תקריב

 

 

אני רואה אותה על קו התפר.

אני רואה תינוקת וילדה קטנה ונערה באותה אחת.

מתגוששות זו עם זו, אף אחת לא מנצחת, בטח לא בנוקאאוט, והן מגיעות ביחד,

זו אחר זו, מתערבבות זו בגופה של זו, פעם רכות ילדית, נשימה מתוקה בבוקר,

עור צח כאילו מסיפור ילדים שוויצרי ופעם הופכת שרוך נוקשה, קפיצי, מלא אנרגיה,

קורא תגר על העולם. הדיבור שלה ,מצב הרוח, האנרגיה –

הכל מתערבב. הנה זו, הנה זו ועוד לא נַשמְתִי –

והתינוקת שלי נבהלת ממשהו ובאה להתכרבל אצלי ולמצוא את נשימתה –

את מי לחבק?

בלבלת הטרום נערה מבלבלת מעט את אמה. 

וכבר כתבתי שהיא לפני ההתחלה ואני לפני הסוף.

ההורמונים האלה מבלבלים כנראה דעתן של נשים. מכל הגילים.

ואנחנו טרום הסערה, זה ברור –

אנחנו במשבי הרוח המגיעים בסוף הקיץ.

אפילו הסתיו לא מודע לזמנו המתקרב,

ובכל זאת,

לרגעים בודדים מתגנב בלי הכנה, ממש בהפתעה, משב רוח המסביר, ומזכיר,

בלי מקום לטעויות, שהמסע החל, שאי אפשר לשנות את המהלך,

כנף הפרפר רפרפה במזרח, הסתיו כבר בדרך –

או במקרה שלנו אביב.

או, איזה אביב יסעיר את הבית הזה במלוא מתיקותו בשנים הקרובות.

 

ככה אנחנו. ככה אני.

אני רואה אותה בימים, ובלילות.

רואה ומרגישה איך היא הופכת מילדה לנעוריה –

אני מרגישה לפעמים, שאם הייתי מצלמת פריימים, המון פריימים ומריצה אותם

בהילוך מהיר, כמו שעושים בסרטי טבע ופריחות קקטוסים נדירות,

הייתי יכולה לראות באופן ממשי את הגדילה שלה. 

Time Lapse photography  –  כמו את פריחת הקקטוס הנדירה.

 

 

 רגע. שניה. מה את ממהרת. חכי רגע.

 

                חסד חדש / אסתר ראב

 

                חסד חדש

                רעפו עלי שמים

                הרבה שמים

                ללא ענן.

                עצים

                עדוֹת שלמות

                כל ידידַי

                ברושים מהורהרים

                אלונים זקנים

                בשלכת.

                שמים טהורים

                שטופי גשם

                תמימים –

                כעיני תינוקות.

                ואני איילה שלוחה

                על פני תבל חדשה

                גפים קלות

                ככנפים צעירות

                אין משקל לגוף

                אני שטה על פני תבל

               צפה ללא כובד

               חונה על פסגות הרים
               במרומי הברושים
               שלוחה, דוהרת.

 

זו הילדה וזה השיר הגורמים לי לתת לה לעוף. לאפשר לה את חייה. שלוחה, דוהרת.