# אין כאן פי.סיאמהוֹת הריאליטי. אל תבכו על המסך שלי שאתן מתגעגעות, פשוט תהיו שם, עם הילדים שלכן.

,

.

סוף מאי 2015, צילומי אמהות יפייפיות מתפרסמים היום, הן יוצאות לחודש צילומי ריאליטי אי שם

תינוקות בני חודשיים שלושה, פעוטות בני שנה שנתיים נשארים בבית עם אבא, סבתא מי שלא יהיה.

.בעבור נזיד פרסום, אפילו לא נזיד שקלים. כמה נורא, אבוי לטמטום

זה פוסט כלכך לא P.C .

.

5 ספטמבר 2008

כשראיתי,

כן ראיתי, את תוכנית הפתיחה של "האח הגדול"

ראיתי שתי נשים וגבר אחד שהמחשבה הראשונה שלי עליהם הייתה:

איזה — –  כשאני כועסת, הנימוסים שלי, והשפה היפה נעלמים – איזה אמהות,

איזה אבא ובעל. אי אפשר להאמין.

גם על האמא השאפתנית מ"השרדות", כן זו שניצחה בסוף חשבתי כך, בעיקר אחרי שקראתי

ראיון שניים איתה ועל איך ועל מה- זה- כבר- משנה- הוא- קטן -ולא -יזכור- ואיזה- דוגמא -אני –

נותנת -לו- כשיגדל- יבין- איך -לא- וויתרתי- על- החלומות -שלי- בגללו wow.

ורציתי לכתוב פוסט זועם והתאפקתי.

זכותו של כל אדם לחיות את חייו כרצונו/ה כל זמן שאינו פוגע באחר או עובר על החוק –

וזכרתי שזו חוכמה קטנה מאד להפוך לאמא לא – רעבה – לעולם בגיל ארבעים כפי שהפכתי אני

והרבה יותר קשה לההפך לכזו בגיל עשרים וחמש/שש כשעדיין אין לך את התחושה שחיית ומיצית

והסתובבת ואין שם כלום בחוץ יותר חשוב מזה שיש בבית וכו', אז התאפקתי.

אבל עברה חצי שנה

וביום רביעי שעבר ראיתי עוד אשה/אמא בלונדינית מחזיקה ברגשנות את הדובי הלבן שמייצג כנראה

את הילדה שלה – או סתם נסיון למניפולציה רגשית עלינו – מנופפת לנו לשלום ודומעת מגעגועים

עתידיים לבתה, וראיתי את בתה, ילדה קטנטנה ממש, בת שנתיים/שלוש יושבת עם מוצץ בפה

ועינים פעורות ולא מבינה בכלל מה הולך להיות בחודשים הקרובים – בהנחה שאמא שלה תצליח

במשימה שלה, להיות שם מאה ימים, יותר משלושה חודשים ולחזור הבייתה מפורסמת –

מה שזה לא אומר – ועם חשבון בנק גדול יותר.

אין לי מושג מה אני חושבת על בעלה / אביה של הילדת קלוזאפ המתוקה ההיא שנתן את ברכתו

למהלך ההזוי הזה, והתגאה שכמה אשתו תאכל את כולם. נתן את ברכתו למהלך שעשוי כמעט

ללא ספק על פי מחקרים פסיכולוגיים ארוכי טווח ורציניים לגרום נזק רגשי לא פשוט לילדה בגיל

של הבת שלו שאמה נעלמת לה לשלושה חודשים. נעלמת לחלוטין. בלי טלפון. בלי קשר בכלל.

לא שטלפון יכול לעזור או לנחם פעוטה בגיל הזה, אבל בכל זאת…

ראיתי גבר מאמין, עם כיפה על ראשו, שמאמין ככל הנראה בערכי משפחה ומוסר כפי שמלמדת

תורת ישראל, שבחר, על דעת אשתו כנראה, לעזוב שני ילדים קטנים ואשה בחודשי הריונה

האחרונים. היא תלד בלעדיו ותעבור את השבועות הראשונים עם התינוק/ת שלהם ושני ילדים

קטנים ל ב ד. רק מי שהביא תינוק הבייתה יכול להבין את רעידת האדמה, תשישות מוחלטת,

הורמונים משתוללים וצורך קיומי בכל עזרה אפשרית, אמיתית ורגשית כאחת, שלא נזכיר את

שני הילדים הקטנטנים שזכינו לראות מתחבקים ומתלטפים עם אבא לפני המצלמות, לפני

שהוא נעלם למאה ימים, ולא למילואים מיינד יו. אבא התנדב לשבת ליד הבריכה, להתעטף

בטלית, להגיד שיש משהו נעים בלא להיות בבית עם מטלות האמבטיה בערב אחרי העבודה

ולהתפלל לבורא עולם שישמור על טוהר נפשו או משהו.

ראיתי אשה אינטליגנטית ומדליקה, אשת חינוך המצהירה איזו אמא מטורפת היא, חייבת, ממש

חייבת נשיקות וליטופים כל בוקר משני הבנים התאומים שלה אחרת היא לא יכולה לעבור את היום,

ראיתי אותה מנופפת לשלום ונעלמת לשלושה חודשים.

מהראשון לספטמבר כמעט עד חנוכה.

יום ראשון בבית ספר, מורה חדשה?, שיעורים, חוגים, נשיקת לילה טוב, כדורגל, דרמות שרק ילדים

יכולים לעבור וליטופים וניחומים שאתה תמיד, אבל תמיד רוצה שאמא שלך תהיה שם לשמוע, לנחם,

להרגיז, להצחיק, להיות אמא שלך. לעשות את מה שאמא שלך יודעת לעשות עבורך –

האמא המדליקה הזאת, זאת שחייבת, ממש חייבת סש'ן חיבורים וליטופים כל בוקר, חייבת

עכשיו לשבת בתוך הוילה המפוברקת בנווה אילן ובטח עוד שבועיים לבכות, באמת לבכות, מגעגועים.

זה נכון שאם מסתכלים סביב על החודש המטורף האחרון בעניני אמהות וילדים,

כל הורות ניראת הורות נורמטיבית פשוטה ומה לא,

אבל ראבאק –

ילדים קטנים בבית. שלושה חודשים.

אין איש מקצוע שלא יגיד בודאות שהעדרות של אמא שלושה חודשים בגילאים רכים היא

חוויה קשה במיוחד, ארוע רגשי מכביד ומזיק כמעט בודאות לילד/ה שלך, גם אם אבא נפלא,

סבתא נהדרת ומה לא נשארו שם. ראבאק, תתאפקי. תתאפקו.

הילדים יגדלו, יוכלו להכיל ולהבין יותר את מימד הזמן, את הצורך של אמא / אבא לעשות

דברים הדורשים הרבה זמן מחוץ למערכת ההורית, הביתית.

אבל תינוקות בני חודשיים שלושה? בני שנה? שנתיים ושלוש ושש ?

אין גבול לאין-לי-אפילו-מילה..

ת ת א פ ק ו.

.

.

.

.

.

אז זה לא P.C. לכתוב ככה את הדברים ולא להתחשב בזכותו הבסיסית של כל אדם, גם אם

הוא הורה להגשים את חלומו, או רצונותיו, וזה קצת צדקני ומטיף משהו, ומי אני שאכתוב פוסט

ואקרא לאנשים האלה הורים לא טובים, מי אני ומה אני, ומי שמני בכלל, אני יודעת –

אבל ככה אני מאמינה שצריך: אם טרחת ועשית ילדים, קח עליהם אחריות. אמיתית.

לא רק זו שקשורה באוכל ואמבטיה ותיק מתוק לגן – מתי התהפך העולם

ואל תספרו לי בטלוויזיה שאתם מתגעגעים. אל תתגעגעו. פשוט תהיו שם.

.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אסתי  On 5 בספטמבר 2008 at 12:08

    המחזה הזה של האמא עם הזאטוט, שמחוברת לסלולארי שלה ולא רואה את הילד ממטר, הוא מחזה יומיומי הרי ברחובות ארצנו.
    המחזה של שתי האמהות הצעירות העומדות ומדברות אחת עם השניה בעוד הילד של אחת מהן משווע לתשומי והיא מתעלמת וממשיכה בשיחה עם החברה עד שהקטן במחווה של יאוש זורק את עצמו על הרצפה וצורח עד לב השמיים – גם הוא ניצפה תדיר
    ואלו המגיעות לשבת בקפה עם החברות כשהילד/ה בעגלה מפריע/ה להן במהלך השיחה החשובה כה – אותן אנחנו פוגשים כל הזמן ובכל בית קפה בעירינו הקטנה

    ואז אני שואלת – ראבאק – אם ילדים כל כך מפריעים לכם – למה עשיתם ילדים? ואם עשיתם ילדים אז אולי כדאי שתשקיעו בהם קצת?

    אני באמת לא מבינה את הקונספט החדש הזה. באמת שלא.

  • ריקי כהן  On 5 בספטמבר 2008 at 12:09

    כל מילה. לעולם לא הייתי עושה להם את זה, תמורת כל הצעת עבודה שהיא.

  • תימורה  On 5 בספטמבר 2008 at 12:13

    הזעם ואת הבחילה. אבל פושעים לא פחות מהן וממנו (האימהות והאב) הם אלה שאפשרו להם להשתתף בתוכנית. הרי ברור שלעבריינים, למשל, לא היה מתאפשר לכבד בנוכחותם את התוכנית.

    האם אין דרך חוקית להגדיר את האנשים האלה כפושעים? הורים מזניחים? היכן האגודה לשלום הילד? רשויות הרווחה?

  • הדב מהיער  On 5 בספטמבר 2008 at 12:21

    אפשר גם להסתכל על הצד החיובי של זה.
    בהיותם באותו מקום סגור הם יהיו מנותקים מהתקשורת ואז הם לא יקראו על הרצח הבא של ילדה בת ארבע,ואולי גם לא יבצעו את המעשה בעצמם כשיודחו מן התכנית.

  • efyska  On 5 בספטמבר 2008 at 12:55

    you wrote it perfectly. we create the reality, and if we heart our child in the mean time, we are just bad bad parents.

  • מיכל  On 5 בספטמבר 2008 at 13:02

    כל כך קשה לי להעביר ביקורת על הורים אחרים. אין לך מושג כמה קשה לי. ובכ"ז אני מסכימה עם כל מילה בפוסט הזה.
    אני מניחה שיש צורך בניתוק רגשי בסיסי בכדי להזדקק לאמירה של אנשי מקצוע בעניין הזה. מה, זה לא ברור? זה לא מובן מאליו הצורך של הפעוט בהורה בגיל הזה?
    אני לא קונה את ענייני החלומות וההתאפקות. התאפקות זה בשביל לעשות אח"כ. ולא בטוח שיבוא האח"כ כך הזה. זו עובדה שלא כולם מסוגלים להשלים עמה. סוג של פינוק אולי.
    ואני לא מבינה איך זה שהחלום להיות מפורסם מחליף את המציאות היומיומית והאמיתית, ואת הילד הקטן שלך עצמך.

  • חנן כהן  On 5 בספטמבר 2008 at 13:06

    העזיבה של הבית היא לא מעשה מבודד במסכת ההורות והזוגיות והערכים שלהם.

    אז אולי עדיף.

  • כנרת  On 5 בספטמבר 2008 at 13:33

    לא כל אבא מתאים להיות אבא.
    לא כל אבא – ודוגמאות כאלה לא חסרות מההורים הכי נורמטיביים ומצליחנים – מסוגל למשל לעשות את הויתור הנדרש כדי להשכיב את ילדו לישון במרבית לילות השבוע, אם לא בכולם.

    בסדר. מטלות ההורות זה ככל הנראה אחד הדברים הכי קשים בעולם.

    אני יכולה להבין את כל הרצונות להעלם לשלושה חודשים, להיות באור הזרקורים, להגשים.

    אבל לפחות, תשאירי את הדובי לילדה, בחייאת.

  • ימימה  On 5 בספטמבר 2008 at 14:35

    למרות האי תקינות פוליטית.

  • אורח מבית  On 5 בספטמבר 2008 at 15:15

    .הצילום שבחרת, אבןולב אומר הכל
    זה כנראה או אבן או לב
    אי אפשר שניהם ביחד.

  • חנה בית הלחמי  On 5 בספטמבר 2008 at 15:41

    (אולי זה סוג של סנוביזם – אבל תוכניות הראליטי נחותות בעיני), אולם לגבי ההתייחסות לאמהות (בעיקר) ואבות שבוחרים להשתתף בהן – אני לא מבינה ולא מקבלת את השיפוטיות הזו. אם יש בן/בת זוג שתומכים, ממלאים את חיי הילדים מעבר למנה הרגילה של הורה אחד, מפרגנים להורה שנמצא/ת בתכנית, והכל נעשה בכייף – איזו זכות יש למישהי/ו לומר על כך משהו? יש נוסחה אחת להורות טובה?
    לדעתי, אם מדובר (כמו למשל אצל נעמה מהישרדות – על פי הראיונות איתה ועם בן זוגה) בחלום של מימוש עצמי, הרי שהיא היתה עושה עוול לילד לו נמנעה מזה. אנחנו לא קורבנות של ילדינו ומוטל עלינו גם לשמש להם דוגמא אישית שתלווה אותם אח"כ כבוגרים. ההתייחסות השיפוטית הזו קטנונית ומרושעה בעיני. שלא לדבר על כך שכל שוחרי "טובת הילד" מביעים קבל עם ועולם את הביקורת, מבלי להתייחס לכך שהיא חשופה לעיני הילדים של אותו/ה משתתפת. *זה* בעיני העוול האמיתי. תחשבי על ילד/ה שקורא/ת או שומע/ת את דבריך עם אמא/אבא שלו או שלה.

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 5 בספטמבר 2008 at 15:54

    הנקודה היא שילדים בני שלוש וארבע ושש לא קוראים. אפילו לא סיפורים לפני השינה. המדובר באמהות לילדים בני שנה עד שש שבע שאין ויכוח על הצורך שלהם באמא ועל הטראומה כן טראומה שניגרמת להם כשאמא נעלמת לשלושה חודשים. עכשיו, לכי תסבירי לתינוקת בת שנתיים שאמא בטלוויזיה אבל בעצם אמא איננה, אמא מגשימה את עצמה בייבי, כשתהיי גדולה תביני…

  • קוראת תמיד  On 5 בספטמבר 2008 at 16:17

    לעצמו בלי לשים זין על הילדים שלו ובלי לקחת בחשבון את טובתם לפני טובתו הוא חרא של הורה. חלי צודקת במאה אחוז. כל היתר זה שטויות

  • ענת פרי  On 5 בספטמבר 2008 at 18:02

    בתור מישהי שמצולמת ומפורסמת בראש חוצות מגיל העשרה, לרדת על אנשים שחולמים להופיע בטלויזיה.

    כל כך קל ללעוג להם ולהעליב אותם ולגנות אותם במלים חריפות, הם הרי לא מישהו חשוב ומפורסם שצריך לשמור איתו יחסים.

    אבל מי שעורר בהם את השאיפה להצטלם ולהתפרסם זה אנשים כמוך שמופיעים כל הזמן בטלויזיה ועל שערי מגזינים.

    והם רוצים גם, זכותם.

  • ח ל י  On 5 בספטמבר 2008 at 18:25

    אני אנסה לענות לך.
    ראשית העובדה שאני מצולמת ומפורסמת מגיל העשרה לא מונע ממני להביע דעה, גם בעניינים הנוגעים לעיסוק שלי או לפרסום שלי.
    אני לא לועגת.
    אני מביעה את דעתי במילים חריפות, כן ומה זה קשור למישהו חשוב ומפורסם שצריך לשמוא עליו יחסים?
    את מנסה לרמוז שאני כולי אינטרסים? שלא אעיז לכתוב כאן דברים נגד אנשים שאולי אצטרך בעתיד?
    קראת מה כתבתי כאן?
    לכי לארכיון וסמני אנשים "מפורסמים" שכתבתי את דעתי על מה שעשו או כתבו ודעתי הייתה שונה או חריפה. החל בעיתונאית חריפה ומדליקה שמעדה בלשונה בענייני מתלוננות נגד קצב וכלה בנשים שאצו רצו לביקיני שבועיים אחרי הלידה, שלא נדבר על עורכים מאד משפיעים ואין לי רצון להמשיך ברשימה. אם מעניין אותך, חפשי לבד.

    זו דעתי, אלה העמדות שלי ואלה הם חיי.
    את חושבת שלא עמדתי מול פיתויים גדולים שכאלה?
    את חושבת שאחרי גרושי לא הוצאו לי תפקידים גדולים עסיסים ובעיקר "שוויםה" הרבה מאד ימי צילום וכסף בשתי טלנובלות גדולות וראשונות מסוגן שהיו מקפיצות אותי, את חשבון הבנק שלי ואת כל מה שמסביב וסרבתי כי הייתה כאן ילדה בת שלוש וארבע שלא חשבתי ועדיין אני לא חושבת שיכלה להכיל שאמא שאיננה ארבעה חמישה ימים בשבוע מחמש בבוקר עד חמש בערב ואחרכך צריכה ללמוד עשרות עמודי טכסט למחר בלי שהדבר יגרום לה כאב ואולי צלקת רגשית עמוקה מדי לטעמי? כך היה וכך עשיתי..
    ואם תלכי לקישור שבפוסט "מתי התהפך העולם" – שם מפורט ה כ ל.

    מהמקום ההוא, שאני מכירה היטב, למרות מה שנראה לך כחיים נפלאים ב"מפורסמות" הזו אני מרשה לעצמי את החרות של להגיד את דעתי. אם עשית ילד, קח אחריות. אם עשית ילד יתכן שלא תצליח להיות מפורסם. טאפ לאק…יש לדבר הזה מחיר, ולא תמיד קל. זה לא קשור רק בסבלנות, קוצי מוצי ודובונים לבנים.

  • יודית שחר  On 5 בספטמבר 2008 at 19:18

    חושבת כמוך בדיוק.
    לא צופה בריאליטי, זה ממש לא הריאליטי שלי הגועל שבטלויזיה המיסחרית. אני רק יודעת דבר אחד פשוט, כשיולדים ילד צריך להיות בשבילו, אי אפשר לעשות הנחות. כי ההנחות של ההורה הם הצלקות לכל החיים של הילד.
    ובדיני נפשות אין הנחות.
    הגושפנקא של החיפוש העצמי תמיד טובה, כל עוד לא תלוי בך ילד.

  • צביה רובין  On 5 בספטמבר 2008 at 20:36

    לא צפיתי בתוכנית הזו ועכשיו גם ברור שלא אצפה. לא נראה לי מעניין.

    ומסכימה לכל מה שכתבת. אין חוק שאומר שחייבים להיות הורה. לא לכל אחד ואחת זה מתאים. אבל מי שבחרו להיות הורים – יש להם/ן אחריות רבה מאוד, ובגילאים הרכים אחריות עוד יותר רבה. אי אפשר לשים ילד/ה "און הולד" לכמה חודשים… כלומר, מסתבר שאפשר. השאלה מה המחיר. ואת המחיר ישלמו הילדים/ות…

  • אביבה  On 5 בספטמבר 2008 at 23:16

    יש נוסחה להורות מינימלית – להיות שם. והסגידה לערך המלאכותי "מימוש עצמי" היא לרוב סגידה לעבודה בשירותו של בוס מנוכר זה או אחר. למנתחות מוח בחירום אני כן חושבת שכדאי להתמסר לקריירה על פני שעות עם הילד. כל השאר, שיחכו שנה-שנתיים, ראבאק.

    (וברוח הימים האלה – שיחכו גם שבוע-שבועיים עד שמשאירים תינוקות לבד יום שלם במעון הומה שם הם לא מכירים אף אחד).

  • אריאלה  On 5 בספטמבר 2008 at 23:44

    לא ראיתי את התוכנית. בזמנו, עם נעמה, הייתי פחות נחרצת כי הילד שלה באמת היה קטן ובגיל שחשוב שתהיה בו דמות מטפלת, לא כל כך משנה מי היא, אבל ילדים גדולים יותר? זה כבר עוול בוטה לילד.
    מצחיק אותי שמישהי נזפה בך על זה שאת מתעליינת ממרומי הורותך הבוגרת, מישהו הכריח את האנשים האלה להפוך להורים לפני שהם היו מוכנים לגמרי לכל מה שכרוך בהורות? באמת לא יפה להגיד את זה, אבל אם אין לך את כל המשאבים לשים את הילד במקום הראשון, לפחות בשנים הראשונות, אולי אתה לא במקצוע הנכון?
    גם המחשבה על הורות כקורבנות, או על זה שההורות עצמה היא לא מימוש עצמי משונה מאוד בעיניי. של מי אנחנו קורבנות, של אנשים שאנחנו בחרנו להביא לעולם? אז לא יולדים, אין חקיקה שמחייבת את זה.

  • עמליה  On 6 בספטמבר 2008 at 00:22

    אני אומנם לא צפיתי וקשה לי להבן בדיוק במה מדובר, אני אמא ולכן מן הצד שני אני מבינה למה כוונתך אבל בואי לא נגזם… הורות לא מתומצתת לנוכחות יומיומית בלבד. אז האם לא תהיה 3 חודשים ואת הילד או הילדה אולי יעטפו בחום אדיר האב וכל יתר הסובבים. אולי האם השאירה מכתבים ומתנות ולא יודעת מה. מי אמר שנוכחות יומיומית היא האינדיקציה להורות טובה? ואולי זו אם שבלא התאווררות שכזו היא כעוסה וממורמרת…?

    קצת הגזמה, לא?

  • עינב  On 6 בספטמבר 2008 at 00:30

    חנה בית הלחמי כותבת לך שלדעתה, אם מדובר (כמו למשל אצל נעמה מהישרדות – על פי הראיונות איתה ועם בן זוגה) בחלום של מימוש עצמי, הרי שהיא היתה עושה עוול לילד לו נמנעה מזה. אנחנו לא קורבנות של ילדינו ומוטל עלינו גם לשמש להם דוגמא אישית שתלווה אותם אח"כ כבוגרים

    מה הדוגמא האישית שהיא נתנה לילד שלה? שאמא עזבה אותך לשלודשה חודשים כי אמא רצתה להיות על השער של לאשה ואמא לא יכלה לחכות ארבע חמש שנים שתגדל ותבין שאמא לא באמת נעלמה לתמיד אלא רק למאה ימים ולא משנה שבגיל הרך לילדים אין בכלל תחושת זמן? שלאמא היה יותר חשוב לזכות בג'יפ מאשר לראות אותך הולך את הצעדים הראשונים שלך או אומר אבא בפעם הראשונה? שכל והמחקרים מצביעים באופן ברור כמו שחלי כתבה וכמו ששמעתי במו אוזני את פרופ' רולידר שחנה כה מסתמכת עליו בפוסט שלה רק הבוקר מתריע ואומר שזה אסון, שזה דבר חמור שמסב נזק רגשי אמיתי לילדים קטנים שאמא נעלמת להם לכל כך הרבה זמן, הכל בולשיט, חוץ מזכותה של אמא לממש את חלומה ולהשתתף בתוכנית ריאליטי.

    לפעמים הנוסחאות והדקלומים מבלבלים את ההגיון
    ןהאמת הפשוטה. את אכזבה גדולה חנה בית הלחמי

  • א.  On 6 בספטמבר 2008 at 01:21

    צודקת בכל מילה.

  • חנה בית הלחמי  On 6 בספטמבר 2008 at 08:21

    ועידון העמדה הנחרצת שהיתה בכותרת.

  • אריאלה  On 6 בספטמבר 2008 at 09:27

    חנה, ברור שיש סוגים שונים, בדיוק כמו שיש שחקניות פורנו שדווקא בסדר עם המקצוע שהן בחרו לעצמן והן לא הגיעו לשם בגלל טראומה, אונס או התעללות, אלא כי הן החליטו שזה מה שהן רוצות לעשות בחיים.
    אבל הרוב לא כאלה, וגם רוב הילדים שאחד ההורים נעלם להם ליותר מדי זמן, ביחוד כשזה המטפל הראשי, ואנחנו הרי יודעות שברוב המשפחות המטפל הראשי הוא האמא, יסבלו מזה.
    אני לגמרי בעד הגשמה עצמית, לא על חשבון מישהו שבחרת להביא לעולם ואת השער שלו לקיום בריא ובטוח. אם לא היינו חיות בחברה שבה אמהות נחשבת מלאכה נחותה שאין בינה ובין הגשמה דבר, אולי לא הייתה נוצרת הסתירה המופרכת בין אמהות ובין מימוש עצמי.

  • טליה  On 6 בספטמבר 2008 at 10:04

    ומה עם הורים שצריכים לעבוד וחוזרים כל יום ב-20:00-22:00 מותשים? שני זוגות ההורים? יש לא מעט כאלה בישראל היום.
    אני לא אומרת שזה מצדיק את ההם, אבל יש אילוצי מציאות לפעמים.
    מה איתם? אני מקווה שהם לא נכללים בהגדרה.

  • המלוכסנת הרחוקה  On 6 בספטמבר 2008 at 10:05

    גם אני צפיתי, גם אני תהיתי.
    יותר ממך התרעמתי (שלא לומר התעצבנתי ממש ממש ממש) לשמוע על הקושי והגעגועים ולראות את הגברת לוין מחבקת את הדובי של הבת, מביטה בתמונתה ומוחה דמעה.
    מישהו הכריח אותך???
    את הבאת את זה על עצמך לפחות קחי אחריות.
    ולגבי אותו אשר אשר אשתו כורעת ללדת וכבר מטופלת בכמה ילדים – נשגב מבינתי. הוא, היא. לא ברור.
    שיהיו בריאים כולם.

  • פריז במאי  On 6 בספטמבר 2008 at 11:27

    (ועכשיו אני שמחה אפילו יותר שלא ראיתי את התוכנית העלובה הזאת)

  • A  On 6 בספטמבר 2008 at 11:36

    שיש לו משהו להגיד על חינוך וגידול ילדים.

    מדהים או מזעזע או שניהם

  • רונית  On 6 בספטמבר 2008 at 13:14

    את שופטת אותם על פי אמות המידה והערכים שלך וזה לא פייר. זה לא פייר כי את לא יודעת ולא יכולה למדוד את קופסת הויתורים שלהם כשנישאו וילדו ילדים לעומת זו שלך. לכל אחד יש איזה קלסר ערכים כזה עם מד זוית שמוצמדת לו עט אדומה שאיתו כל אחד מסמן את הגבולות של עצמו וזה בסדר.
    ואני כמוך, חיי הם סביב הנוחיות של הילדים שלי, חיי הם סביב הנוחיות של הבית כי כך אני רוצה, כי כך בחרתי ואני לא יודעת אם זה יותר בריא לילדים מכיון שכשנסעתי לאימי שחלתה מאוד (אני לא מתגוררת בארץ), ילדיי שילמו מחיר דאגה גדולה לאימי וגעגוע אליי שלא ידעו להתמודד איתו וזאת למרות שבעלי, אביהם נשאר איתם.
    אז אין דרך אחידה ונכונה, תמיד יקרה משהו בחיינו שיקח אותנו למקום אחר. במקרים רבים ללא תכנון (כמו במקרה שלי שללא תכנון וללא הכנה מוקדמת) טסתי לארץ ולא היה לי דקה להסביר ולהרגיע והלחץ ניכר מבין דמעותיי ומצד שני, הדרך הזו של הוונאביז מהריאלטי.
    במבחן התוצאה יש הבדל?…

  • האח הגדול  On 6 בספטמבר 2008 at 18:43

    בודאי שיש הבדל אפילו במבחן התוצאה. נסעת כי היית חייבת. צלצת,דברת אתם כל יום? הסברת שתחזרי ברגע שסבתא תרגיש טוב? אמרת לילה טוב אפילו שבטלפון היית בקשר!
    ולא נעלמת מחייהם לשלושה חודשים!

    ילדה בת שלוש שיום אחד אמא נעלמת לתוך הטלוויזיה מבחינתה וזהו, בגלל הצורך
    (ה ל ו…צורך??!!)הדחוף שלה לההפך לסלבריטי לרגע בפנאי פלוס והצורך הדחוף שלה להתחבק עם הדובי הלבן שלך מול המצלמות במקום איתך בבית.

    זה סדר עדיפויות חולני וחלי צודקת. כן שיפוטיות לא שיפוטיות. מספיק עם השטות הזאת שללכל אחד זכות להגשים את עצמו. זה נכון עד שזה מגיע לחפים מפשע, אלה שלא צריכים לשלם את מחיר הטעויות או האגו של אחרים.
    עשיתם טעות? שלמו עליה אתם,
    לא הם.
    לא הילדים הקטנים שלכם.

  • ח ל י  On 6 בספטמבר 2008 at 20:53

    תגובתך נמחקה ומייל נשלח אליך.

  • פריז במאי  On 7 בספטמבר 2008 at 17:59

    מהתגובות שיש כאן.
    חלי שיפוטית מדי, חלי סלבית מדי, לחלי יש מזל מדי שהיא הביאה ילדה לעולם אחרי שהספיקה מדי לחוות דברים אחרים.
    אתם נורמאליים?
    מישהו הכריח אתכן, נשים יקרות, להכנס להריון בגיל 20? להכנס להריון לפני שהספקתן משהו? מישהו בכלל אמר שחייבים להכנס להריון וחייבים להביא ילדים לעולם?
    אני אומר זאת בצורה הכי ברורה שאני יכולה, ומי שזה לא מוצא חן בעיניו – שיחפש מי ינענע אותו: מי שמחליט להביא ילד לעולם – צריך להיות נכון להקריב הקרבות גדולות למען בטחונו וה-well being שלו. גם מבחינה רגשית. ומי שלא מסוגלת או מעוניינת להיות קודם כל אמא בנקודה זו של חייה, שתמתין קצת עם ההתעברות.

  • רונית אחרת  On 8 בספטמבר 2008 at 00:00

    לשים נקודה בסוף משפט.
    גם אני, כמו רובכם, לא הייתי עושה את זה לילדים שלי בשביל כסף או בשביל להתפרסם. גם אני הרי לא הייתי עומדת בזה.
    אבל מאיפה קבעתם שהיעדר של אמא לילד למשך 3 חודשים יגרום לו לטראומה??
    וילדים שגדלים ללא אבא, שאבא נעלם וברח והשאיר אותם עם אמא כך פתאום לכל החיים – לא יכולים לצאת נורמליים? כאילו אנחנו לא מוקפים בעשרות ומאות סיפורים קשים מזה, שילדים יכולים לשרוד אם יש להם רשת הגנה טובה מספיק.
    ברור שנושא הבחירה הוא ההבדל פה, ורוב ההורים לא בוחרים לגדל את ילדיהם לבד, אבל רבאק – אולי חלאס עם הצדקנות?
    האם ההורים האלו דווקא זכאים להצטייר כפושעים חמורים כל כך?
    הם בסך הכל מקצינים את "לקחת קצת זמן לעצמי" על חשבון הילדים שכולנו מתים לעשות, ומרגישים כל כך רע עם עצמינו כשאנחנו עושים.
    חבר שלי נסע ללמד סמסטר שלם באמריקה והשאיר אשה עם שני ילדים ותינוקת בת יומה. מה, זה שהם דיברו איתו בטלפון עשה את ההבדל? זה שהיתה להם אמא שדאגה להם והחזיקה מעמד ולקחה אחריות, זה שנלקחה שם החלטה משותפת, הפכה את התקופה הזאת לאפשרית, ולא, לא נראה לי שנשאר שום חותם אצל אף ילד בגלל ההיעדרות הזאת.
    וסליחה, אבל אני לא מוצאת שום הבדל.
    לומר שאנשים צריכים להבין את גודל האחריות והויתור שהם עושים כשהם מחליטים להתעבר? והרי מישהו יכול להבין עד שהוא שם?
    חברים, זוהי לא נטישה, זו אינה התעללות.
    זו היעדרות לשלושה חודשים, כשהילד נשאר עם הורה אחראי ואוהב שלקח את ההחלטה מן הסתם, לא בקלות ראש.
    אני יכולה לחשוב על רשימה של עשרות ומאות דברים גרועים בהרבה שהורים מעוללים לילדיהם יום יום, ולא – אני לא מתכוונת לדברים בלתי חוקיים.
    וואו, תירגעו ומהר.
    ואגב, אין לי טלויזיה. יכול להיות שהן פשוט פוסטמות מעצבנות ובכלל זה העניין?
    ואולי האמהות פה פשוט מקנאות בהן כי "איך הן מצליחות להתמודד עם רגשות האשם כשאני לא יכולה לרדת לקנות סיגריות בלי לאכול את עצמי מבפנים?"
    בא לי להגיד פה לחלק מההורים הצדקנים פה – get a life.
    מספיק עם הצדקנות של ההקרבה העצמית הזו.

  • רונית אחרת  On 8 בספטמבר 2008 at 00:12

    את הרי כתבת את הפוסט המקסים שלך על פנטזיית הנטישה של כולנו. אז אולי לא היית מעזה, אבל וואו כמה שלפעמים רצית. ורציתי.
    הן פשוט עשו את זה.
    והן יחזרו, וגם אם לילדים יהיה קשה, ילדים מתרגלים למצבים חדשים, יתרגלו שאין, ואז יתרגלו שחזרה.

  • אמא אחרת  On 8 בספטמבר 2008 at 00:44

    זה הבדל בין ריקי שרצתה והבינה שברגע שהפכה להורה האופציה לנטוש נסגרה לבין אלה שבוחרים לנטוש. ילדים נשארים מצולרים לתמיד. חווית נטישה, בודאי בגילאים רכים ממש משאירה חותם קשה ומזיק על נפשו של אדם.
    ולא "אנחנו" קבענו את זה, אין מחקר פסיכולוגי אחד שקובע אחרת.
    וכן יש אבות שנוטשיםובורחים, מישהו אומר שהם בסדר? את משווה הורה שנוטש לאשה שהולכת להופיע בתוכנית ריאליטי? זה החלום הגדול שבעבורו שווה להזיק לבטחונו הרגשי של הילד שלך לכל חייו? נראה לך? כי לי ממש לא!

    צדקנות? קוראים לזה אחריות, שלא נדבר על אהבה.

  • ריקי כהן  On 16 בספטמבר 2008 at 20:17

    שכמעט לכל אמא יש פנטזיה לזרוק מהחלון את התינוק, רובן רק חושבות על זה. שהפנטזיה אנושית, המעשה לא.
    אז כמובן, זו השוואה צורמת, ולא לעניין.
    אני מכירה את האנוכיות, אני יודעת לצאת לבית קפה לבד עם ספר אחר הצהריים, כשהילדים עם מטפלת, כי אין לי אוויר. ואני יודעת שזה אנוכי, ולא אמהות טובה במיוחד. זה קורה מעט מאוד. אבל יש הבדל בין זה לבין להעלם בגיל כל כך קריטי. עזבו את המחקרים, עזבו את הנזק, שאני בטוחה שנגרם. הייתי יוצאת משפיות דעתי לא לראות אותם כל כך הרבה זמן. מתחרפנת. בלי קשר? איך ? זה מעוות בעיני. וכן, אני בטוחה שזה גורם נזק בלתי הפיך לקשר.
    כשיונתן היה בן חצי שנה נסעתי לחמישה ימים ללונדון. היום לא הייתי מעזה, זה ממש פסול בעיני.

  • אלון נחמן  On 17 בספטמבר 2008 at 09:48

    לשם ביצוע המשימה המקודשת הזאת של להיות אבא על האדם להיות נכון להפוך על ראשו את כל סולם העדיפויות שלו.(וגם כדי להיות אמא).

    יפה אמרת חלי.

  • אורחת לרגע  On 5 בספטמבר 2008 at 15:38

    שונאת ריאליטי ועדיין

    איכשהו נראה לי שאחרי שאת הסתובבת בכל מקום ובעיקר סביב עצמך הרבה שנים בחלטת להיות אמא, ועכשיו קל לשפוט ולבקר הורים אחרים וכך , על הדרך, גם לזכות בליטוף להורות המאוחרת שלך שהגיעה אחרי שניסית דבר אחד או שניים או מאה.

  • chellig חלי גולדנברג  On 8 במרץ 2011 at 17:26

    סמדר, אני איתך גם בעניין השני ככל שזה ישמע מוזר – עד גבול מסויים כמובן, גבול רחוק רחוק אבל גבול קיים. במדור של ליאת, תימור, ב"את" בעוד שבועיים, אני מרחיבה, מעט.

  • סמדר  On 8 במרץ 2011 at 17:53

    אשמח אם תוכלי לתת קישור בבלוג, או את עיקרי הדברים כשזה יתפרסם.

  • הלה, סידני, אוסטרליה  On 9 במרץ 2011 at 05:12

    היעדרות מהבית מסבה נזק. אין תחליף לנוכחות פיזית בחיים של אחרים. ואני אומרת את זה עם כל הכאב של ההגירה. יש מערכות יחסים שעומדות בהיעדרות הפיזית, יש כאלה שלא. מערכת יחסים כל כך ראשונית, כמו בין הורים לילדים קטנים, לא עומדת בנזק.
    יש לי חברה שהלכה ללמוד רפואה, כשהילדים קטנים, אז הם נשארים אצל הסבתא. שבוע שלם. ילדים קטנים. (למה היא חברה? סיפור ארוך) היום הבן הגדול הוא בן ארבע. הוא לא ילד רע, אבל הוא כן ילד רע. כי אימא לא בבית. הבנות שלי לא אוהבות לשחק איתו. הוא לא סופר את אימא שלו ממטר. למה? כי היא נעדרה למשך תקופה ארוכה.
    להיות הורה זה אומר הרבה "זמן זבל", כמו שעירית לינור אומרת. לא רק "זמן איכות". והאהבה שלנו היא כל כך פיזית, של ריחות, ונוכחות פיזית של בן אדם, ואין לזה תחליף. פשוט אין.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: