הבוקר, עצרתי את הזמן.

פתחתי את דלת חדרה ונשמתי.

מצעים עם פרפרים שמצאתי פעם ועכשיו היא אומרת שהם ממש, אבל ממש ילדותיים אמא,

והיא רוצה בג'. זה הצבע החדש, הבוגר, בג'.

היא שרועה ומפוזרת בכל דקותה ואורכה החדש, הילדה שלי.

יד אחת מתחת לחיה, השניה מחבקת את היצור השעיר שעדיין ישן לצידה, הלחיים שלה סמוקות כמו

שרק לחיי שינה יכולות, אדמדמוּת מחזקת לב. יש בה מהמרגיע באדמדמות הזו, בטחון שהילדה הזו,

עכשיו, שנתה טובה עליה, חלומותיה מחזקים והיא בטוחה מכל רע.

עיניה עצומות, ריסיה לחים, נשימתה פשוטה. הילדה שלי ישנה.

בעוד רגע אגש, אלטף יד ואגיד מה שאני אומרת בכל בוקר, ברוב בוקרי השבוע –

חוץ מהבקרים הבודדים בהם היא מתעוררת בבטחון ושלווה בבית אחר –

והיא תסתובב בתנועה חטופה של התעוררות ותגיד בטון החדש שאני שומעת כבר זמן:

אוףףף עוד חמש דקות, ואני אגיד בטון שזוכר ברוב הימים, לא לקחת את הרטינה הזו באופן אישי:

בסדר מתוקה, אבל את ערה, נכון?

כןןן היא תגיד,

ואני אצא לבוקר שלי שיגמר בעוד שעה ועשרים עם קפה שני, מחשב וחתולה על הברכיים.

אבל היום, כשפדופילים מככבים במהדורות חדשות מפורטות, נשיא לשעבר מחכה לעתידו

ואיך ואיפה שלא אפתח עיתון או אינטרנט אמצא אלימות לא מתקבלת על הדעת של בני נוער

המבוגרים ממנה בשלוש או ארבע או חמש שנים, הטרדות מיניות, אונס, ניצול לרעה, הפרעות

נפשיות באחוזים גבוהים אצל בנות בעיקר, אנורקסיה, כישלום מערכת החינוך, סמים ומה לא…

היום אני נעמדת בפתח חדרה של הבת שלי ונושמת.

פרקט, שטיח טורקיזי משהו, כריות פרווה שעירות, ורודות וטפשיות.

פוסטרים ראשונים על הקיר. הייסקול מיוסיקל, הארי פוטר. אוסף פיות ענק על מדפים צרים, גומיות

שער צבעוניות מפוזרות, פתק מאבישג, המדריכה בצופי ים, ספרים, המון ספרים, וחוברות קומיקס

ו"עינים" ומה לא. מנורת קריאה, וחותכני נייר בצורות, וטושים, צבעים, מדבקות וקצת נצנצים.

"נשים קטנות" והארי פוטר.

צריך לנגב אבק ממערכת התופים, נעלי בובה פרחוניות הפוכות על השטיח – היא הייתה עייפה אתמול

אחרי חוג דרמה ושכחה לשים במקום – פיג'מה עם ציורי כבשים ועננים, הפוך מכורבל עליה, קלסר

עם עבודה על חניבעל על הרצפה ומחברת מקושטת לבבות.יש פתק גדול על הדלת:

אסור להכנס בלי אישור! או לפחות סיסמא!

הבוקר, כמו בכל בוקר, אני עוברת על הפקודה הברורה הזו ונכנסת לחדר.

כיף להפר חוקים לפעמים, ככה אני מגדלת אותה, לפעמים, במידה, אבל כיף.

על לוח שנה המודבק ליד המיטה מסומן בסוף פברואר, במארקר צבעוני במיוחד, היום הכי חשוב,

כנראה, בתולדות הבית הזה, לפחות על פי דעת דיירת החדר, כתוב שם: בת מצווה לי!

בכמה שנים מבוגרות ממנה הילדות האלה מהצ'טים שראינו בתוכנית ההיא?

הנערות האלה שגברים מטורפי דעת ודחפים מעוותים וחולים מצליחים לחדור אל עולמן ולפתות אותן

להתיידד, להתקרב, מבלי שירגישו את המסוכן, האורב להן לטורפן? בשנה? שנתיים? קרוב לודאי שהן

כבר בחטיבה. וואו תגיד הילדה שלי, בוגרות, בחטיבה.

מה נראה לה שמחכה אחרי הסמן הגדול לבגרות, דלת הקסמים, בת המצווה?

כשהורדתי אותה היום בבית הספר התעכבתי להתבונן בהן, בחברותיה ובה.

להקת אפרוחיות, בחיי.

רעשניות, קולניות, מצחקקות, מתרגשות, מקפצות, מתחבקות, ילדות בכיתה וו'.

גבעולי נערות.

הן כבר לא ילדות קטנטת, זה ברור, אבל הן ממש, ממש לא ילדות גדולות.

כמו גבעולי חיטה זקופים ביום סערה שרבית. מתנדנדות מצד לצד. מיום ליום –

מה פתאום מיום ליום? מרגע לרגע –

בין זקיפות קומה וקריאת תגר על זכותן להיות בוגרות –

מחליטות על עצמן בעצמן –

לרצון להשען על הבטחון ואמא והפסיביות הילדית.

והן הופכות את עורן וטבען ומצב רוחן ואני, ואנחנו מאחור.

הן בוכות כשהן נופלות בריצה בהפסקה כמעט כמו כשהיו בגן,

הן נעלבות ופורצות בבכי למרות שזה לא "קול" וקוּל, מיינד יו, זו מילת המפתח לשער הנעורים הנכסף.

והיתר מתגודדות סביב כמו עדת דבורים סביב מלכה עם שריטה בברך. מביאות בלונים בבוקר יומולדת

אחת לשניה, מציירות ברכות עם לבבות ורודים, מתמרדות נגד כיבוי אורות – למה רק אני –

בעשר בלילה אבל נרדמות מיד.

ואני מתעכבת עוד לרגע בפתח חדרה ותוהה, מחפשת איך לאפשר לה לפרוש כנפיים,

ויחד עם זאת להזהיר במקומות הנכונים בלי לקצץ אותן, את כנפי ההתבגרות, החופש לגדול והשמחה

האין סופית להיות ילדה גדולה יותר,כזו שבודקת את עצמה גם מול העולם, לא רק מול סביבה מוכרת.

איך אני יכולה לאפשר לילדה שלי להתנסות בדברים חדשים, לחוות אנשים חדשים,

לצאת לעולם בלי להפחיד אותה, ובצדק, מהדברים הבאמת מסוכנים האורבים שם בחוץ.

איך מלמדים נשיות חדשה, בוגרת, שיוויונית, ומזהירים מסכנות, בעיקר גבריות הקיימות,

בטח קיימות, כאילו העולם נשאר בתקופת האבן, ממש בתוך המערות?

הגבול המתעתע כל כך בין המדוייק למוגזם.

בין החופש והזכות להיות מה שמותר וצריך ורוצים ומי שאת בוחרת להיות לבין הפכחון, התבונה

והמציאות הדורשת זהירות כה רבה. מה ללמד אותה להיות: צודקת או זהירה?

.

?

טור מספר 4 – דצמ' 2007 –