כבר שתים עשרה שנים שאני אמא. כמעט שתים עשרה, רק בעוד כמה ימים, היא מקפידה
להזכיר בערך כל שעה בתוספת עדכונים של מה אני הכי רוצה לבת מצווה שזה היומולדת ממש,
אבל ממש הכי חשוב.
סוף פברואר 1996. כבר עברתי את התאריך האחרון, אחרון גם על פי ספרי הריון בורמזים
עתיקים. היי….תינוקת, שבועיים וחצי אחרי התאריך האחרון? תגידי, לא קראת ספרים?…..
נו….יש כאן אנשים עם תוכניות. לאבא שלה הייתה מיועדת פגישה שאי אפשר לדחות עם קובי,
הרייטינג ואנשי השנה ביום שלישי בערב, שידור חי. לב רן הרופא שלנו תכנן להימלט ממני סוף
סוף לחופשת סקי קצרה בשני בבוקר, כי מי חשב שאני עדיין אראה כמו לוויתן לבנבן וחייכן, כי
כמה באמת אפשר… והיא בשלה: קרוב אצל אמא, הקול של אבא ותודה רבה, תפסיקו להציק.
הבנתי שאם אני אתן לה להחליט, שני הגברים החשובים ביותר בחיי, נכון לפב' 96 לא יהיו איתי
בחדר לידה. האחד יהיה בשידור חי והשני על מדרונות מושלגים אז החלטתי להיות כן כן, הורה
אסרטיבי, הורה עם גבולות כבר מההתחלה. עכשיו וזהו. כי אני אמרתי. זה למה.
נו, בואי כבר, יש אליך געגועים.
געגוע לעתיד.
זה היה יום ארור ושחור וקשה של פיגועי טרור. קו שמונה עשרה בירושלים, צומת אשקלון.
והיום המשמח והמשמעותי ביותר בחיי. המיילדות נכנסו לחדר הלידה פעם אחר פעם בפנים
קשים ונפולים, מנסות לא להעכיר את אווירת החיים שבחדר, מנסות לדווח בלי רגש על מה קורה,
שם בחוץ. אי אפשר לפגום או לקלקל את המציאות הבועתית שבחדר לידה. היקום נעלם בזמן
ההוא, ביום ההוא. את הופכת לדי אן איי של העולם, הגרעין החיוני של היקום. את וגופך והאבולוציה.
החיים מחוץ לך ולקצב הפועם בגופך הופכים למציאות חיוורת ורחוקה, הנמצאת במרחק רב,
ואין בכוחה, אכזר ומזעזע ככל שיהיה לגעת, להשפיע על הזמן והמקום והקצב שאת, הוא והגוף
שלך חווים. כל מילה שתבחר לתאר את החדר ההוא וזמן שעבר שם לא תהיה ראויה.
חיים.
אני זוכרת שהניחו אותה עלי והיא פתחה עינים אפורות וחיפשה את הקול הזה שהיא כבר
מכירה. הבטתי לתוך עיניה וראיתי, אני נשבעת שראיתי את גרעין, תמצית נשמתה והוויתה.
היא הייתה שם, חשופה, פתוחה, ברגע נדיר בחיים שהכל פשוט נמצא שם – לפני שהחיים
מתחילים בדרכם הטובה, יותר, או פחות, ללמד אותך אותם. אותך ואת הוריך.
יש דברים שיודעים. תמיד ידעתי איזו אמא אני אהיה. את הצבע הזה של האהבה היה בי
תמיד. לא הופתעתי כשהשטפון הגיע ושטף, וגרף את כולי ברגע שהיא הרימה אלי את העינים
האלה, המבט הזה שנמצא שם עדיין, לפעמים, מוקדם מוקדם בבוקר, או ברגעים של עייפות
ועצב גדול ונפגשנו. ברגע משנה חיים ההוא, ברגע שהיא מצאה אותי, הכל היה ברור.
היא הילדה שלי. אני אמה.
התפקיד שלי הוא לשמור עליה. לפני הכל לשמור. אחר כך יגיעו האוכל, הגידול, החינוך.
את הטוב ביותר שאני מאמינה בו ומסוגלת, אני מעבירה ונותנת לה. זה תפקידי וגורלי.
ועוד לא אמרנו כלום על אהבה.
אבל החיים משתנים אמרה לי ל. בבהלה מסויימת כשנפגשנו לקפה. רוצה אבל פוחדת ל.
כמו הרבה נשים אחרות.
בטח שהחיים משתנים אמרתי לה – לגמרי משתנים, ולתמיד בובה. אל תטעי. ל ת מ י ד.
אבל לא בגלל שלא ישנים את אותה שינה נקיה וטהורה לעולם, לא בגלל הבייבי סיטר וחוסר
הספונטניות, לא בגלל הבמבה והמגבונים ומה שלא יהיה, אלה החדשים, הממלאים את
הבית במקום אלכוהול, סמים וחבר'ה, אלא בגלל שמהרגע שעשית ילד, אתה מחוייב עליו.
אחריות. לא רק על האוכל, החיסונים, המשקל שעולה או לא, בגדים וצעצועים, לא רק כדי
לתת לו מוצץ או לשבת באספות הורים ולהשתעמם. מה פתאום? אלה הדברים הקלים.
האחריות המשנה אותך ואת חייך ואת נשמתך.
האהבה והאחריות.
אחריות על החיים שהילד שלך חי ויחיה במידה מסויימת תמיד. הדברים שיחרטו או יחרצו
קווים וצלקות בנפשו המתהווה, ואופיו. על מי מנחם אותו ומלטף אותו כשהוא נופל, מי
ב א מ ת מתבונן בו כדי להבין מה מצב הרוח שלו, ואם הוא נעלב, ואיך לנחם, ולחזק בלי
להשחית, ולפנק וללמד בלי להגזים, וללמד בין טוב ורע, ומוסרי ומשחית. ועל הביטחון שהוא
רוכש, או שלא, ועל החיים שלו שהוא חי לצידך, ליד בתוך החיים שלך. אין אחרכך. אין טייק 2.
אחר כך יהיה מאוחר מדי. החיים שלכם הם עכשיו.
כשילדתי אותה לא הפסקתי להיות אני. חיי התהפכו, בטח התהפכו, ולעולם לא יחזרו למה שהיו,
וסדרי העדיפויות, כל כך אני שונאת סדרי עדיפויות, השתנו גם הם, ואני מקווה כל כך שאצליח
סוף סוף לסיים את הספר הזה,
ומקווה להתייצב ולהתחזק במקומות חלשים בחיי,
ולפגוש אהבה טובה ומרגשת שתביא טוּב ושמחה ובטחון .
ואני חיה את חיי הטובים עם וליד הילדה שלי. והצרכים שלי, והדחפים והיצרים היצירתיים,
ההשגיים כאן איתי, מתגמשים ומחפשים מינונים מדוייקים לתקופות שצריך. והצורך לבעוט,
להרגיש את החופש והפראות וההרפתקנות שהיוו את חיי הקודמים חי וקיים ובועט לפעמים.
וגם הגעגועים, בטח.
אבל סדר העדיפויות חד משמעי וברור.
קודם כל, לפני הכל, יש לי ילדה. אני אמא שלה, וזה באופן מוחלט, חסר פשרות ומשמח הדבר
החשוב.הכי חשוב. לדעתי כמובן. לדעתה, מה יהיה על שולחן המתנות בבוקר של יום שני הבא,
חשוב פי כמה וכמה….
טור מספר 10 וצילום אחר, 24 – "ידיעות אחרונות"
תקריב 
תגובות
כתבת נפלא, כהרגלך. ריגשת אותי מאד.
את המבט האפור הזה אני מכירה היטב. ראיתי אותו ברגע שבכורי נולד, באותו צבע. ואיתו נולדה גם אותה אחריות שלעולם לא נפרד ממנה, ואהבה שבאה קצת אחר כך וסחפה איתה את האחריות.
שיהיה לכן יום הולדת נפלא, ועוד המון שנים של אהבה הדדית (גם אם לא זהה).
אהבתיאהבתי
מזדהה עם כל כך הרבה ממה שכתבת.
(רק איך זה, איך זה שלא נתנו לי את הרגע הזה אחרי הלידה, ולמה זה עדיין איכפת כל כך, לעזאזל)
אהבתיאהבתי
גם אני מזדהה עם המון וגם אני כואבת את היעדר הרגע ההוא, גם אם היו הרבה אחרים אחריו שפיצו.
אהבתיאהבתי
גם לי לא היה הרגע הזה, הוציאו לי אותה מהבטן כשישנתי, וכן, הוא עדיין חסר לי.
אהבתיאהבתי
לא היה לי מושג שכל כל הרבה, או שאתן לא מייצגות, נשים לא נפגשות עם הילדים שלהם בלידה ממש…מוזר לא?
אהבתיאהבתי
הטור שלך בידיעות מקסים. אני מאד נהנה ומתרגש ממנו דווקא בגלל שנקודת המבט שלך כל כך נשית.
עכשיו גיליתי את הבלוג, את פשוט הפתעה מצויינת.
אהבתיאהבתי
נראה לי שכולנו ילדנו בניתוח.
אהבתיאהבתי
את זה הבנתיימימה..:) רק תהיתי על הסטטיסטיקה המעט מפחידה של שלוש מארבע…..
אהבתיאהבתי
:)
אהבתיאהבתי
הייתי חייבת להוסיף לסטטיסטיקה. אצלי זה כ"כ קרוב – היא רק בת שנה ושלושה חודשים (אתמול!). התרגשתי מאוד ממה שכתבת ושמחתי לדעת שהרגע הזה נשאר חקוק לנצח. איך הביאו לי אותה ליד הראש (הבטן היתה מכוסה במסך ירוק ומה שקרה מתחתיו ממש לא רציתי לדעת) והיא פתחה את העיניים העמוקות האלה והסתכלה אלי.
אהבתיאהבתי
אצלנו זה אחת משלושה.
כתבת מצוין ומאוד מרגש. זוכרת את המבט ההוא היטב. למרות שזה שנשא אותו קופא כעת באוהל, בטירונות.
משום מה, מעדיפה בהרבה לקרוא אותך כאן מאשר בעיתון.
מזל טוב לבת ה-12 ולאמא בת 12. הרבה שנים טובות, מאושרות, אוהבות וכמובן בריאות לשתיכן.
אהבתיאהבתי
המון מזל טוב וגם לך! לא רק אנחנו יוצרים חיים בעת לידה, אלא שגם הנולדים יוצרים בנו חיים חדשים.
אהבתיאהבתי
יפה שאת בוחרת לצייו גם את בת מצווה לאמהות שלך. איך בחרת לקבל את קשייה מנקודת מבט מכילה ולא מכזו המתלוננת כמו שנפוץ היום במחוזותינו…
אהבתיאהבתי
איזה יופי! "אני זוכרת שהניחו אותה עלי והיא פתחה עינים אפורות וחיפשה את הקול הזה שהיא כבר
מכירה. הבטתי לתוך עיניה וראיתי, אני נשבעת שראיתי את גרעין,תמצית נשמתה והוויתה.
היא הייתה שם, חשופה, פתוחה, ברגע נדיר בחיים שהכל פשוט נמצא שם – לפני שהחיים
מתחילים בדרכם הטובה, יותר, או פחות ללמד אותך אותם. אותך ואת הוריך"
כשילדתי את יונתן בניתוח, הוא הפסיק לבכות רק כשהניחו אותו עלי ושמע את קולי.
אהבתיאהבתי
היה מעניין אם אחד מחבריך לרשימות או איזה קורא יכתוב כאן איך הוא (ההדגשה) הרגיש כשראה או החזיק את הילד שלו בפעם הראשונה
אהבתיאהבתי
ואני ישבתי באותו יום והנקתי את הבכור, ושמעתי את תוכנית הרדיו של אבא של איה והחבר שלו וזוכרת גם את הפיגועים…
מזל טוב גדול, מהרגע שהם נולדים הזמן רץ ורץ ולפעמים מסתכלים עליהם ולא מאמינים, שהם היו פעם כל כך קטנים.
אהבתיאהבתי
חלי, איזה יופי. הלוואי שגם לי יום אחד יהיה רגע כזה
אהבתיאהבתי
קיסרי
אבל המחשבה/ידיעה שבן זוגי יהיה הראשון להיות איתם כל כך שימחה אותי
עבורו
וגם עבורם
אחרי כל החודשים שהיו אצלי והוא כל כך השתתף חשבתי שמגיע לו , לא פחות מלי, את הרגע המופלא הזה
וגם אצלי לב-רן המקסים היה לתקופה כלשהי חשוב כל כך בחיי…
אהבתיאהבתי
חלי מדהימה שכמוך!
לא ידעתי שאת כותבת כל-כך יפה! והרי בילינו יחדיו את שנות התום באורים וילדינו נולדו באותו חודש. אמיר בשבת יהיה בן 12!
ואנחנו נוסעים מחר לעמוקה לחגוג עם הטבע את האביב המתפרץ, כתבת מקסים נוגע ללב כולי הזדהות עם כל מילה,
ואיזה יופי!
מזל-טוב וברכות רבות
שימחה אהבה ובריאות
באהבה
שרה
נ.ב. אני עושה טקסי חניכה לאמהות ובנות לבת-מצוה
טבילה במעיינות, סיפורים סביב המדורה ועוד….
אהבתיאהבתי
רגע מתוק ונפלא. אני זוכרת כל רגע, מפקיעת המים ועד – עד עכשיו, אני חוששת. ואיך כששמו אותה עלי לא היא בכתה, אני בכיתי (רק כדי לא להודות שגעיתי בבכי).
—
וכמה לא שייכת לכל זה האקטואליה. זה ממש חילול הקודש. הקטנה נולדה לתוך מלחמת לבנון האחרונה (איזה מספר זה?), אני זוכרת אותנו מטיילים בנמל תל אביב, רואים את המסוקים מפטרלים, ומנסים מנשאים. ואני מנסה להדוף ממני את החדשות האיומות, שלא יפריעו לי לטבוע בתוך הרכות הזאת, שלא יקלקלו.
–
מזל טוב ואושר גדול לשתיכן.
אהבתיאהבתי
ריגשת אותי עד דמעות.
גם ביתי החליטה להשאר עוד שבועעים וחצי בבטן של אמא…וגם אני אזכור לתמיד את המבט הראשון לתוך עיניה…
תודה לך על הטורים הנפלאים!
וכמובן-מזל טוב
אהבתיאהבתי
מזל שהתהפכו חייך. וזה כל כך נכון מה שחשוב לנו כאמהות ממש אבל ממש לא חשוב לבנותינו. זה עוזר לזכור לא להית אנוכיים ולתת להן לחיות ולנו לצידן. ממש רשימה ענוגה ונוגעת ללב.
אהבתיאהבתי
קראתי אצל אריאלה
http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=11491&blogcode=9034990
אהבתיאהבתי