תקריב

 

ידעתי שהיא תגיע הבייתה רק בערב.

זכרתי שאין לי היום חזרות.
החלטתי לא לכתוב את מה שאני צריכה. רק מחר בבוקר.
נעלתי את הבית ויצאתי לעולם.
לא קר. דצמבר. שמש. כמה כיף.
סידורים, קניות שנדחו, דברים הכרחיים ו…עונג יומית לסיום.
יומית. אין על עונג היומית.
קפה עם המון קצף, חטיף ט ע י ם, מים.
שורה שש באמצע.
אין אף אחד מלפני ומצדדי. חתשתייםשלוש.
אולי שמונה / עשרה אנשים אי שם למעלה.
בקיצור, שקט.
ככה אני אוהבת לראות סרטים. בשקט.

 

ראיתי היום סרט שיכול היה להכתב, קצת, עלי. באמת. 
התרגום ובחירת השם ממש בסדר לעומת האסונות הרגילים.
המקור טוען ש"לעולם לא אוכל להיות האשה שלך" – 
אשה  as in women
לא  as in wife

מקובל וסביר. אין טענות.
לא ידעתי על מה הסרט.
הייתי עסוקה בשבוע האחרון. לא קראתי פרומואים וכו'.
אבל את מישל פייפר אני אוהבת, סרטי-סתם-איזה-כיף אני מאד אוהבת.
יומיות לבד של סתם-סרט-כיף אני הכי אוהבת.

 

מישל פייפר היא שחקנית שאני מחבבת מאד.

היא באופן בסיסי שחקנית אהיבה. החיבור שלה למצלמה, לקלוזאפ מביא את הצופה

להיות "בצד שלה". זה לא קשור רק לכשרון, זו פשוט תכונה שכזו.

כמו להיות פוטוגני. היא שחקנית אינטליגנטית, היא משתמשת בנתוניה בתבונה,

כמו רוב הנשים היפות. היא כל כך בטוחה, ולא בטוחה, ביופיה שהיא מנסה לפעמים

לא להתייחס אליו בכלל, ואז, היא הכי, הכי נוגעת ללב. פריכה כמעט.
אחד התפקידים הגדולים הראשונים שלה נוגע לי אישית, קצת…כי גם אני, כן כן,
נפגשתי עם הבמאי שלו לקריאה, אודישן ולא תודה..בניגוד אליה,
שנפגשה עם הבמאי לקריאה, אודישן וכן, בטח :)
השנה הייתה 1982, נדמה לי…בכל מקרה….לסרט קראוInto the night  

" רומן לילי " . ג'ף גולדבלום שיחק בו ואחרי שלוש שנים, ראיתי אותו בשניה,
ואחרכך יושבת ב'צלע בירה' קרוב לודאי, או מקום לא פחות מיתולוגי,

חייכתי לעצמי על איך החיים וכו' ומה היה קורה וכו'.

והשנים המשיכו להתקדם ואני המשכתי לעקוב אחריה די מקרוב .
היא בערך בת גילי, דוגמניה בעברה,
יופיה הוא הבסיס הראשוני לקריירה שלה ולחלק לא מבוטל מתפקידיה
ועניין אותי איך ולאן היא תתקדם וגם, משלב מסויים, איך הגיל מתחיל להשפיע.
גם על המראה החיצוני כמובן,
עיני נץ יש לנשים, אני אומרת לכם. נץ.
וגם, בעיקר, עניינו אותי התפקידים המוצעים לה והבחירות שעשתה.
עם השנים ראיתי שיש שנים 'מתות',
שבהן תפקידי הצעירה היפייפיה/סקסית
בסרטי מתח – "טקילה סאןרייז" "בית רוסיה" "פני צלקת"
קומדיה רומנטית – "נשואה למאפיה" "פרנקי וג'וני" "צמודים אישית"
דרמות – "נערי בייקר המופלאים"
התפקידים האלה מתחילים להעלם בגלל הגיל שמתחיל, כן כן, אויאוי
לתת את אותותיו גם ביפות שבהן
ותפקידי ה'אופי' – טיפוסים, מורות, עקרות בית, אמהות 'רגילות,
או תפקידים שלא דורשים במסגרת הדמות יופי מדהים, בלונד, עור צח,

עינים כחולות וגוף חטוב לא הוצעו לה, או, מה אני בעצם יודעת, שהיא מטעמי
הסתגלות לא פשוטה לגיל או  בחירה באמהות או לך נחש מה,
סרבה בשלב ההוא לקחת.
אם עוקבים אחרי קצב העבודה שלה אפשר לראות שממוצע הסרטים שלה בשנים

הטובות היה בין שניים לשלושה סרטים בשנה – (זה ה מ ו ן !!)
ובין שנת 2000 לשנת 2007 – מגיל 42 עד49  
השתתפה מישל פייפר בארבעה סרטים בלבד.
כשבין שנת 2003 ל 2007 לא השתתפה בסרט בכלל .
שנת 2007 הייתה כנראה "שנת המעבר" שלה –
גם המפיקים, גם הבמאים, המלהקים, הקהל וכנראה היא עצמה הפנימו את העובדה
שמישל פייפר תכף, ממש תכף בת חמישים, וזה בסדר.

הסרט שהתחיל את הפוסט הזה והוביל אותי למחוזות שלא להם התכוונתי כלל וכלל

כשהתחלתי לכתוב אותו, ונתן לי שעה וחצי משעשעות ונעימות אתמול אחר הצהרים
הוא זה:

ארה"ב (2007)
שפת הסרט: אנגלית
משך זמן סרט: 97 דקות
ז'אנר : רומנטי
במאי/ת: איימי אקרלינג

 

הסרט הוא סוג של מראה,שיקוף מסוג מסויים, משעשע של החיים שלי.

הוא ניגוד מלבב אפרופו סוגיות נשים וגיל לאירוע ההוא

היא גרושה, בלי בןזוג כבר ה מ ו ן זמן עם ילדה בת 12 – 13

הילדה חכמה, רגישה, חוכמולוגית ומקסימה לגמרי.
החיים שלהן זורמים על מי מנוחות המופרעים ונסערים על ידי דרמות יומיומיות
הן מצד הילדה, כמובן, והן מצד האם, כמובן.
הדרמות קשורות לילד בן 13 ולגבר בן פחות משלושים –
זה הפרט היחיד שלא זהה לסיפור חיי  –
היחסים המתוקים / רגישים/ רגילים / נשיים בין שתי ה…..בנות האלה,
ההקבלה בין הבוגרת שמנסה להעביר לקטנה שיעורי אל תראי לו שאת מעוניינת
ואז הוא יתעניין (כמה מיושן וכנראה…כנראה מדוייק?…) מול בת השתים עשרה
המתאמנת איך להתנהג מול ילד שלא מתעניין בי….
המבוגרת שמתאהבת וחוזרת להיות בת שלוש עשרה מול הגבר הזה, ומצד שני
מצליחה להיות אמא מדוייקת כל כך – טוב, בסרטים זה פשוט – המינונים של הגערות,
הצחוקים, החיבוקים והשיגרה פשוט מדודים בכף מדידה אמריקאית לקיטש –
ולשמור על האשה שבה שמצליחה – איך? אני דורשת לדעת איך –
לשכוח את האמהות, העבודה, החיים עצמם, ופשוט לצחוק, להשתולל, להשתטות,

להתאהב כן כן ופשוט ולהיות.
סוף טוב ?

אמריקה לא?

 

סרט טוב? לסוגו .די. קומדיה רומנטית, קצת צפויה. קצת בנאלית.

כלום חדש לכתוב הבייתה אם נשתמש בבטויים זרים.

אבל וזה אבל גדול…..הרבה, הרבה חן.

הרבה מישל. הכי הרבה מישל.

הסרט שופע חן מישלי. חן ושמחה ומתיקותה של מישל.

תסריטאית. שואו ביז. היא מקסימה, קלילה, משעשעת, פגיעה ויפייפיה.

הילדה מוכשרת. הגבר שרמנטי – לא לטעמי האישי אבל זה ממש לא רלוונטי…

הבימוי קורקטי, זורם, עושה את שלו בלי נסיונות לחדש, למקצע יותר מדי.

התסריט מתוכחם מ'שו מתחת לצפוי ולרגיל.

אם לא היא לסרט לא היה הרבה סיכוי…
מצד שני איפה היא תמצא קומדיה רומנטית בגיל שלה ?
אני חושבת שיש נסיון תסריטאי – היא גם ביימה, הכותבת –
להשוות, להראות דמיון בעקרון הנשיות מול הגבריות.
האמא והבת, בסופו של דבר "לומדות" את אותו שעור.
כמה אמריקאי. משהו בסגנון היי אמיצה, נאמנה לעצמך ו"והוא" ואת תהיו בסדר…
למרות הבנאלי הסרט מעביר שעה וחצי, יומית כאמור,
ממש בנעימים ובצחקוקים. בעיקר בגלל מישל. 
יפה ומתוקה ומבעבעת.

 

ונודל'ס הבייתה לארוחת ערב, וילדה שחזרה עייפה עם עינים נוצצות מחוג דרמה,
ואמא שסיפרה ש"ראיתי סרט נורא דומה לנו, נלך השבוע…" וארוחת ערב, מקלחת,
דיבורים, דיבורים, נשיקות לילה טוב "נו א מ א מספיק…"
ותחושת עונג קטנה של יום שמשי באמצע החורף, 2007 שהייתה לא רעה בכלל,

הבטחה לעצמי לזכור שבימי ראשון זה בעצם אפשרי,

ותפילה, בקשה קטנה, פרטית בלב.

 

 

Happy new year