תקריב

.

.

ינואר 2008

כשהבנתי שאין ברירה.

היא יוצאת לטיול הזה עם צופי ים, גל קור או לא גל קור.

הוא תוכנן לפני כחודש, ואף אחד לא מתכוון לבטל אותו כי לאמא שלה קר תמיד –

גם באוגוסט –

מה פתאום טיול צופים באמצע החורף?

ה ל ו…אף אחד לא קורא עיתונים? אינטרנט? מקשיב לחזאי בטלוויזיה?

כשהבנתי שכנראה באמת אין ברירה התחלתי במשימת:

הכיני את בתך לטיול במדבר בחודש ינואר באמצע גל כפור, ולא, אני לא מגזימה,

אפילו החזאים אומרים.

תחקיר עומק הניב תוצאות ותובנות:

שק שינה. שמיכת פליז בתוך השק שינה. פנס. שקיות חימום. כאלה שמחממים בין כפות הידיים

ומחזיקות חום לעשר שעות, ארבעה זוגות גרביים, מכנסי פוטר, חולצה עם שרוול קצר, ארוך,

כפפות מהסקי של שנה שעברה, כובע צמר, עוד אחד ליתר בטחון, בחיי. מגבת ידיים, טשיו,

נייר טואלט, תרמיל גב לטיול עצמו –

מחממי אוזניים בצורת לב ורוד – צריך לראות כדי להבין כמה טיפשי אפשר להראות –

שלושה ליטר מים – איך היא תסחוב אותם – ספגטי בולונז לחמישה עשר ילדים ונוער,

ממתקים, עוד קצת, עוד קצת ליתר בטחון, מברשת שינים, משחה, מברשת שיער, גומיות,

מגן שמש – אמא לא צריך. גטקס וחולצה טרמית נמצאו ברגע האחרון בעמקי ארון.

מזרון יוגה הצטרף לשק שינה כדי לבודד אותו מהרצפה ורק עוד גופית פלנל אחת ליתר בטחון,

וצעיף היא לא מוכנה לקחת לא חשוב מה אני אומרת.

יום שישי, שלוש וחצי אחר הצהרים. סמוקת לחיים, בורקת עיניים,

אמא לכי היא אמרה לי לראשונה בחיי, בחייה. לכי כבר. הלכתי, נו מה.

במכונית בדרך הבייתה התחושה מוזרה.

אני רגילה לשבתות בלעדיה פה ושם, גם לשני וחמישי,

אבל הידיעה שהיא באוטובוס, בדרכה למדבר וללילה קפוא באמת ולא ספונה אצל אביה,

שינתה את המערך הפנימי שלי. הוא היה דרוך יותר מהרגיל.

חסר שקט ומלא אנרגיות.

אני פותחת את השער, קר. באמת קר. גוערת כרגיל בכלבה, כמה צריך לחכות לך תמיד.

הבלונדינית מיללת ודורשת את שלה. אני מביטה בחצר העייפה שלי. החורף לא מייטיב איתה.

סימנים ראשונים וירוקים לפקעות שזרקתי בה בשנה שעברה,

אולי רקפות, נוריות. גם נרקיסים מופיעים כאן לפעמים בחורפים, מי זוכר.

אני קופצת ח'ת שניים ח'ת על הקלאס שציירתי על השביל לפני הרבה שנים,

כשחידשתי את הבית ואת החיים, ונכנסת הבייתה.

הידיים שלי שוב מבצעות טכס עתיק מכל הנשים שאנחנו מאמינות שהפכנו להיות ואוספות

בלי משים חפצים מפוזרים בכל מקום. גם שלי. בטח גם שלי.

אני ניכנסת לחדרה, מביטה סביב ומזהה את הבת שלי.

את הערבוביה המסויימת שלה, את הריח ספוג באוויר –

אני נושמת, נפתחת לקראת הריח שלה,

מוכר וזר,

שלי וממש לא,

שיכנס עמוק ויספג בתוכי.

קראתי פעם על ניסוי שעשו עם אמהות שרק ילדו.

הן החזיקו/ חיבקו את התינוק שלהן עשר דקות ואז לקחו אותו לחדר תינוקות.

לאחר כמה שעות נתנו להן לזהות את תינוקן רק, רק על פי הריח, בעינים עצומות.

כמעט תשעים אחוזים זיהו נכון. עשר דקות.

אני נושמת רחב ומרימה מהשטיח את "נשים קטנות" חלק ב' – מתי היא כבר תסכים לקרוא את

"אבא ארך רגליים". זאק אפרון מביט בי במבט כחול מתוך הפוסטרים התלויים, הפתקאות,

גומיות שיער, מגירת סודות נעולה, סוויטשירט הלבבות האדומים, כריות ורודות, אוזניות אדומות

ותופים שחורים התופשים חצי חדר. כן מלמלתי לעצמי והתיישבתי בפישוק על הכסא הנמוך מדי.

חצי שעה מאוחר יותר, שטופת זיעה, אחרי שתופפתי את ברוס – לפחות בכוונות שלי – למוות

וגם סתם הרבצתי לתופים שלה הבנתי שזה לא באמת עוזר. רק כאילו.

חוסר שקט ובחלון חדרה, החושך מלשין לי כמה קר בערד.

אני מכבה את החימום הלא נחוץ הלילה בחדרה.

שריקת האס אם אס מריצה אותי למטבח. אולי דיווח מאנטארטיקה שבדרום המדינה.

יש גברים היודעים את המינון המדוייק בין להיות מקסים ומעוניין לבין להיות דביק ומעוניין.

עניתי למקסים ומדוייק שלמרות שאכן שישי שבת פנוי, אני לא פנויה, קר לי מדי.

כבר כמעט שמונה.

הבולונז שלי, מעשר מזה שהכנתי לכנופיה הקופאת ודאי מקור אכן טעים ומצדיק את המוניטין

שלו וגם היין. אני לוקחת ביד את ה –Canon 20 D המדהימה המתארחת אצלי כבר

חודשיים ובהזדמנות אני ארחיב את הדיבור עליה –

ומתחילה לצלם את מה שאני מתכננת ורוצה לצלם חודשים.

אי אפשר להסביר את העונג הזה.

ואז, טלפון, שניים, לא מהיעד הרצוי, מפסיקים רצף מטורף של צילומים.

ואני מצליחה לעמוד במשימה.

אני מצליחה להשאר האמא הקולית שאני מאמינה לפעמים שאני, ולא מצלצלת אליה.

וחוץ מזה, קורה דבר. אני מצלמת והזמן עובר מהר כל כך ובכזה עונג מרוכז של פריימים

שאני לא זוכרת שקר לי,

או לה.

ואז, כמו בתסריט מהודק ממש, אולי מהודק מדי,

ברגע שהייתי אני,

דווקא אז, צלצל הטלפון:

–          א י מ י

–          הֵיי מותק , מה שלומך?

–          נהדר…

–          קר  לך?

–          כן , אבל לא נורא ו א מ א?

–          כן אהובה שלי?

–          אל תדאגי, יותר כיף מקר.

–          לא דואגת, אוהבת.

.

כשהטור שלי התחיל את דרכו ב"24" – ידיעות אחרונות – רענן שקד ואני החלטנו לא להעלות אותו לכאן.

בלוג זה בלוג, ועיתון זה עיתון ואין מערבבים שמחה בשמחה וכו'.

אחרכך הבנתי, גם דרככם, שכמעט אף אחד באינטרנט הזה ו/או בבלוגים לא קורא עיתונים.

והבנתי גם שאני רוצה שתקראו את המילים המודפסות שלי ושאם אני לא אביא את ההר למוחמד….

.

.