5 – מה שיתקבע בזמן הזה

 

 

–   אז יש לה חבר?
 –   א מ א
 –   מה א מ א? יש לה?
 –   לא מגלה לך
 –   מה זאת אומרת?
 –   סודות של חברות לא מגלים אפילו לאמהות.

 נתקפתי שקט ומבוכה, לא ידעתי מה להגיד.
 זה לא קורה לי הרבה שאני נשארת חסרת מענה.
 ידעתי שאני רוצה להגיד שלאמא מותק, אפשר לספר הכל, מה את לא יודעת?
 שאמא, אהובה שלי, לעולם, לעולם לא תסגיר סודותיך לאיש – 
 חוץ מלפעמים, כשזה ממש חשוב, לאבא  –
 ושאמא שלך רוצה שתחלקי איתה סודות בעיקר בשבילך.
 גם למען עצמה, מסקרנות, ממקום שרוצה לדעת עליך ועל שעובר עליך כמה שיותר,
 בלי להיות פולשנית חלילה,
 רק כדי להיות מסוגלת להקל אם צריך.
 ובעיקר, בעיקר, כדי שלא תסחבי את הסודות הכבדים מדי בתוכך –
 את הקלים, הפשוטים, השומרים על פרטיות האחר – כמו מי חבר של מי –
 שמרי וכבדי כמובן,
 אבל זכרי שסודות הם משא כבד, מתוקה.
 לפעמים כבד מדי.
 והיא מביטה בי בחוּם שבעיניה ומסרבת.

 אני מזהה זיק ותוהה אם היא מבקשת בַּלא הנחרץ הזה שאמשיך לנסות ואצליח,
 או שהיא נחושה באמת, כמו שהיא יודעת להיות.
 שלושים ושלושה ק'ג של משי ופלדה.
 עדינות אין סופית וכוחות נפש שאין לי מושג מאין הגיעו אליה.

משהו משתנה בדיאלוג שלי איתה. אני מרגישה שהשפה שתתקבע בזמן הזה,
בעתיד הקרוב – רחוק, שסוג הדיאלוג שיצליח לצלוח את סערת השנים הקרובות,
את הגיל הזה שטִבעו התלבטויות וסערות רגש ודרמות מוצדקות בחלקן,
וחלקן האחר מועתק מסדרות טלוויזיה רעות, וליחשושים וסודות –
מה שיתקבע, איך שיתקבע, ביננו, ישאר כאן שנים ארוכות. 
וזה לא קשור לאהבה.
זה קשור לדיאלוג, הקשבה, כבוד הדדי ונכונות להבין.
ואני יודעת שעלי המלאכה. אני זו שצריכה לסלול את הדרך,
והיא דרך קשה ומסובכת. מורכבת ומרגשת וחשובה. בעיקר חשובה.
ואני רוצה לדייק.
לא רק בטיעונים האולטימטיביים, המוסריים, "הנכונים",
אלה המגדירים לה מה נכון ומה לא באופן כוללני, אוניברסלי.
אלא בדברים ועצות שיהיו ממני אליה.
מההורה המסויים שאני, אל האדם המסויים שהיא.
להצליח לנתב את ההבנה התיאורטית שלי בה למשהו שיביא לה תועלת גם כאדם,
כאשה שתגדל להיות. 
להצליח למצוא את המילים הנכונות, הטון הנכון,
שיעבירו לה את מה שאני מנסה להסביר כמו שאני מתכוונת, כמו שאני מרגישה.
להנחיל וללמד ולהראות לה דברים בדרך שתהיה לה נכונה וטובה. ומועילה לנפשה וליבה.
זה הכי חשוב.

ומלאכת ההורות תובעת עכשיו את שלה.
לא זו של הסידורים, שיעורים, הסעות, אוכל, מטלות ואירגונים, לא, זו המלאכה הקלה.
הפשוטה. המכנית.
מלאכת ההורות האמיתית. התווית הדרך, הליכות בין אדם לחברו,
תני אמון בחבריך מתוקה ואיך, איך לעזור לה להתגבר כשבוגדים באמונה למרות מה שאמא אמרה,
ואיך להעביר חמלה והתחשבות וחוסר התנשאות ושמחה במה שיש,
ובטח שמותר להיות עצוב, והעיקר לזכור שכל האנשים בעולם שווים. כולם.
ושדמוקרטיה זה שהרוב קובע. ככה פשוט. ואסור לשלוט על אנשים אחרים.
ויש אנשים שמאמינים באלוהים ויש כאלה, כמו אמא שלך, שמאמינים בכח החיים.
ושהאדם, מטבעו טוב.

ואני כבר מבינה שגם כשההסברים שלי יהיו נכונים ואמיתיים הם ישמעו מטיפים ובוגרים כל כך. 
הם ישמעו פחדניים, מסרסי אומץ ונכונות לטעום את העולם על סיכוניו וההתרגשות
שהוא מחזיק ומציע ומפתה להעניק לאדם צעיר ורעב ומלא תשוקה למה שעוד לא….
וזה בסדר שהיא תחשוב, ותגיד:
את מבוגרת, את לא מבינה. 
ואני אעשה טעויות ואטעה ואכעס. עליה ועל עצמי וההיפך.
והכל צפוי והכל יפתיע, ובכל זאת….  

אני זוכרת את אבא שלי החכם מנסה להסביר לי ללמד מנסיונו.
מנסה לעמוד ראש מול ראש מול האש האמצעית, הסוערת משלושת ילדיו. 
כמה קל לתת עצות טוטאליות, חד משמעיות של מה נכון ומה אסור.
כמה האמת האבסולוטית קלה לדיבור וקשה לישום. 
עקשנית, קשת עורף, ורוצה לנסות הכל בעצמה.  
תלמדי ממני, הוא היה אומר בשקט אבא שלי, תני לי לקצר לך תהליכים,
תלמדי מהנסיון שלי.
בום הייתי מתפוצצת עליו – 
לא רוצה ללמוד מהנסיון שלך. רוצה משלי.
רוצה לטעות לבד. ללכת בדרך שלי.
ללמוד מטעויות שלי. 
אתה זה אתה ואני זו אני.
והוא היה מחייך ושותק. מה היה בעיניו? 
זכרון אישי חזק ועצוב. הסודות שלו חזקים ואפלים משלי,
ולקח לו שנים ארוכות מאד, מדי, לחשוף אותם בפנינו.
אני חושבת שגילויים הקל עליו.
כי גם לאנשים מבוגרים, סודות הם משא כבד. לפעמים מדי.
ואני, שסוף סוף הסכמתי ללמוד מנסיונו של אבא שלי מנסה עכשיו,
ימים לפני סימן הדרך הגילי הזה, בת מצווה, לקצר לבתי את הדרך,
ואני לומדת, בדרך המתעתעת והחייכנית של הטבע את מסלולו של הבומרנג.
מחייכת לעצמי ימים ספרים לפני טכס חניכתה הגרותי, בת המצווה שלה,
ומחכה לרגע שהיא תסתובב בחזרה.
לכיוון ממנו הגיעה. 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

טור מספר 5 – 24 – "ידיעות אחרונות"  – ינואר 2008

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • מבקרת ראשונה  On 10 במרץ 2008 at 02:28

    סודות…האם תכונה פולנית :-),? אין לי מושג. במשפחתי היו הרבה כאלה, וגם אני "סחבתי" לא מעט, מפני אמי, מפני ילדי. תמיד כדי לגונן. לעטוף. לחסוך מהם צער. והסוד הגדול והנורא מכולם היה כשלא אמרתי לאימי, בערוב ימיה, את האמת לשאלתה:"מה יש לי?". בחרתי לא להזכיר את המילה סרטן", וזה בדור בו "זכות החולה לדעת".
    כן, חלי, נגעת בנקודה כואבת.
    אין לי מסקנות, אינני פסיכולוגית, צדקת באמרך שלסוד משקל רב. רב מדי.

    אהבתי

  • אלזה  On 10 במרץ 2008 at 07:17

    רחלי
    אין קצורי דרך
    בסופו של הזמן,כל אחד לומד מטעותיו!!!!! ,י
    רק לאחל לך
    בדרכך שלך ,תנסי והצליחי

    אהבתי

  • בייביסיטר  On 10 במרץ 2008 at 07:45

    נכון מאד, למרות שאני עברתי עם הורי נעורים סוערים במיוחד שבה גם אני וגם הם הסתגרנו בעמדות שלנו. עברנו שנים ממש קשות, כמעט עזבתי לפנימיה ושכהעשן של ההורמונים שלי והחרדה שלהם התפזר גיליתי לשמחתי הגדולה שהאהבה נשארה. זה לא אומר כמובן שלא הפכתי להורה הלא מבין כשבכורי אהובי חצה את קו הילדות והתחיל לבוא אלי בטענות.
    בקיצור יקירתי יעבור.

    חמש שש שנים ואת אחרי זה :-)

    אהבתי

  • א.  On 10 במרץ 2008 at 14:18

    יפה יפה יפה :)

    קראתי כבר אז בעתון. הטור שלך מקסים .

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: