הֶפִּי נוּ אִיר

 


בארבע אחר הצהרים התחיל מה שאבא שלה היה קורא פעם קמפיין.

היא יצאה לדרך הבת שלי,

לקמפיין גדול משל שלושת חברות הסלולר ביחד.

בסיסמאות, תחנונים, יבבות בטלפון, שפתיים שמוטות, לחיצה על בלוטות

אשמה, עוד רגע היא הייתה מזכירה לי – מה שלא קרה מעולם –  בת כמה

היא הייתה כשהוריה נפרדו וכמה להיות ילד יחיד זה לא ממש כיף…

עד כדי כך המטרה הייתה חשובה.

שעה מאוחר יותר,

אחרי טלפונים לשתי אמהות מתוך ארבע הושגה ההסכמה וניתן האות.

ארבע בנות שתים עשרה (כמעט) ישנו אצל אחת מהן, ישארו ערות עד מאוחר,

ממש מאוחר, ויספרו עשר, תשע, שמונה וכו עד השניה הנכונה בה יצעקו

Happy new year , ירגישו גדולות ממש, ויהיו מתוקות ושמחות כמו שרק

בנות שתים עשרה החוגגות בפיג'מות פלנל ולחיים סמוקות מהתרגשות יכולות.

כן, זה יום לימודים רגיל וכן, הן בטח יהיו עייפות ומרוסקות מחר וכן, בבית הזה

בדרך כלל אסורה השינה בזוגות או יותר בימי בית ספר –

אבל

השנה אנחנו מ מ ש מבינות מה זאת אומרת שמתחילה שנה חדשה

   אמא…. וזו גם השנת בת מצווה שלנו…

נו, מול טיעון שכזה לא הצלחתי לעמוד.

האמת שאני אוהבת חריגות מהשיגרה, מהבדרך כלל הזה, מהמותר.

אז שישתוללו עד אחת בלילה, יקומו בקושי בבוקר, אורנה, עליה להאכיל, לזרז,

להכין בוקר וצהרים, לאסוף חפצים, תיקים ולדאוג שיגיעו בזמן לבית הספר…

לא אני. הפעם.

 ב ס ד ר

–  את האמא הכי, נשבעת לך, הכי בעולם. באמת. לא רק בגלל שהסכמת!

–  אהה…לכי לגמור שיעורים, אחרת…

–  יש!!!

 

והעינים שלה נוצצות ואני לא שומעת מילה על כמה שיעורים בחשבון.

בשמונה וחצי יש צפצוף בחוץ. אני לוקחת את הילקוט שלה, היא את התיק.

מכונית אדומה עם אמא אחת, אחות קטנה ומקולחת, מוכנה כבר לשינה

בפיג'מה המודפסת שלה יושבת בכסא של קטנים – ככה זה במשפחות עם

הורה יחיד –  ומביטה בהערצה באחותה הגדולה וחברותיה.

חברותיה, מקולחות וחגיגיות מקבלות את פניה בצהלות, זה באמת השם

המדוייק ביותר לצפצופי השמחה האלה, צהלות התרגשות. היא נותנת לי

לנשק אותה, ככה, לא באופן ילדותי ומתרפק מדי ונעלמת אל: הסילבסטר

הרציני הראשון שלי. אמֵן.

 

אני פותחת את השער, קר. ממש קר. גוערת כרגיל בכלבה שֶנוּ כבר, כמה

צריך לחכות לך כל פעם, מביטה בחצר העייפה שלי, בסימנים ראשונים

וירוקים לפקעות שזרקתי בשנה שעברה, מעניין אם נרקיסים או נוריות.

גם רקפות היו שם פעם. ניכנסת הבייתה. הידיים שלי מבצעות טכס נשי עתיק

מכולנו ואוספות בלי משים חפצים מפוזרים בכל מקום. גם שלי. בטח גם שלי.

אני מכבה את החימום הלא נחוץ הלילה בחדרה, מקבלת אסאםאס גברי

ומתוק ממקום שכבר החליף שנה, שולחת מִילִים וצילום לַטור ומחליטה לוותר

על המסיבה יד שלישית אצל אודי ונירית אפילו שהיא בייביסיטר free, דייט

free ובטח יהיו שם הרבה מאד אנשים שאני אשמח לפגוש. פותחת יין. אדום.

לוקחת לידיים את ה -canon 20 D  ה מ ד ה י מ ה שמתארחת אצלי כבר

חודש ומתחילה לצלם את מה שאני רוצה ומתכננת וחולמת כבר חודשיים.

אי אפשר להסביר את העונג הזה. טלפון שניים מפסיקים רצף מטורף של

צילומים – עונג הדיגיטליות וגודל כרטיסי הזכרון – הזמן עובר כל כך מהר

ובכזה עונג מרוכז שבטח תכף תתחיל שנה חדשה אני מחייכת לעצמי ואז

מצלצל הטלפון: הֶפִּי נוּ אִיר אימי היא צועקת וצוחקת וצוהלת ומתרגשת

ומה לא, בטלפון, הֶפִּי נוּ אִיר. גם לך אהובה שלי.

  

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • דרורית  On 1 בינואר 2008 at 17:21

    שנה מופלאה ונהדרת שתהיה.
    איזה פוסט יפה.
    (:

    אהבתי

  • ד.  On 1 בינואר 2008 at 17:49

    פוסט עצוב.

    אהבתי

  • ענב  On 1 בינואר 2008 at 17:59

    עצוב? בעיני ממש לא. אשה שבעת רצון שבחרה לא ללכת לאיזה מסיבה נוצצת (אודי ונירית הדליק לי זרקור) אלא להשאר בבית במקום להתחבר לאיזה דייט מאולץ. מקסימה וישרה עם עצמה. שלא נדבר על כמה יפה היא כותבת כל פעם מחדש.

    אהבתי

  • אבאחד  On 1 בינואר 2008 at 18:27

    ושתמשיכי לכתוב ככה גם בשנה הבאה.
    אני שמח שהטור שלך בידיעות כתוב כמו הבלוג שלך. שרענן שקד לא מנסה להשתלט על הכתיבה שלך או משהו כזה ומבין מה נפל לו לידיים.

    אהבתי

  • לייה  On 1 בינואר 2008 at 18:39

    המתוקה ששמרתי עליה אתמול בלילה רצתה לעשות הכל כדי למשוך עוד זמן עד השעה המיוחלת… בואי נסדר את המטבח לכבוד אמא ואבא.. לא אכפת לי… אני רוצה שיגיע כבר ה-1 לינואר.
    בסוף ב22:30 היא החליטה על דעת עצמה שהיא נורא עייפה ואולי בשנה הבאה…
    המטבח היה נקי נקי והיא נרדמה, וגם שני האחים הקטנים שלה.
    אני ראיתי סרט מתוק ואמיתי בטלוויזיה, ואמרתי לעצמי כשהתאריך השתנה ל-1/1/08 שנה טובה בליבי, לבדי, והרגשתי טוב עם זה.

    שנה מקסימה שתהיה לכם.

    אהבתי

  • ריקי כהן  On 1 בינואר 2008 at 19:18

    הזכרת לי את הגיל הזה, והתרגשתי בשביל הבת שלך, מבינה את העצמאות המשכרת שהרגישה. שנה טובה בובה

    אהבתי

  • לולה:]  On 1 בינואר 2008 at 20:49

    שנה אזרחית טובה ומקסימה:]
    ושייגמר בית ספר כבר ויהיה רק טוב!

    אהבתי

  • מיכל  On 1 בינואר 2008 at 22:07

    הבעיה בחיוך הזה של המקלדת, שהוא לא מספיק רחב. סטנדרטי כזה.
    ולכאן מתאים רחב :)

    אהבתי

  • תומר  On 1 בינואר 2008 at 22:17

    .

    אהבתי

  • היפ.  On 2 בינואר 2008 at 10:22

    תענוג לעיניים שככה קוראות. האפי ניו עיר.

    אהבתי

  • ימימה  On 2 בינואר 2008 at 23:24

    נחמד הערב בנות הזה. וגם מפחיד אותי שזה קורה בסוף…

    אהבתי

  • אורון  On 2 בינואר 2008 at 23:27

    שתהיה אחלה שנה לכולנו…אמן

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: