תקריב

 

 

 

 לא היו הרבה ימים בחיי הילדה שלי שגם אמא וגם אבא עבדו כל היום,

  עד אחרי שעת ארוחת הערב, אל תוך הלילה. פעמים ספורות ממש.

  בשבוע שעבר היו כמה כאלה. נסיעה-אחרי-בית-ספר-לחברה-טובה וכיופיי

  אחר הצהרים ניחמו מעט, אבל בערך בחמש, היא ביקשה הורֶה מול העיניים.

  זכותה.

 סידורי וסיועי הפקה והיא מגיעה אלי לדירה קטנה וצפופה במרכז תל אביב.

  מצלמים. זאת העבודה של אמא שלה בימים אלה.

  סדרת טלוויזיה ישנה/חדשה – "עד החתונה" שמה. היא מגיעה בשעה לחוצה של היום.

  בסוף הימים תמיד, אבל תמיד, הלחץ גובר, צריך להספיק לצלם לא מעט, החושך

  מתקרב לחלונות ובנימין הצלם מסביר שאי אפשר לשקר למצלמה.

  אור יום נעלם בחלון ושולי, ע. במאי מסבירה בדרכה שכדאי מאד שכולם יזדרזו,

  ממש יזדרזו, תודה רבה, ועודד, הבמאי, נשאר רגוע. איך?

  אני מחבקת אותה כשהיא מגיעה,

  מלטפת ומסבירה בחיבוק המהיר שלי שהכל בסדר,

  עוד מעט נהיה בבית שלנו, יהיה חמים ונעים והחיים יחזרו לרגיל.

  אני מכירה לה אחת שתיים שלוש, מפיקה, מלבישה, ע. הפקה – 

  הם ידאגו לך מותק – ומזדרזת, מחליפה בגדים.

  בהרף בגד, שער לא עשוי ומשקפיים הופכת לדידי, אשה שאני אולי לא מעריכה,

  אבל מחבבת, הבת שלי לעומת זאת, ממש לא. אמא לובשת בגדים מיושנים 

  ומשננת בקול רם טכסטים מוזרים ולא נחמדים.

  לא תודה.

  אחר כך אנחנו עולות לדירה שבה מצלמים, היא מתיישבת בצד ומתכוננת

  להיות ממש בשקט. היא יודעת. מכירה כמעט מתַמיד. אני מציצה בה,

  היא מתבוננת בסקרנות. מעניין אותה המקצוע הזה, יותר מדי מעניין אותה.

  הגנטיקה, מסתבר, חזקה מרצונות אימהיים :)  –

  אני רואה עינים חומות מביטות ברצינות, מנסות להבין.

  חזרת טכסט. חזרת טכסט עם מצלמה.

  אנחנו מצלמים סצנה קשה בין בני זוג, המילה פרידה מוזכרת בה

  ואני לא מצליחה לשכוח שהיא שם.

  מתלבטת רגע ומחליטה.

  אני מסבירה לה, מה שנכון, שקשה לי להתרכז ובעיקר קשה לי להתנהג, אפילו שזה

  משחק, לא באמת, ולא החיים האמיתיים, באופן כל כך לא יפה כשהיא לידי –

  ואני לא אומרת לה שקשות לי במיוחד סצנות זוגיות רעות מולה –

  לא כי ככה זה היה, מה פתאם,

  אלא כדי שלא תחשוב, אפילו לרגע, שככה זה היה – 

  ובבקשה שתרד למטה רק לכמה דקות.

  היא מתוקה הילדה שלי.

  היא מבינה, באמת מבינה – אין לי מושג איך –

  מחייכת אלי ונעלמת.

  א ק ש ן. 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

העבודה של אבא שלי הייתה ברורה יותר כשהייתי קטנה.
 דווקא כשגדלתי מעט והוא כבר עבד במשרדים של הקואופרטיב הזה, היא הפכה

 לערטילאית משהו, לא ממש מובנת.מה הוא עושה ליד השולחן הזה?

 זה בכלל לא נראה כמו עבודה.

 מה הילדים שלנו מבינים מהמילה עבודה?

 כמה לא ממשית היא בימים האלה, במקצועות האלה.

 לא מורגשת בחייהם באופן ממשי ומדוייק. אין לה מיקום פיזי. בטח לא קבוע.

 כשאת מדמיינת את אמא/אבא בעבודה, מה את מדמיינת?

 יש לך מקום ויזואלי למקם אותם בו?

 או עשיה שאפשר לחקות?

 לשחק בנדמה לי שאת גם.

 לפעמים, לא תכופות, אני עובדת קשה, ימים ארוכים ורצופים,

 ולפעמים לא חשוב מתי את מתבוננת, אמא שלך בבית, זמינה לך, ופנויה.

 אני מסבירה שגם כשאני יושבת ליד המחשב וכותבת זו עבודה,

 ולפעמים, מי היה מאמין, אפילו קשה.

 כן מתוקה, נכון שאני לא קמה בשש ויוצאת מהבית לבושה ומאורגנת,

 ולפעמים כשאני לוקחת אותך לבית הספר אני נישארת בבגדי בית / מיטה שלי

 וחוזרת הבייתה, ישר למחשב ולקפה, ואני אומרת שבעוד הרבה זמן, ממש הרבה

 יהיה מזה, אולי, ספר או סרט או אלבום צילומים.

 ונכון, בעצם הכי נכון, שהאנשים שבונים כאן לידינו בית עובדים יותר קשה, הרבה

 יותר קשה ומרוויחים פחות כסף,

 וגם המורה שלך עובדת בלהיות מורה,

 ויש הרבה מקצועות שהם עבודה שלפעמים, וסליחה שאני אומרת,

 קצת קשה להבין מהי בדיוק כשילדים –

 אבל אלה ההורים שלך ואלה העבודות המוזרות שלהם.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אצל סבא שלה,

בשנים שהעבודה שלו הייתה אוטובוס, תיק חום ושעון מעורר, הדברים היו ברורים. 

את השעון הוא הניח בפינת החדר, רחוק מהמיטה כדי שלא יתעורר, יושיט יד,

יכה בשעון מתוך עייפות וימשיך לישון. ארבע בבוקר, חושך מוחלט בחוץ ואבא שלי

קם למשמרת והפועלים ויתר אנשי העמל והצוארון הכחול יכולים לסמוך עליו ועל

הקואופרטיב שיביאו אותם בשלום לעבודה.

הקומקום שורק,

הרעשים מוכרים גם בתוך החלומות,

והדלת נטרקת בשקט.

מהחלון רואים את אבא מתרחק.

סיגריה בידו השמאלית,

ובימנית תיק עור חום.

כשאני נוסעת באוטובוס, בעיקר של אבא, אני רואה ילדים, אפילו כאלה מהשכונה,

שאני מכירה, שאיזה כיף להם, הם משלמים ומקבלים כרטיס עם הגורל הפרטי שלהם

מודפס עליו. על הכרטיסים יש  מספרים שאם מחברים אותם אפשר לדעת איזה גורל

יהיה לך. אהבה, שנאה, קנאה או  ידידות.

לי יהיה גורל משומש כי אני לא משלמת באוטובוס,

ואבא לא מרשה ממש בשום פנים ואופן לקרוע כרטיס מהפנקס. כרטיס הוא קבלה,

בעצם כסף, וכסף זה לא משחק, וחוץ מזה, את הגורל שלך את יוצרת בעצמך,

לעצמך, בעבודה קשה ואחריות ולא בשום משחק כרטיסים.

העיניים שלי משוטטות על רצפת האוטובוס.

תמיד יש מישהו שזרק את גורלו וירד.

מתכופפת במהירות, שולחת בחטף יד ימין ומחשבת את גורלי.

אם התוצאה היא שנאה, הגורל הרע ביותר, צריך מיד לחבר שוב את הספרות.

יש אפשרות שהייתה שגיאה בחבור,

כמו שקורה כשמכינים שיעורי בית מהשרוול,

בלי להתרכז,

עם מצעד הפזמונים ברקע.

איך אפשר ללמוד, ככה, ברעש הזה,

אמא לא מבינה.

אני עוצמת עינים ומזכירה לאלוהים, שיש לו יכולת לשנות גורלות.

אני נודרת לו נדרים ומבטיחה לקיים אם הוא יוכיח לי,רק פעם אחת, שהוא באמת קיים,

ובבקשה, רק הפעם שישנה את הגורל שלי לטוב, ומחברת את הספרות על כרטיס

הנסיעה המשומש שמצאתי בעבודה של אבא שלי.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ראפ צועקת שולי וכולם ממהרים אל בגדיהם האמיתיים ואישיותם המקורית,

כאילו עוד רגע נוסף בזו המומצאת, המתוסרטת והדרך חזרה תהיה קשה יותר,

גם אני. הילדה שלי כבר עייפה ממש. אנחנו מתכנסות אל המונית, היא מניחה

עלי ראש ומנמנמת. הגשם מרטיב את החלון בכזה דיוק ויופי, כאילו מַחלקת   

אַרְט זילגה עליו מים, נהג המונית שומע שופן – כן כן – ושואל אם איכפת לי.

אם

אלה

לא

היו

החיים 

האמיתיים

שלי

באותו

רגע,

הייתי

יכולה

לחשוב

שאנחנו

בסרט.

 

 

 

ותשובה לכל הכותבים ומתעניינים לאן נעלמתי: כן, הטור זה בעיתון שינה משהו בכתיבה שלי

בבלוג. אני מוצאת את עצמי "מתקמצנת"' משהו. כותבת פוסט ומבינה שהוא יכול להיות טכסט

טוב לעיתון ומיד עוצרת את הפרסום כאן, מצלמת צילום ומחכה לשבוע הבא.

פחדנית. מפחדת שיגמרו לי המילים כמו שכבר אמרתי פעם באיזו פרסומת, לך דע :)

אני משערת ומקווה שזה שלב ביניים. שאני מסתגלת לכורח לכתוב פעם בשבוע, ועוד מעט,

תכף, כי אני מתגעגעת, אני אפנים את העובדה שאפשר גם וגם –

והכל יחזור לקצב, ולמידות הנכונות.

 

בינתיים זה הטור של היום במהדורה מורחבת, מאד מורחבת + כל הצילומים.