היא* כתבה ספר —————- * יעל טבת – קלגסבלד

שוליית הקוסם
מאת: יעל טבת קלגסבלד

 

 

הכול רואים בעורך הדין נדב הגואל גבר מלא קסם, השובה את לבם של נשים וגברים כאחד. חבריו נאמנים לו, לקוחותיו נשבעים בו ונשים נופלות לרגליו. ומה הפלא? הוא יפה תואר, שותף בכיר במשרד עורכי דין משגשג ואופנוען נלהב.

כשרעידת אדמה פוקדת את משרד עורכי הדין הוותיק והיציב שבו הוא שותף, הוא שב ונזכר בשיעור הכואב שלמד בנעוריו: "באים לבד, הולכים לבד ובאמצע גם – יש הרבה לבד". אלא שדמותו המסחררת אינה אלא מסווה בנוי היטב לשבר גדול שהוא נושא מהעבר, ולחלום בלתי מושג המאיים להרוס את נישואיו.

 

  *                        *                       *

 

היא כתבה ספר.

פתאום ראיתי אותו בחנויות.

ב'צומת ספרים' היה מבצע ארבעה ספרים במאה ש'ח אז קניתי אחד לי ואחד לג.

למה מוכרים במבצע ספר שרק יצא לאור.

למה אין לספר ב כ ל ל יחסי ציבור אין לי מושג, אבל יש לי מחשבות.

זה מובן והגיוני במקרה המסויים הזה.

יעל היא אשתו של דורי קלגסבלד –

גיבורו של הספר הוא עורך דין. על פניו יש הרבה מהמשותף לו ולבעלה.

הספר הוא רומן, רציתי לכתוב רומנטי אבל אני מתאפקת.

הוא בוודאי ספר קריא עד מאד. ספר טיסה במובן המצויין של המילה.

אין בו גסות רוח. אין בו עלבון לשפה העברית. אין בו תאורי מין פופוליסטיים.

אין בו הרהורים, פילוסופיה, פרוזה  –

יש בו סיפור, עולם מוגדר היטב, דמויות ברורות ואטרקטיביות בחלקן ואֶפִּיל.

הדבר המסתורי ההוא ההופך משהו או מישהו למושך או לא.

הוא מושך.

אם הייתם שואלים אותי לפני עשרים, עשרים וחמש שנה – מי סופר –

אם זה הספר הראשון שהיא תכתוב, הייתי אומרת לכם שאין סיכוי. מה פתאום.

אבל הנה,

היא כתבה ואני קראתי. לא רק מסקרנות או כורח.

כשהייתי בו רציתי לדעת איך יגמר…מה יהיה בסופו של הגבר הזה…

אין לי מושג איך הייתי קוראת אותו או מגיבה אליו אם הוא לא היה שלה.

הוא לא מסוג הספרים שאני קונה או אפילו משאילה וקוראת בדרך כלל.

אבל את זה קראתי מהר, חזק ובאופן אלגנטי –

נחשו איפה שרתנו בצבא…

אם תשאלו אותי על מה הסיפור עצמו, הנרטיב של הספר –

אין לי תשובה ברורה.

זה סיפור על תככי האליטה המשפטית, אבל לא ממש,

זה סיפור אהבה, אבל גם לא ממש,

זה בעיקר סיפור על גבר אחד אני חושבת

ומאבקו האישי למצוא את מקומו המדוייק, את עצמו המדוייק בתוך חייו.

הוא כתוב ברהיטות. היא אינטליגנטית, שפתה עשירה ומדוייקת, הסיפור זורם,

התיאורים קולחים, הדמויות ברורות, חלקן מעוררות אמפטיה, הכלב מקסים.

תאורי ספות העור הלבנות, סגנון החיים הבורגני / עשיר וחדרי השינה הגדולים

הטריחו אותי מעט, אבל התאפקתי.

נהנתי לחפש רמזי רכילות, מי הוא מי. מוסווים או שלא, מתוכננים או שלא –

אין סכוי שהם מקריים, היא חדה כתער, מודעת לכל אחד מהם. אני משוכנעת שהציד

אחריהם בודאי מעסיק רבים וטובים, או אולי לא כל כך טובים, בימים אלה ממש.

 

ועדיין, הספר, בתמיכת מערכת יחסי ציבור נכונה יכול להגיע למכירות גדולות במיוחד

במהירות יוצאת דופן ולא זה מה שקורה. הוצאת ספרים מסכימה, או אולי מחליטה,

כמדיניות שיווקית לעזוב אותו לנפשו כרגע, לתת לו למצוא בשלב זה את דרכו לבד.

כי איך בעצם אפשר לעשות לו יחסי ציבור?

– האם מישהו יסכים לראיין אותה בלי לשאול האם דמותו של עורך הדין המקסים, שרמנטי,

  רגיש, פצוע בנפשו, עם צלקת רגשית גדולה בעברו, מבריק, עובר תאונת דרכים,

  האם דמותו של נדב הגואל מבוססת על בעלה? כנראה שלא.

– האם היא תסכים לענות על השאלות האלה ואחרות שיעלו מההשוואה הבלתי נמנעת

  בין דמות הגיבור לדורי קלגסבלד בעלה? כנראה שלא.

– האם מישהו יסכים לראיין אותה בלי לשאול על הרמזים והדמויות מהעולם המשפטי

  המפוזרים ברומן הזה, האם הם מבוססים על דמויות מהחיים? כנראה שלא.

– האם מישהו יסכים לראיין אותה בלי לנסות לנחש מי הוא "הקוסם" העו'ד הכל יכול?

– האם היא תסכים לענות על שאלות אלה? כנראה שלא.

שלוש דמויות נשיות משחקות תפקיד בספר ובחיי גיבורו – זו המאוהבת בו מאז ומתמיד

והוא תמיד חוזר אליה, אשתו הכוכבת הכריזמטית, אהבת חייו, חולשתו הגדולה והשלישית

היא המבריקה, השורדת, הלוחמת הגדולה – מעניין מי משלושתן היא היא בעיניה, בתחושתה.

מעניין אם היא תסכים להתראיין.

מעניין אם היא תסכים לשלם את המחיר כדי לקדם את הספר שלה.

לדעתי, היא לא תתראיין.

פעם, מזמן. ממש מזמן.

בממלכת הנעורים, הכוונות הטובות, השמחה והאהבה הפשוטה,

היא הייתה החברה הכי הכי הכי טובה שלי.

אחרכך זה נקטע, התפוצץ, התרסק כמו שרק אהבות גדולות יכולות.

ועברו מאז הרבה, ממש הרבה, שנים.

אנחנו כנראה לא מכירות יותר אחת את השניה,

ומצד שני מזהות עדיין את הגרעין האמיתי זו של זו, אני חושבת.

את הקוד הרגשי האמיתי שלא מצליח להסתתר מאחורי הבחירות שעשינו, או שלא,

כל אחת לחייה. בחירות שהובילו אותנו למקומות כל כך שונים.

זרות, רחוקות, שונות מאד זו מזו,

אבל

לעולם כנראה

לא נהיה שוות נפש אחת לקיומה של השניה.

עובדה.

התחושה הברורה, החדה, הפשוטה שעלתה בי כשסיימתי את הספר הייתה אהבה –

אם האשה הזו, חברה שלי מפעם, מרגישה אל בעלה,

כמעט עשרים שנה אחרי, כמו שהסופרת מרגישה אל הגיבור שלה,

היה שווה.

היא ניצחה את החיים יעל בקרב הכי קשה והכי חשוב, באהבה.

 

 

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אורחמבית  On 15 בדצמבר 2007 at 11:38

    חברות שנגמרת משאירה צלקות בדיוק כמו של אהבות גדולות. אין באמת הבדל. את שלך אפשר להרגיש כאן בין המילים :)

    אהבתי

  • ח ל י  On 15 בדצמבר 2007 at 12:16

    התגלו כאותו כותב, מאותו i p שמוכר לי אגב, שתיהן נמחקו וסומנו כספאם. תודה :)

    אהבתי

  • ריקי  On 15 בדצמבר 2007 at 12:22

    על הפצעים ולפרגן לה יפה, אוהבת את הטור הזה.

    אהבתי

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 15 בדצמבר 2007 at 13:20

    הייתן צמד בלונדיות בלתי נשכח האמת

    אהבתי

  • אילנה  On 15 בדצמבר 2007 at 13:21

    הן לגבי פצעי חברויות עבר (למי אין…) ואין לקרא את הספר.
    מחר אבדוק אם הספרייה "שלי" כבר רכשה אותו, ואם לא, אזרז אותם.
    גם אני אוהבת את הטור הזה :-)

    אהבתי

  • Rogatka  On 15 בדצמבר 2007 at 13:53

    "הרצחת וגם ירשת?"
    מצד שני…
    מה היא אשמה.
    ומצד שלישי..

    לא יודע אם זה אומץ, ניסיון חברתי או יהירות להשאיר את ה"קלגסבלד" לבן על גבי ורוד פוקסיה.

    אני לא נוטה לשפוט יצירה של אנשים לפני שאני קורא אותה, אבל במקרה הזה עם יד על הלב – יהיה לי קשה עד בלתי אפשרי לגשת ולקנות את הספר. לא מעוניין להעשיר אותם.

    אהבתי

  • צבנ"ע  On 15 בדצמבר 2007 at 14:50

    סיכם את מה שאני מרגיש.

    אהבתי

  • EMET  On 15 בדצמבר 2007 at 15:35

    יעל טבת היא כותבת מוכשרת.
    יש מילים לשיר בלתי נשכח שלה, אחד היפים ביותר, ששרה דפנה ארמוני. העור מצטמרר בכל פעם מחדש כשאני שומעת אותו ברדיו.

    הבעיה היא לא עם יעל טבת, אלא עם מה שכותבת בספר הזה יעל טבת. אי אפשר להפריד בעיקר בגלל הנושא שהיא בחרה לכתוב עליו.

    ההזדהות שלה עמוקה וכואבת, הרגשות סוערים,
    האהבה אליו אדירה, אך יש בעיה עם המקרה
    הקשה, עונש ראוי לאדם שהרג על הכביש אם ובנה
    המייצג את החוק ונורמות החוק –
    הוא שלילת רשיון עורך הדין שלו לכל החיים.
    לא פחות.

    אהבתי

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 15 בדצמבר 2007 at 16:13

    ולמה גזר הדין שלו צריך להיות רלוונטי לספר שלה?

    אהבתי

  • מכירה את שתיכן  On 15 בדצמבר 2007 at 17:27

    את לא מבינה שבלי קשר לכשרון ואינטליגנציה ששתיכן בורכתן בהם את מותק כולך לב ואמפטיה ויעל טבת כולה יהירות ואינטרסים. כשתפנימי את זה, תביני הרבה דברים. גם למה לחבר בספר קוראים פילוסוף ככה פתאם אחרי כל כך הרבה שנים….
    הבנת ?

    אהבתי

  • רוני  On 15 בדצמבר 2007 at 17:43

    שאת אומרת לה שאת עדיין אוהבת אותה ומוכנה לאהוב אותה שוב.
    אבל אולי אני לא מבינה כלום, אה?

    אהבתי

  • דוד שליט  On 15 בדצמבר 2007 at 17:49

    ושם, ולו בגלל שוק הקוראים הענק,דווקא הקישור למקרה שבו דורי קלגסבלד, בן זוגה של יעל טבת, דרס למוות את יבגניה וקסלר ובנה ארתור בן השש, היה מבטיח לה רב-מכר אינסטנט, ותהיה רמתו של הספר אשר תהיה. בישראל, ככל הנראה היו "מענישים" את הסופרת על פשעי בעלה. הוסיפו לכך את העובדה שמדובר בבתו של הסופר והעיתונאי שבתאי טבת, ותקבלו כתבה עיתונאית על אישה בין שני גברים דומיננטים. לא עבר מספיק זמן מהטרגדיה שחולל קלגסבלד, ועד שזוגתו תצא עם רומן- מפתח/טיסה/רומנטי – שיעבור בשקט ממכבש הדפוס לעין הציבור. לא הבחנתי בספר, אבל אם התיאור שלך חלי נכון, הרי שבמונחי הפצה הספר הושלך לדוכנים. צריך להיות בו משהו יוצא דופן כדי שהביקורת תחזור ותגלה אותו על אף ולמרות התחושות הקשות שהותיר מקרה הדריסה

    אהבתי

  • ח ל י  On 15 בדצמבר 2007 at 18:02

    מאד במפתיע רוני יקרה, מאד במפתיע,
    הפעם, לא הבנת כלום…:)
    דוד,

    הספר יצא לאור לפני שבועיים,
    אין סיכוי שהוא הושלך לדוכנים או הבקורת התעלמה – מה פתאום.
    גם היא וגם ההוצאה יצורים חדים ומדוייקים מדי בשביל להזניח אותו ככה.
    לדעתי מה שהם תכננו קורה ויקרה-
    הספר יגיע מלמטה, בלי יחסי ציבור מוזמנים, בלי ספרים שנשלחו למבקרים
    יבעבע ויגיע. חכה שבועיים,שלושה..

    אהבתי

  • ח ל י  On 15 בדצמבר 2007 at 18:51

    אני אמחוק אותך עד שתביני שהתכוונתי ברצינות.
    עד שתפסיקי להגיב כאן.
    אני מזהה אותך, את הטון הפדגוגי שלך, ואותך באופן כללי גם כשאת מגיבה ממחשב אחר או משנה I P.

    זה הבלוג שלי, הטריטוריה שלי. ואני לא רוצה אותך כאן. חד וחלק

    אהבתי

  • פנטופל  On 15 בדצמבר 2007 at 19:34

    אני מרגיש מצויין עם זה שאנחנו (עוד) לא אמריקה…

    אני סבור שבאמת אין פה יחסי ציבור מדעת. יש לי תחושה שלא משנה מה הייתה/תהייה מהות יחסי הציבור, נתח לא מבוטל מהקהל כבר היה שופט/ישפוט את הכותבת קודם כל (ואולי רק) על פי ייחוסה. וכולנו יודעים לאן הייתה נוטה הכף, גם אם אין לכך הצדקה לוגית.

    יכול להיות שאני בעצם לא מבין כלום ויחסי הציבור עוד יגיעו. אם כן, הרי שיהיה לכותבת קושי רב לעורר אמפטיה או אהדה.

    בלי יחסי ציבור או עם יחסי ציבור מצויינים, אודה שלי מאד קשה רק מלהביט בכריכה וקשה עוד יותר לדמיין את עצמי רוכש את הספר. עם הייחוס של יעל טבת קלגסבלד בפני עצמו אין לי בעייה. אבל החיבור בין הנתון שלעיל, נושא הספר וההקבלה הבלתי נמנעת למציאות צורם לי מדי.

    אהבתי

  • דפנה  On 20 בדצמבר 2007 at 10:14

    היא כנראה משהו שלא מחלים לגמרי. כל נגיעה , אותות קטנים, מציפים. אוהבת לקרוא אותך פה.

    אהבתי

  • שמגר  On 10 במאי 2008 at 14:19

    אין הוצאת ספרים במדינה הזו שהיתה מוציאה את הספר הזה.
    קראתי אותו (כחובב ספרות לצערי גם סיימתי אותו כי אוהבי ספרים לעולם לא יניחו ספר מידם גם אם הוא גורם להם סבל) והמחשבה הראשונה ולאחר כמה שעות גם התבססה די צרכה היא שהספר: נמוך, נמוך, נמוך, נמוך……
    אני מקווה שהיא בן אדם טוב וחברה ורעיה טובה כי סופרת טובה היא לא.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: