1.
אבל לכולם מרשים
זה ידוע שביום בית ספר לא ישנים אצל חברות נכון?
ידוע.
לא ישנים אצל חברות בלילה שלפני יום לימודים.
להיות בבית. להכין את המעט שיעורים שבית ספר הזה מבקש להכין, לנגן תופים,
לקרוא, לראות "האי", להיות קצת עם עם עצמך ועם דיירי הבית.
מטלות בית קטנות, לחלום בהקיץ, לישון מספיק שעות בלילה ובאופן כללי להיות.
זה מה שאמא שלך מלמדת ומיישמת מאז שאת זוכרת, פשוט להיות.
פשוט להיות בבית.
אז איך קרה שאני, אבא של נגה, אמא של שי וגם ההורים של ברית
נ פ ל נ ו כולנו במלכודת העתיקה מכולן: לכולן הרשו.
הן דיווחו, כל אחת להוריה,שלכולן…….
ואני מביטה בעינים האלה, במבט הנוגה, חוג דרמה מצויין כבר הזכרתי?
הלב נחמץ מהרעיון שגם היא תרגיש, בדיוק כמו הילדה שהייתי, זו שעדיין מתעוררת
בפתחי מסיבות לפעמים ותוהה איך כולם ביחד ורק היא לא –
וכך התהוותה מסיבת פיג'מות קטנטנה, לארבעתן, ביום רביעי, באמצע השבוע. כי כולם.
חברות שלי
יום חופש.
הרגעים הנחמדים והרגילים ביותר בבית הזה, מתמיד,
היו הרגעים בהם היא הייתה פותחת עיניים בבוקר, חמה ומתוקה, ממש כמו סופגניה,
מביטה סביב ואומרת: אפשר יום חופש?
ואמאפשר, בטח אפשר.
והיה נהיה יום חופש. בדרך כלל פנים בית.
כי אמא שלה חשבה, וחושבת ומאמינה שאין דבר חשוב יותר מלאגור כח וחשק.
אם לנפש מתחשק יום חופש ממטלות החוץ, בטח יש לה, לנפש סיבה אמיתית.
וצריך להקשיב לה.
פשוט להיות בבית. כל היום. אוגרים כח ושקט.
אוספים מספיק כדי להמשיך את מה שנחוץ שם בחוץ.
שלשום אספתי אותה מבית הספר באחת עשרה ללכת לרופאת השיניים.
בשתים עשרה ורבע היינו אחרי.
– רוצה להסתובב?
– רוצה חזרה לבית הספר ענתה הנוער
– מה?
– רוצה לחזור לבית ספר.
– לא רוצה בגדים לסתוו? שוק? סרט?
– רוצה לחברות שלי.
– לא רוצה יום חופש?
– לא היום. רוצה לחברות שלי….
– יש לכם שעתיים נגרות ואחרכך ספורט…
– אני יודעת. נו אמא, הרמזור ירוק…
בשבילי
אז הלכתי לבד.
כי מה צריכה בחורה יותר מיום סתווי ומקסים לשיטוטים ורכישת דברים ומטלות שהיא
ב א מ ת צריכה או באמת הגיע הזמן לעשות / לרכוש. מעט בגדים, ומגפיים, וקרם פנים
מתאים לחורף, ומצעי מיטה פלנליים לילדה שלה, וגרבונים אטומים, ושתילי רקפות,
ותבלינים חדשים כי הקיץ שרף את הקודמים בלהט חומו, ומסכה מצויינת לשער כי החורף
מתקרב, ולחפש חולצות פלאנל גדולות כמו של קאובויים אמריקאיים – מי שיודע איפה יש
מוזמן / ת לדווח כאן, כי הן הכי מצויינות ואני אוהבת. ולתת את הג'ינס לתיקון, ונעלי בית,
ופדיקור ובאופן כללי הגיע הזמן להתארגן על הרבה דברים שבאמת הגיע זמנם…
חזרתי עם תיק מתוק, בגודל המתאים לקחת כשיש מסיבת פיג'מות, סווטשירט עם
לבבות בורוד ואדום, אבל לא תינוקי, מידה 14 – אין תינוקות במידה ארבע עשרה,
מכנסי קורדרויי מידה 12, ארבעה זוגות גרביים, כותנה מלאה, בלי תפרים –
כי הם מעצבנים, גומיות לקוקו – טוב, את זה גם אני צורכת…, פיג'מת פלנל תכלת
עם עננים, מחממי אוזניים כי בהפלגות בצופי ים מתחיל להיות קריר, חוברת קומיקס
מקסימה שמצאתי באיזו יד שניה, וכן, גם עם מסכת שער מצויינת בשבילי.
תקריב 
תגובות
מרגש מדוייק חשוב ויפה
אהבתיאהבתי
שבו הם כבר לא ממש חלק מאיתנו והם הרבה יותר "הם" והרבה פחות "אנחנו".
אני יודעת שהוא יגיע, וכבר 8 שנים מכינה את עצמי לשחרר את החבל, לתת את המקום הפרטי, ובכל זאת – חוששת מהתקרבותו.
כמה יפה כתבת אותו.
אהבתיאהבתי
המון הורות ומחוייבות עוברת מהטקסט שלך ועם זאת המון המון שתלטנות.
אהבתיאהבתי
הכל כל כך נכון. והערב תתבשר האומה (קרי: 2 בנים +2 חברות), שאנחנו עוברים מארוחות משפחתיות חד-שבועיות לאחת לשבועיים. כי ראיתי שקשה להם. צפוף להם. שהם זקוקים לספייס, רק מתביישים לאמר. אז אני אומר. (לאחר עיכול בן 5 ימים..:-)
ולך חלי נכונו עוד מלאן ויתורים והשלמות. אז נשמי עמוק והיי מוכנה.
אין כמו להיות מוכנות מראש.
אהבתיאהבתי
של "לתת את הכלים לפרוש כנפיים" הוא אח תאום של "למצוא את הדרך חזרה". עכשיו מגיע תורו של "לא לעמוד בחלון בחושך ולחכות".
תשמחי בה ותסמכי עליה ובנתיים תתענגי ותתגעגעי.
אהבתיאהבתי
קודם כל, פוסט מקסים. כרגיל. את ממש מדברת עכשיו על חרדותיי מהעתיד, שכן צמד פשושיי – הזכרים – עדיין קטנים, ומתחבקים ברצון, וכמעט תמיד אפשר לתפוס אחד מהם אן את שניהם על הדרך לאיזה נישוק ורגע של רוך. אבל דווקא בתור אמא לבנים, אני תמיד חוששת מהרגע הזה שבו כבר לא ירצו שאחבק אותם, ואנשק, שכבר לא ישתפו במה שעובר עליהם בגן, ובכלל. גם כך בנים מטבעם, כידוע לכל אשה כמעט, נוטים פחות לשתף ולדסקס ענייני לב… מעבר להזדהות שלי איתך, הזדהות עתידית, נדמה לי שאת עושה את הדבר הכי נכון בעולם כשאת זזה הצידה ומאפשרת לה להיות מי שהיא בזמן הנתון הזה. בגיל הזה ההזדדקקות שלה לבנות גילה, שעוברות את אותם שינויים שהיא חווה על גופה ונפשה, גדולה מתמיד. היא הרי לא הולכת לשום מקום, קצת הצידה בסך הכל, והיא עוד תשוב ובגדול לצרוך את חברתך ואת אמהותך המחבקת והקרובה כל כך
אהבתיאהבתי
ראיתי כאלה בשופרסל דיל
אהבתיאהבתי
שופרסל דיל? טוב שאת לא שולחת אותה לאתא או למשביר לצרכן/ ראיתי בבננה ריפבליק
אהבתיאהבתי
מרגישים ככה כשהבנים שלהם מתחילים להתרחק או שהרגישות ניתנה לנו בלבד. מעניין אם היית מרגישה את ההתרחקות באותה מידה אם היה לך בן.
אהבתיאהבתי
וחשבתי שהדחף לקנות לה ולא לך עובר באיזה שהוא שלב…
אהבתיאהבתי
כאמא לבת שנה וחמישה, כשגיל ההתבגרות עוד רחוק מאיתנו, אני מבינה שהזמן רץ ואו-טו-טו אנחנו שם.
רק אתמול היא הייתה שני קילו שבע מאות והיום יודעת להגיד (בין היתר) "לבד" ו"שלי" ו"לא אמא"
מקווה שבשנת 2017 אזכר בבלוג הזה ואמצא אותו בשביל להזכיר לעצמי איך נראית התמודדות שפויה עם ההתבגרות של "התינוקת".
תודה.
אהבתיאהבתי
כבר אמא לבנות מבוגרות
אבל מאד מזדהה. עד עכשיו אני נעלבת שלא רוצים נשיקה, אבל מה אפשר
לעשות
אימצתי כלבים, ואני שמחה שעוד באים לספר לי מה כואב, ועוד זקוקים לאוזן קשבת
ושלא יהיה יותר גרוע
אהבתיאהבתי
כולם זה שימושי לדברים מסוימים, והרסני לאחרים. מזדהה עם הרתיעה.
אהבתיאהבתי