תקריב

 

 

מכל הסידורים, ארגונים והחלטות שארגון והפקת חגיגת בת המצווה שלה דורש,

וזה דורש, גם אם הארוע נערך במסגרת לא רחבת הקף –

הפרוייקט המסתמן כגדול ביותר, זה הדורש הכי הרבה תשומת לב ואנרגיה,

זה שתפס אותי בהפתעה. לא מוכנה, לגמרי לא מוכנה לרמת ההשקעה שתדרש לו,

והדרך שהוא יוביל אותי בה, זה שבעיניה הוא הדבר הכי חשוב באותו ערב. ה ס ר ט.

– אאובי, אולי לא נעשה לך סרט? זה לא ניראה לך מגוחך "אלו הם חייך" בגיל 12?

– בסדר

– באמת? שואלת אמא מופתעת עד מאד מהקלות שבה ניתנה הסכמתה – באמת?

– כן…רק נראה לי שתרגישו קצת לא נוח מול כל החברים שלי והאורחים שלכם

  שבעלת השמחה, נערת הבת מצווה, אני, לא תהיה נוכחת בבת מצווה של עצמה…

– ה ב נ ת י. אין סיכוי אה?

– אין.

 

אחרי שהעברנו לdvd עשרות רבות של שעות קלטות תינוקת, פעוטה, ילדה קטנה, ועדיין לא

התחלנו לראות ולמיין כדי שע. שהתנדבה לתת באהבה מזמנה וכשרונה לטובת סיכום השנים

שהיו תוכל להתחיל לערוך וליצור סרט שיסכם את שנותיה עד כה של ילדה אחת בת 12,

תבחר איתנו שירים מתוקים/ נוגעים ללב/ קיטשיים, ותגיע לתוצאה שתחייך אורחים, תצחיק

ילדים ותרגש את כולם לכמה דקות. אוח..איזה ילדה. 

זה נראה לי כל כך מיותר, מגוחך, מגלומני ומה לא,

אבל אין, אין טעם ו/או סיבה אמיתית להתעקש דווקא על זה.

זה מקובל, זה כמעט ברמת הנדרש ובעיקר, היא כל כך, אבל כל כך רוצה את זה.
 

התחלתי בימים האחרונים לנסות למיין את צילומי הסטילס שיצטרפו לסאגת ה"סרט" – 

אני צלמת / מתעדת משפחתית מאז ומתמיד. מי שיביט באלבומיה של הילדה שלי יהיה בטוח 

שהיא חיה כנראה את חייה עם אביה בלבד – בדיוק כמו אבא שלי, אורח נדיר בתולדות חיי

המצולמים – גם אצל הילדה שלי, בעיקר בשנים הראשונות, כשגר כאן עוד הורֶה….פה ושם

מציצה אמה בצילומים חטופים, סימליים.

צילומים של שלושתינו נדירים ממש מהשנים ההן. מאז, אני מקפידה, באופן מודע לגמרי

שמישהו שבסביבה, יומולדת, בית ספר, טיולים, יצלם אותה עם שנינו. נכון שיש בזה

משהו מלאכותי ומאולץ אבל הוא משקף מה שחשוב מכל, הוא מראה, בברור, בצבע

ולפעמים בשחור לבן שהיא ואביה ואמה משולש נצחי.

משפחה –

 

אז התחלתי במלאכה שידעתי שתהיה לי, בתכל'ס, קשה לבצוע.

ADD -כבר אמרתי וכתבתי והסברתי. אלה ב ד י ו ק המשימות הבלתי אפשריות.

אלפי צילומים, סדר, להוציא משהו ממקומו ולהחזירו לשם בדיוק, לתייק אותו, גם במחשב,

באופן קל להתמצאות אחר כך, לזכור מה ומי ולא נזכיר את הכי קשה  –

בלי אימפולסיביות בסדור ותיוק וארגון.

אלפי תמונות, הרבה שנים, אמא צלמת כפייתית כמעט, לבחור את אלה המייצגות אותה בעיניה,

בעיני, בעיני אביה. מינון נכון של הכל. אמא, אבא, משפחה, חברים, חיות, ומה לא..

ואני הופכת עמוד אחר עמוד, אלבומים גדולים ממש, חופנים בתוכם מאות ואלפי צילומים של תינוקת,

רגעי משפחה אינטימיים, בגדי תינוקת שאני זוכרת את תחושתם, את ריחם. אני רואה צילום שלה

יונקת וזרמים חמים עוברים לי בגוף, כמו אז. כמו פעם. אני רואה את אביה חובק אותה, מניף אותה

באוויר לגבהים שעוררו בי צמרמורת, מביטה בפניו ותוהה מי הוא מי –

אני רואה אותנו בצילומי משפחה מורחבת, אני רואה חברים שנעלמו, אחד במיוחד, אנשים שלא

פגשתי שנים. המשפחה הגדולה שלי, סבתות רבא אהובות אוחזות בנינה באהבה ותובנה ניבטת

מעיניהן – מה הן ידעו כבר אז ולא גילו לי על אמהות וילדות אני תוהה – הילדה שלי בחיתולים

צועדת על השביל לכיוון השער בנחישות אופיינת, ואני זוכרת צחוק גדול כשהבנו שזהו, כבר

נימאס לה והיא בורחת מהבית. החתולה הלבנה שנימסרה כי העזה לשרוט את יקירת לבנו ממש

על קו העין, האוטו שהיה, האופנוע והכי הרבה השמחה.

השמחה והפשטות והשנים והרגש,

אלוהים כמה רגש.

 

המסע הסידורי, הטכני קטן עלי.

מה שהפתיע,

מה שלא חיכיתי לו, בטח לא ככה,

מה שחזק וענק ומקיף ומרגש וקשה להכלה לפעמים ועוטף ועוצר נשימה ומרחיב אותה גם

ומחייך

ומדמע

ולוקח את כולי

ומסחרר אותי

ונוגע במקומות כלכך עמוקים שחשבתי שנעלמו במעמקי השנים

וגורם לי לתהות ולכעוס ולהתפלא איך

ומטלטל אותי

ואת ליבי ונפשי ואת כולי הוא המסע הרגשי.

הדרך הסוערת שאני עוברת בימים האלה מול צילומי חייה של הילדה שלי, וצילומי חיי שלי.

אני רואה וחוווה ונזכרת וכועסת ושמחה ומה לא, מול רגעים מונצחים של חיים אחרים,

זמנים שונים. של פעם. תינוקת פעורת עיניים שהפכה להיות השרוך המשתעל עכשיו בפיג'מת

פלנל אפורה – ורוד זה תינוקי אמא, תינוקי! –  ועוזר לי לסרוק את הצילומים, הילדה עם האגודל

בפה המביטה אל העדשה ואל החיים עצמם במבט שעמוק ממנו אין, ומתעמקת עכשיו באורך

הפוני שלה בלא פחות רצינות.

הילדה שלי שכבר נפרדה ממני – וטוב שכך – והולכת בנתיב חייה בשמחה ואומץ ויושר פנימי

ונשענת עלי כשהיא צריכה ומזדקפת וממשיכה כשכוחותיה שבים אליה,

ואני מלאת שמחה וגאווה בה –

הילדה שלי שעוד פחות מחודש חוגגת בת מצווה –

יש תרבויות שבהן היא יכולה להחשב אשה בעוד זמן קצר ממש.

רק יתממשו בה הסימנים שהם צריכים

והעולם הגברי, עדיין, כל כך גברי – אולי היא ובנות דורה יצליחו לו,

ימצא דרך לכפות עצמו עליה. לשאת בתפקידיו, חובותיו, גאוותו והנאתו של אדם בוגר.

במקרה שלה, אשה.

 

ואני מביטה בזמן שחלף, שנעלם לי בין הימים הפשוטים והלא פשוטים, בין השיגרה

לרגעים אחרים, בין השעות היפות שהפכו לימים שהפכו לשנים, איך, אין לי מושג –

לאיש כנראה אין מושג איך הזמן הופך למולקולות שקופות הנושאות את חיינו בתוכן.

לאן הלכו השנים, הרגעים, ההם?

ואני מביטה בצילום כאן, ארבע שורות למטה, ותוהה איך יתכן שהרגע ההוא,

שהיה רגע צרוף של אושר –

אני זוכרת הבזקים ורסיסים של תחושות, אני זוכרת את הדשא הנוקשה מתחת לשמיכה

בחצר האחורית מתחת לגפן שהתחילה ללבלב, אני זוכרת את הגוף שלי מתגלגל מצחוק עליה

ונזהר לא למעוך אותה, אני זוכרת את התהיה בעיניה על כל עלה שזז, אני זוכרת את השמחה

והפשטות והאושר ותוהה איך נתתי לתחושה ההיא לשקוע, פשוט לדהות עם שפע התחושות

האחרות – טובות שוקעות מהר יותר – שנעלמו במעמקי החיים. איך לא אצרתי אותה בנפשי

כל הזמן. בכל רגע נתון בחיי.

בדיוק כמו שהתחושה שלי, הנעימה ברגע הזה, עכשיו –

שבת. הילדה שלי חולה מעט. הצלי ותפוחי האדמה על האש.

החתולה מנדנדת שזה משהו. הבית מסודר, שזה נעים. הבית חם, שזה הכי נעים,

אני כותבת, סורקת צילומים, מתכננת טור, מחוזרת בנעימות ובסך הכל content –

כל זה יהפך לעבר שלי עוד מעט,

עוד מעט קצר –

ובעוד חודש, שנה, שלוש, אני אזכור אותו, אולי, דרך צילום שהיא התגנבה וצילמה אותי כרגע –

גנטיקה, כבר אמרתי –

או בסרט שהיא תכין לי, בהפתעה, ליום ההולדת ה…מי יודע כמה שלי.