מה שהפתיע כל כך

 

 

מכל הסידורים, ארגונים והחלטות שארגון והפקת חגיגת בת המצווה שלה דורש,

וזה דורש, גם אם הארוע נערך במסגרת לא רחבת הקף –

הפרוייקט המסתמן כגדול ביותר, זה הדורש הכי הרבה תשומת לב ואנרגיה,

זה שתפס אותי בהפתעה. לא מוכנה, לגמרי לא מוכנה לרמת ההשקעה שתדרש לו,

והדרך שהוא יוביל אותי בה, זה שבעיניה הוא הדבר הכי חשוב באותו ערב. ה ס ר ט.

– אאובי, אולי לא נעשה לך סרט? זה לא ניראה לך מגוחך "אלו הם חייך" בגיל 12?

– בסדר

– באמת? שואלת אמא מופתעת עד מאד מהקלות שבה ניתנה הסכמתה – באמת?

– כן…רק נראה לי שתרגישו קצת לא נוח מול כל החברים שלי והאורחים שלכם

  שבעלת השמחה, נערת הבת מצווה, אני, לא תהיה נוכחת בבת מצווה של עצמה…

– ה ב נ ת י. אין סיכוי אה?

– אין.

 

אחרי שהעברנו לdvd עשרות רבות של שעות קלטות תינוקת, פעוטה, ילדה קטנה, ועדיין לא

התחלנו לראות ולמיין כדי שע. שהתנדבה לתת באהבה מזמנה וכשרונה לטובת סיכום השנים

שהיו תוכל להתחיל לערוך וליצור סרט שיסכם את שנותיה עד כה של ילדה אחת בת 12,

תבחר איתנו שירים מתוקים/ נוגעים ללב/ קיטשיים, ותגיע לתוצאה שתחייך אורחים, תצחיק

ילדים ותרגש את כולם לכמה דקות. אוח..איזה ילדה. 

זה נראה לי כל כך מיותר, מגוחך, מגלומני ומה לא,

אבל אין, אין טעם ו/או סיבה אמיתית להתעקש דווקא על זה.

זה מקובל, זה כמעט ברמת הנדרש ובעיקר, היא כל כך, אבל כל כך רוצה את זה.
 

התחלתי בימים האחרונים לנסות למיין את צילומי הסטילס שיצטרפו לסאגת ה"סרט" – 

אני צלמת / מתעדת משפחתית מאז ומתמיד. מי שיביט באלבומיה של הילדה שלי יהיה בטוח 

שהיא חיה כנראה את חייה עם אביה בלבד – בדיוק כמו אבא שלי, אורח נדיר בתולדות חיי

המצולמים – גם אצל הילדה שלי, בעיקר בשנים הראשונות, כשגר כאן עוד הורֶה….פה ושם

מציצה אמה בצילומים חטופים, סימליים.

צילומים של שלושתינו נדירים ממש מהשנים ההן. מאז, אני מקפידה, באופן מודע לגמרי

שמישהו שבסביבה, יומולדת, בית ספר, טיולים, יצלם אותה עם שנינו. נכון שיש בזה

משהו מלאכותי ומאולץ אבל הוא משקף מה שחשוב מכל, הוא מראה, בברור, בצבע

ולפעמים בשחור לבן שהיא ואביה ואמה משולש נצחי.

משפחה –

 

אז התחלתי במלאכה שידעתי שתהיה לי, בתכל'ס, קשה לבצוע.

ADD -כבר אמרתי וכתבתי והסברתי. אלה ב ד י ו ק המשימות הבלתי אפשריות.

אלפי צילומים, סדר, להוציא משהו ממקומו ולהחזירו לשם בדיוק, לתייק אותו, גם במחשב,

באופן קל להתמצאות אחר כך, לזכור מה ומי ולא נזכיר את הכי קשה  –

בלי אימפולסיביות בסדור ותיוק וארגון.

אלפי תמונות, הרבה שנים, אמא צלמת כפייתית כמעט, לבחור את אלה המייצגות אותה בעיניה,

בעיני, בעיני אביה. מינון נכון של הכל. אמא, אבא, משפחה, חברים, חיות, ומה לא..

ואני הופכת עמוד אחר עמוד, אלבומים גדולים ממש, חופנים בתוכם מאות ואלפי צילומים של תינוקת,

רגעי משפחה אינטימיים, בגדי תינוקת שאני זוכרת את תחושתם, את ריחם. אני רואה צילום שלה

יונקת וזרמים חמים עוברים לי בגוף, כמו אז. כמו פעם. אני רואה את אביה חובק אותה, מניף אותה

באוויר לגבהים שעוררו בי צמרמורת, מביטה בפניו ותוהה מי הוא מי –

אני רואה אותנו בצילומי משפחה מורחבת, אני רואה חברים שנעלמו, אחד במיוחד, אנשים שלא

פגשתי שנים. המשפחה הגדולה שלי, סבתות רבא אהובות אוחזות בנינה באהבה ותובנה ניבטת

מעיניהן – מה הן ידעו כבר אז ולא גילו לי על אמהות וילדות אני תוהה – הילדה שלי בחיתולים

צועדת על השביל לכיוון השער בנחישות אופיינת, ואני זוכרת צחוק גדול כשהבנו שזהו, כבר

נימאס לה והיא בורחת מהבית. החתולה הלבנה שנימסרה כי העזה לשרוט את יקירת לבנו ממש

על קו העין, האוטו שהיה, האופנוע והכי הרבה השמחה.

השמחה והפשטות והשנים והרגש,

אלוהים כמה רגש.

 

המסע הסידורי, הטכני קטן עלי.

מה שהפתיע,

מה שלא חיכיתי לו, בטח לא ככה,

מה שחזק וענק ומקיף ומרגש וקשה להכלה לפעמים ועוטף ועוצר נשימה ומרחיב אותה גם

ומחייך

ומדמע

ולוקח את כולי

ומסחרר אותי

ונוגע במקומות כלכך עמוקים שחשבתי שנעלמו במעמקי השנים

וגורם לי לתהות ולכעוס ולהתפלא איך

ומטלטל אותי

ואת ליבי ונפשי ואת כולי הוא המסע הרגשי.

הדרך הסוערת שאני עוברת בימים האלה מול צילומי חייה של הילדה שלי, וצילומי חיי שלי.

אני רואה וחוווה ונזכרת וכועסת ושמחה ומה לא, מול רגעים מונצחים של חיים אחרים,

זמנים שונים. של פעם. תינוקת פעורת עיניים שהפכה להיות השרוך המשתעל עכשיו בפיג'מת

פלנל אפורה – ורוד זה תינוקי אמא, תינוקי! –  ועוזר לי לסרוק את הצילומים, הילדה עם האגודל

בפה המביטה אל העדשה ואל החיים עצמם במבט שעמוק ממנו אין, ומתעמקת עכשיו באורך

הפוני שלה בלא פחות רצינות.

הילדה שלי שכבר נפרדה ממני – וטוב שכך – והולכת בנתיב חייה בשמחה ואומץ ויושר פנימי

ונשענת עלי כשהיא צריכה ומזדקפת וממשיכה כשכוחותיה שבים אליה,

ואני מלאת שמחה וגאווה בה –

הילדה שלי שעוד פחות מחודש חוגגת בת מצווה –

יש תרבויות שבהן היא יכולה להחשב אשה בעוד זמן קצר ממש.

רק יתממשו בה הסימנים שהם צריכים

והעולם הגברי, עדיין, כל כך גברי – אולי היא ובנות דורה יצליחו לו,

ימצא דרך לכפות עצמו עליה. לשאת בתפקידיו, חובותיו, גאוותו והנאתו של אדם בוגר.

במקרה שלה, אשה.

 

ואני מביטה בזמן שחלף, שנעלם לי בין הימים הפשוטים והלא פשוטים, בין השיגרה

לרגעים אחרים, בין השעות היפות שהפכו לימים שהפכו לשנים, איך, אין לי מושג –

לאיש כנראה אין מושג איך הזמן הופך למולקולות שקופות הנושאות את חיינו בתוכן.

לאן הלכו השנים, הרגעים, ההם?

ואני מביטה בצילום כאן, ארבע שורות למטה, ותוהה איך יתכן שהרגע ההוא,

שהיה רגע צרוף של אושר –

אני זוכרת הבזקים ורסיסים של תחושות, אני זוכרת את הדשא הנוקשה מתחת לשמיכה

בחצר האחורית מתחת לגפן שהתחילה ללבלב, אני זוכרת את הגוף שלי מתגלגל מצחוק עליה

ונזהר לא למעוך אותה, אני זוכרת את התהיה בעיניה על כל עלה שזז, אני זוכרת את השמחה

והפשטות והאושר ותוהה איך נתתי לתחושה ההיא לשקוע, פשוט לדהות עם שפע התחושות

האחרות – טובות שוקעות מהר יותר – שנעלמו במעמקי החיים. איך לא אצרתי אותה בנפשי

כל הזמן. בכל רגע נתון בחיי.

בדיוק כמו שהתחושה שלי, הנעימה ברגע הזה, עכשיו –

שבת. הילדה שלי חולה מעט. הצלי ותפוחי האדמה על האש.

החתולה מנדנדת שזה משהו. הבית מסודר, שזה נעים. הבית חם, שזה הכי נעים,

אני כותבת, סורקת צילומים, מתכננת טור, מחוזרת בנעימות ובסך הכל content –

כל זה יהפך לעבר שלי עוד מעט,

עוד מעט קצר –

ובעוד חודש, שנה, שלוש, אני אזכור אותו, אולי, דרך צילום שהיא התגנבה וצילמה אותי כרגע –

גנטיקה, כבר אמרתי –

או בסרט שהיא תכין לי, בהפתעה, ליום ההולדת ה…מי יודע כמה שלי.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • מבקרת ראשונה  On 2 בפברואר 2008 at 13:25

    וכל כך מרגש.
    כמה עוצמות, כמה כנות, כמה שמחה / עצב, וכל אלה…פרי אהבות. מכל הסוגים.
    נפלא.

    אהבתי

  • לייה  On 2 בפברואר 2008 at 13:33

    כנראה שאחת באמת שווה אלף מילים.

    הרבה פעמים אני תוהה לעצמי איך זה שזוכרים כל-כך מעט מהחיים האלו, שבכלל את רוב הילדות שלי אני לא זוכרת, וגם את רוב מה שהיה לפני שבועיים.
    שרק רגעים מצולמים או רשומות מזכירות לי…
    איך לא זוכרים את התחושות? את היום-יום?

    כתבת מקסים כרגיל.
    ו…איך אפשר לוותר על סרט כזה, עוד כמה שנים היא תסתכל בו ותוכל להיזכר בדברים שתחשוב שהיה שכחה.

    אהבתי

  • פנטופל  On 2 בפברואר 2008 at 14:21

    הנה שיר אחד. לא לסרט אבל ללב שלך.

    אהבתי

  • ענב  On 2 בפברואר 2008 at 17:04

    הכשרון והלב שלך מפתיעים אותי בכל פעם מחדש.

    אהבתי

  • שרון רז  On 2 בפברואר 2008 at 17:50

    נפלא

    אהבתי

  • נועה אסטרייכר  On 2 בפברואר 2008 at 18:26

    היי חלי
    איזה יופי של פוסט זכרונות

    החזרת אותי לבת מצווה שלי, בערך 20 אורחים על הדשא המדובלל ו"חיים שכאלה" שנוצר בעזרת…מקרן שקופיות! כן, ואת השירים ברקע ניגנתי אני, על אורגנית, כי ילדות טובות כמוני לא מתווכחות כשמבקשים מהן להראות לאורחים "כמה יפה את מנגנת". כמות הנרות הריחניים שקיבלתי באותה מסיבה הייתה מספיקה להאיר את עזה

    כמובן שאחי הצעיר הגיע למצוות שלוש שנים אחריי וטבע בים של צ'קים

    אבל לא נתקטנן

    שתהיה שבת שלום

    נועה

    אהבתי

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 2 בפברואר 2008 at 18:32

    הצילום הזה נראה כמו מתוך סרט, קסום כמו הפוסט הזה, כואב כמו החיים עצמם.

    אהבתי

  • תמי  On 2 בפברואר 2008 at 20:24

    התנוחות של שתיכן כל כך מוזרות, לא רואים פנים – ועדיין. הקפלים התינוקיים האלה, איך אפשר לעמוד בפניהם?

    אהבתי

  • כרמל  On 2 בפברואר 2008 at 21:18

    :-)

    אהבתי

  • חנן כהן  On 3 בפברואר 2008 at 01:27

    לצלם "קליפ" (במרכאות, כי אפשר גם בסטילס ולערוך בפאוורפוינט) לשיר שיבטא את מה שהיא עכשיו.

    אני עשיתי את זה לבן שלי ויצא מדהים.

    אהבתי

  • ליאורה  On 3 בפברואר 2008 at 07:14

    יישר כוחך, חלי, על התיעוד המתמיד – גם אם הוא נעשה בכיף ובאהבה, זה עדיין דורש התמדה ונחישות. כשאני הייתי ילדה, הורי צילמו אותנו בלי סוף, ושלחו לסבתות החו"ליות שלנו. אני לעומת זאת, מצלמת את ילדיי הרבה פחות מהדרוש, וחשה בהחלט נקיפות מצפון על כך. אקט הצילום פשוט לא מדבר אלי, ואני ממש לא צלמת מוכשרת בהווייתי, אבל עשית לי חשק לנסות להילחם בעצלנות הטבעית כשמדובר בתחום הזה, ולהתחיל לתעד את הרגעים האלו שכהגדרתך היפה כל כך, מהווים קפסולות מזוקקות של אהבה וזיכרון
    מזל טוב לקטנה – בעיני היא עדיין קטנה בגילה, מה לעשות – לבת המצווה. קחי את זה בקלות וייצא יופי של סרט ואירוע

    אהבתי

  • לגי  On 7 בפברואר 2008 at 11:05

    לעוף בגיל ארבעים / אריקה ג’ונג

    אתה קורא לי
    אמיצה,
    אני שגדלתי
    לועסת ספרים
    כמו שילדים אחדים
    לועסים
    מסטיק,

    שנישאתי נישואי-אסון
    לא פעם אחת
    אלא שלוש פעמים
    ועם זאת יש לי בת נלבבת
    שלא הייתי מבטלת
    תמורת כל הסמים
    בקליפורניה.

    פחד היה היסוד שלי
    פחד המגפה שלי
    שחיתי בו
    עד שהפכתי
    חסינה.
    המטוס ממריא
    ואני צוחקת בקול.
    קרא לי אמיצה.

    עודני חיה.

    מתנצלת על כך שלא זוכרת מהיכן נלקח השיר הזה,
    שמצאתי כתוב על פיסת נייר (נוספת!) שהייתה על שולחן העבודה.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: