טרום סערה, זה ברור

 

 

אני רואה אותה על קו התפר.

אני רואה תינוקת וילדה קטנה ונערה באותה אחת.

מתגוששות זו עם זו, אף אחת לא מנצחת, בטח לא בנוקאאוט, והן מגיעות ביחד,

זו אחר זו, מתערבבות זו בגופה של זו, פעם רכות ילדית, נשימה מתוקה בבוקר,

עור צח כאילו מסיפור ילדים שוויצרי ופעם הופכת שרוך נוקשה, קפיצי, מלא אנרגיה,

קורא תגר על העולם. הדיבור שלה ,מצב הרוח, האנרגיה –

הכל מתערבב. הנה זו, הנה זו ועוד לא נַשמְתִי –

והתינוקת שלי נבהלת ממשהו ובאה להתכרבל אצלי ולמצוא את נשימתה –

את מי לחבק?

בלבלת הטרום נערה מבלבלת מעט את אמה. 

וכבר כתבתי שהיא לפני ההתחלה ואני לפני הסוף.

ההורמונים האלה מבלבלים כנראה דעתן של נשים. מכל הגילים.

ואנחנו טרום הסערה, זה ברור –

אנחנו במשבי הרוח המגיעים בסוף הקיץ.

אפילו הסתיו לא מודע לזמנו המתקרב,

ובכל זאת,

לרגעים בודדים מתגנב בלי הכנה, ממש בהפתעה, משב רוח המסביר, ומזכיר,

בלי מקום לטעויות, שהמסע החל, שאי אפשר לשנות את המהלך,

כנף הפרפר רפרפה במזרח, הסתיו כבר בדרך –

או במקרה שלנו אביב.

או, איזה אביב יסעיר את הבית הזה במלוא מתיקותו בשנים הקרובות.

 

ככה אנחנו. ככה אני.

אני רואה אותה בימים, ובלילות.

רואה ומרגישה איך היא הופכת מילדה לנעוריה –

אני מרגישה לפעמים, שאם הייתי מצלמת פריימים, המון פריימים ומריצה אותם

בהילוך מהיר, כמו שעושים בסרטי טבע ופריחות קקטוסים נדירות,

הייתי יכולה לראות באופן ממשי את הגדילה שלה. 

Time Lapse photography  –  כמו את פריחת הקקטוס הנדירה.

 

 

 רגע. שניה. מה את ממהרת. חכי רגע.

 

                חסד חדש / אסתר ראב

 

                חסד חדש

                רעפו עלי שמים

                הרבה שמים

                ללא ענן.

                עצים

                עדוֹת שלמות

                כל ידידַי

                ברושים מהורהרים

                אלונים זקנים

                בשלכת.

                שמים טהורים

                שטופי גשם

                תמימים –

                כעיני תינוקות.

                ואני איילה שלוחה

                על פני תבל חדשה

                גפים קלות

                ככנפים צעירות

                אין משקל לגוף

                אני שטה על פני תבל

               צפה ללא כובד

               חונה על פסגות הרים
               במרומי הברושים
               שלוחה, דוהרת.

 

זו הילדה וזה השיר הגורמים לי לתת לה לעוף. לאפשר לה את חייה. שלוחה, דוהרת.

     

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אורח בבית  On 25 בפברואר 2009 at 14:22

    איחולים לנעורים טובים ואהבה.

    אהבתי

  • רזי בן-עזר  On 25 בפברואר 2009 at 14:50

    באיזכור השיר של דודתי הגדולה, אסתר
    היא היתה אישה מדהימה ,גדולה מהחיים, בשום אופן לא אדם "נעים", ,קשה כמו הטרשים של נוף ילדותה, אבל השירים שלה כל כך מדויקים, רזים, יש בהם אפס אחוז שומן, אין מילה מיותרת, כל מילה פוגעת,
    הייתי ילד קטן כשהיא נפטרה, והיא מאד הפחידה אותי כשהייתי רואה אותה

    גם לי יש ילדה בת 13, ומזדהה מאד

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: