שי גולדן פותח עליה מקלדת.
אחרכך איתמר מכאן, מ'רשימות' – אין סיכוי שאני אתן לינק למילים הקטנות וצרות העין
שהוא כתב עליה, אחרכך מגיבים מועטים בבלוג שלו טרחו להסכים איתו –
ואחרכך כתבה דפנה:
דפנה בראון בתאריך 11/4/2007 6:33:57 PM
סליחה?
שי גולדן ירה את היריה הראשונה אז עכשיו כולם נזכרים לחורר את הגופה?
היא עדיין אחת הכותבות הכי מושחזות בישראל, …….
אפשר להתווכח על מה שהיא עושה , אבל היא עושה את זה טוב.
נמאס שכל קקה עם טור/ בלוג מתחיל להשמיץ ולהגיד ש-X הוא "אובררייטד".
כולנו "אובררייטד".
כולנו לא יכולים להצליח מאה אחוזים מהזמן במה שאנחנו עושים.
אבל אנחנו ממשיכים לנסות.
וטורים כאלה, כמו שלך ושל גולדן ובטח עוד כמה טוקבקיסטים שחושבים בטעות שהם
פובליציסטים, ממש מוציאים את החשק לנסות.
יש אנשים ששום דבר לא מספיק טוב בשבילם.
אז תמצאו תחביב או משהו.
ולא, אני לא מקורבת לעירית לינור בשום צורה, אבל מעצבנת אותי התופעה הבזויה
הזאת, להמליך מישהו ואז לבעוט בו כעבור זמן.
ואני עניתי: ח ל י [אתר] בתאריך 11/4/2007 7:07:40 PM
ומאז, כבר כמה ימים שאני מסתובבת עם חומצה בלב.
הפרומואים ל "הטוקבקיסטים" מתחילים לרוץ בyes –
והדיון על מה כמה פרטיות כותבי ומגיבי האינטרנט היא דבר שאסור או מותר לפגוע בו –
וגם אצל דבורית או בעצם אצל וולווט היה דיון בשי גולדן וכתיבתו –
ומה מותר ומה אסור ואיפה הגבול.
וגם יורם עבר הדני לא הסכים לדרך שדברים נעשים וכתב אותם בברור בבלוג שלו.
ואני חושבת, מה עם כבוד האדם ככה סתם.
כבודה של עירית לינור כאדם.
מגיע עיתונאי, מגיע אחריו בעל בלוג שכתב ספר ועורך בעיתון, wow ודוהרים לעבר…
לעבר מה?
לעבר הקלות הבלתי אפשרית של המילים הרעות?
הזילות הבלתי הגיונית בהצלחה, כשרון, מאמץ, הכרה של אדם אחר?
לא חייבים לאהוב.
לא חייבים לכבד את עבודתו, יצירתו, דעתו של האחר,
אבל בטח יש דרך להעביר בקורת, קשה ככל שתהיה בלי להקטין כל כך את ההוא,
העומד מולכם חסר אונים לרגע, כי המקלדת, והעתון, והבלוג שלכם כרגע.
ואני תוהה אם ההתנהלות הלא נשית של עירית בעולם העסקי / הפקתי / מול'י מוציאה
את הגבר החלש שבכם? זה שנבהל מאישה ח כ מ ה, דעתנית, חזקה? האם זה מה
שמקומם נגדה? העובדה שהיא מצליחה "כמו גבר" ואבוי לי שאני בכלל מחברת מילים
באופן הכנוע הזה. האם זו הנקודה המקוממת נגדה?
אז החלטתי לכתוב על ההכרות וההתנהלות שלי עם ומול הגיברת לינור לאורך השנים.
נקודת מבט אישית לחלוטין.
יש סיכוי שהיא תירה בי.
יש סיכוי גדול שהיא תפתח עלי פה.
בסדר.
האמת שהיא די מוציאה אותי מהכלים. לא מעט.
ואני לא תמיד עונה לה.
כי לפעמים זה כל כך מעייף וחסר סיכוי שאני מוותרת.
גם השינוי שעובר עליה מול אורי אורבך, שמתחיל להיות יריב כמעט אישי שלי,
כל מי שאני מכירה ומתחיל לשדר עם אורי אורבך מתמתן בצורה מסוכנת ממש…..
ובאופן כללי הבטחון העצמי הזה, הדעתנות, הסרוב להודות בדברים עצובים, כואבים,
הנטיה הקבועה ומעט חייכנית, או שלא, להעיד על עצמה שהיא הכי מצויינת, מוכשרת,
יפייפיה ומה לא…מצליחה להוציא אותי מדעתי. בטח מצליחה.
ואני ממש לא חושבת עליה רק טוב.
אני לעולם לא אשכח לה או אסלח לה שהייתה"ציפורה", לעולם.
מי שעסק ברכילות לעולם יהיה נגוע מבחינתי באות גנאי גדול –
ושום תרוצי נעורים, אמביציה, דחקות עם החבר'ה או הכריחו אותי בעתון,
לא חשוב מה היא או גיל ריבה או כל עיתונאי אחר שנגע ברפש הזה יגיד ויצדיק היום
ולא חלילה שהיא נסתה להצדיק או להודות שמשהו היה לא נכון בבחירה שלה אז.
אבל מה בין זה לבין בקורת. מה בין זה לבין יכולות מוכחות, כשרון נתמך בהצלחה
ומכירות – בלי קשר להאם לטעמך או לא, קיום מוכח וארוך בהוויה התקשורתית בארץ,
סופרת מצליחה. היא מצליחה לכתוב,להרים ולביים סדרות ענק באמצע של ערוץ 2 –
כן לטעמך, לא לטעמך, הישג ע נ ק גם לגברים הבודדים שהצליחו, שלא נדבר על אשה.
ולא כמו שכתב איזה אדיוט: אם קוראים לך יאיר לפיד או עירית לינור תצליח להרים סידרה.
..אהה..בטח…
אבל מה בין דעה אישית, בקורת לגיטימית על יצירה לבין שיסוע, עלבונות והתלהמות גסת רוח?
* * *
1992 איתן פוקס מתקשר להציע לי להיות המלהקת של סרט שהוא עומד לביים.
איזה סרט? אני שואלת בעניין.
"שירת הסירנה" הוא עונה לי בשלווה בלי בכלל להרגיש בסערה המתקרבת אליו.
ללהק? – שאלתי בתדהמה אמיתית – מה פתאום ללהק? איתן, אני טלילה!
טלילה? הוא שואל.
טלילה, אני עונה.
ללהק? אני שואלת.
אלא מה? הוא עונה בשאלה.
אהבתי ללהק. עדיין אוהבת. זו מלאכה ותהליך עבודה מרתקים ויצירתיים, בעיקר אם
הם נעשים מול במאי מוכשר ורציני. במעט זמן שעסקתי בה, להוציא העניינים המנהלתיים,
והצורך למצוא ילד ג'ינג'י בן שמונה בלי שתי שיניים קדמיות לפרסומת למשהו, אהבתי
הרבה ממנה. ואיתן, שאהב מאד את הליהוק שלי, סליחה, שלנו, של עמוס גוטמן האחד
והנדיר ושלי ל "חסד מופלא" וגם הכיר את הכרותי ואהבתי לקולנע רצה אותי כמלהקת –
מחמאה ענקית, אבל אני לא רציתי מחמאות, אני רציתי את טלילה!
הבאזזז של הספר התחילה והסרט בהמשך לא פסח עלי כמובן וידעתי ב ו ד א ו ת,
שטלילה היא דמות שאני יכולה לשחק באמת, אבל באמת בַּדיוק וחן הנדרשים ממנה.
רציתי נ ו ר א לשחק את טלילה וותרתי.
חיברתי בין איתן לאורית אזולאי, חברה טובה ומלהקת מחוננת
אבל התנאי שלי היה אודישן לטלילה.
הם הסכימו למרות שאמרו שהגיל, רחל, מה יהיה עם הגיל…
התנאי השני שלי היה שההצעה שלי תשקל בכובד ראש אמיתי –
להרפות מעניין הגיל וללהק את גידי, גוב, כנֹח, ואותי כטלילה.
טענתי, ועדיין אני טוענת שגם אם שחקנים יהיו מבוגרים מהגיל המקורי בספר בחמש,
שבע, עשר שנים, והקסם יעבוד, זה ממש לא משנה על המסך.
קולנע הוא לא החיים וגם ההפך נכון.
הם נשבעו, נשבעו, גם עירית, לשקול את הצעתי.
האודישן הטוב ביותר שעשיתי אי פעם. חד משמעית. ללא ספק. בודאות.
אולי הם לא מדברים ביניהם, הפוקס והלינור, אחרי הסאגה שעברו עם הסרט,
עם האינטרפטציה של איתן על הסרט וכו' –
יתכן שחלק מההחלטה של עירית לביים בעצמה את הסיפורים שלה נובע מתסכול
והבנה שאף אחד בעצם, לא יכול לראות את המציאות שאת כותבת וממציאה עם עצמך,
ואולי עדיף לביים במו עצמך.
ועדיין, בחיים כמו בחיים,
שום גידי, שום חלי, שום דבר חוץ ממחמאות אין סוף וכמה חבל ש….
נגמר –
פגשתי אז את עירית. היא הייתה ישרה ובעיקר ישירה כתמיד.
בעניינה: מה שאתה שומע ורואה, זה מה שאתה מקבל.
אין פויילעשטיק (ככה כותבים?), אין דאבל טוק, אין סאבטכסט. לפעמים אין טקט –
אבל יש ראיה חדה,
חוסר רגשנות,
שיפוט מדוייק כתער בין אם תסכים איתו או שלא,
דמוי עצמי יצוק בטון ומעורר קנאה,
משפטים ומילים שמוציאים מהדעת בדעתנות הבלתי ניתנת לערעור,
היא לא ניתנת לקטלוג בקלות,
אין בה כביכול, או שלא כביכול, טיפת צניעות במובן היחצני של המילה.
ויש לה לב שמתחבא עמוק.
ב – 93' – יצא לאור "שתי שלגיות" – המספר על צלמת, פרשת רצח וכו'.
ב – 96' – יצאה לאור "הבלונדינית הסודית" – מאגד טוריה מכותרת ראשית הארץ ועוד.
ב – 97' היא צלצלה ואמרה שהיא הולכת לביים סרט לטלוויזיה.
מה פתאום שאלתי.
חלינקה תשתקי. יש לך תפקיד שם והגיע הזמן שתגמלי את איה ותצאי מהבית.
צדקה. לגמרי.
איך קוראים לו? איפה תסריט?
קוראים לו "חתולות הרעם" ותסריט בדרך. מה את לא סומכת עלי?
אני רוצה שתגידי כן בלי לקרוא…גם אם היא לא אמרה, התאים לה להגיד…
איה שלי הייתה בת שנה וקצת. תינוקת צמודת אמאבא. תינוקת שעדיין ינקה בוקר וערב.
היה לי מאד קשה להחליט מה לעשות.
השנה בבית הייתה טובה כל כך.
האהבה לילדה שלי, למשפחה שלי הייתה אין סופית והפחד משינוי, מפרידה, היה גדול.
כמו כל אמא פעם ראשונה, או כמו שנדמה לי שכל אמא פעם ראשונה, פחדתי מאיך אני
יכולה לעזוב אותה ומה יהיה ועוד שאלות וחששות ומה לא.
לינור ואני וההוא מפעם תפשנו אותי כל אחד באוזן אחרת והסבירנו לי שדי. שמספיק.
שהגיע הזמן לזוז ק צ ת ולחזור לחיים.
הצילומים יקחו עשרה ימים ויסתיימו כל יום בארבע אחר הצהרים. אילוצי הפקה.
מה שיאפשר לי, אמרה הבמאית להיות עם איה את אחר הצהרים….
ו ה ל ו….עשרה ימים ואבא אחד. הכל יהיה בסדר.
הכל היה בסדר, חוץ מאמא הורמונלית מייבבת ובוכה על פרידה גדולה.
ועם הדמעות, הגעגועים ויסורי המצפון החזרה למצלמות, משחק, אקשן, קאט
הערבוביה הייתה משמחת, מרוממת ובעיקר מפתיעה.
עירית התגלתה כבמאית ….מדוייקת.
קשובה מאד. סבלנית באופן יוצא דופן יחסית לקוצר רוחה בחיים האמיתיים.
מרוכזת. אוטוריטיבית מאד, תכונה לא נשית במופגן ומשמחת,
במצב רוח טוב רוב שעות היום, ארוכות כקצרות
ולא לשכוח לראשונה בחייה מביימת, משימה סבוכה ומורכבת גם לא בפעם הראשונה,
אשה שלא למדה קולנע, שהידיעות שלה וההבנה שלה בעדשות צילום,
סלנג על הסט והלך רוח כללי של עשית סרט לא נמצאים בדמה או במהלך חייה
מאז ומתמיד והיא שם. כל כולה. מצליחה גם ללמוד וגם להשאר האדם הדומיננטי על הסט.
בין כל האנשים, גברים בעיקר, המנוסים, המקצועיים ההם.
איך היא הצליחה, באמת אין לי מושג, ובנוסף, היא נשארה עירית כמובן.
מעצבנת כתמיד. שמחה כתמיד. הבטחון הזה. הדעתנות הבלתי אפשרית הזו.
ראש בקיר.
את יציאת הסדרה לטלוויזיה אני לא באמת זוכרת, הייתי שקועה בחיי הפרטיים
ובטח עשיתי מה שהיה צריך ליחסי ציבור וחזרתי הבייתה.
אחר כך הוציאה הלינור את – "הסנדלרית" – ספרה השלישי –
חיי הזוהר של אנשי התקשורת המשודרת, אני חושבת שלא קראתי אותו.
ואז היא הלכה לתוכנית טלוויזיה הזאת, "מי רוצה להיות מיליונר" ונכון שהדבר לא
נוגע להצלחה או כשרון אלא סתם בהוכחה פורמלית וטיפשית מול כל עם ישראל
שהיכולת שלה לאצור עובדות במוחה הקודח, להשאר קולית מול המצלמות ולהרוויח
על הדרך המון כסף מעצבנת אנשים לא פחות מתכונות אחרות שלה.
ואז הגיעו "בנות בראון" –
טוב, כשהיא הציעה לי את התפקיד בבנות בראון, אחרי שקראתי את הסאגה מחולקת
לפרקים, באמת לא ידעתי אם לצחוק, להעלב או הכי פשוט, לרצוח אותה.
ואת רותי. ארגוב. המלהקת.
בשני הפרקים האחרונים להיות סבתא?!
עירית אמרה שבכל פריים שאופיע תהייה כיתובית: נישאה בגיל 17, בהריון !!!
וכל צופה בר דעת יעשה מהר חשבון והכל יבוא על מקומו בשלום.
נו טוב, עם סידור כתוביות כזה, הסכמתי. בטח הסכמתי.
לצילומי "בנות בראון" הגעתי זמן לא רב אחרי התפרקות משפחתית לא פשוטה.
עירית, אדם מעשי, מפוקח וחסר סממני רגשנות חיצוניים הייתה ממש מצויינת לענייני.
בלי ליטופי סתם, בלי הרבה מילים, פשוט הייתה במקומה המדוייק מולי וגרמה לי
להתרכז בעבודה, שהייתה מעניינת ומלאה אנרגיות שמחות כמו תמיד על הסטים
שלה. האשה חוגגת את חייה באופן תמידי. ואמיתי.
ובנות בראון הגיע אל הפריים טיים שכולנו אוהבים להביט עליו בהתנשאות תרבותית
וכבש אותו בסערה, בלי טיפת בושה או התנצלות, בדיוק כמו היוצרת שלו.
ושוב עברו השנים כמו שהן יודעות. בערמומיות, בלי לבקש רשות.
אני פוגשת אותה לפעמים בשכונה.
אנחנו לא חברות טובות. אנחנו ביחסים מצויינים לסוגם.
יש ביננו חיבה אמיתית. כמה סודות ואפילו איזה גבר משותף בעברנו.
אנחנו שותות קפה בשולחן עמוס אנשים נחמדים ודברניים, מתעדכנות בענייני ילדות,
בחורים, עניינים ותסריטים, עבודה, כתיבה ודומים להם.
כבר זמן שהיא אמרה שהיא כותבת לי תפקיד נורא יפה בסידרה חדשה.
ואז הגיעה "משמורת" והטלפון לא הגיע.
אני לא ב א מ ת יודעת או מבינה למה אני לא משחקת שם –
ועדיין, אחרי פרק אחד, לא הצלחתי לפענח איזה משלושת הנשים יכולתי לשחק.
היא גם לא מסכימה
א. להגיד לי על איזה תפקיד היה מדובר
וב. מה קרה שאני לא.
לי כמובן יש תיאוריה מרתקת על למה אנשים שזה לא מתפקידם מתערבים בליהוק
ואז מה עם התפקיד שלהם מאפשר להם להשפיע –
ומסקנתי האישית היא: כשאת מאד שיכורה ופוגשת אנשים / גברים בעמדות בכירות
ומשפיעות, לפחות במקצוע שלך, השתדלי נא להתרחק מהם ו ל א להתקרב ממש
וללחוש לאוזנם את דעתך עליהם ו / או על התנהגותם ו/ או על מה היה קורה אם
הייתם נפגשים באזרחות.
זה לא רעיון מצויין. לא מעשה מקדם קריירה של ממש.
אבל היא מכחישה שעוד גורמים התערבו בהחלטתה,
וגם מ א ד מעניין אותי, איך היום, בראיון שכתבה במו מקלדתה ובו ציינה כל מיני אנשים
מצויינים שעבדה איתם והיא מחבבת, שמי לא מוזכר –
והיא לא יכולה לטעון הפעם שהמראיין אשם, או העורך…
אבל למי יש כח להתעמת איתה,
כמו שכבר אמרתי, לרוב, אין לי באמת כח להתווכח איתה,
כי כמו שהיא אומרת: ברור שאני צודקת.
ואני שוב, לא יודעת אם לצאת מדעתי או פשוט לחייך.
וברור שהכי היא תתעצבן עלי שלא כתבתי שהיא יפייפיה :) –
למרות הצילום המצויין ממש בשער של "24" היום –
אבל זה הבלוג שלי, ואני יכולה לכתוב כאן מה שאני רוצה –
התריסה גולדנברג מול דמותה הוירטואלית והשותקת לשם שינוי של הלינור –
ואני בעיקר רוצה לכתוב שזה לא קשור לדעות וטעמים של אנשים.
זה באמת קשור לדרך שבה הם נעשים.
לכמה אנשים מרשים לעצמם בחסות המילים הכתובות להתכער –
ולעובדה שכשקוראים את מה שהאשה הזו עשתה במשך השנים האלה,
יצרה, כן גולדן, יצרה לאורך השנים האלה, במו ידיה, אופיה וכשרונותיה,
אי אפשר שלא להעריך ולכבד אותה, לא חייבים לחבב.
ולך, אני רוצה לכתוב כאן, שאת, עירית לינור, כל הכבוד לך יקירתי. זהו.
תקריב 
תגובות
לינור היא טיפוס נוקשה, סלבריטיס מהסוג הדווקא משעמם,נאמנה אך רק ללינור. ואת מתרגשת ממנה יותר ממה שהיא מתרגשת ממנה.
את מספרת פה פרטים אינטימיים, כאילו עובדות
מבלי להעביר עליה ביקורת,וזאת זכותך הלגיטימית
אם כי במובלע, יש ועוד איך יש ביקורת שלך קשה נורא עליה.
גברים שונאים נשים שחצניות דעתניות כלינור, למה את מתפלאה על הירידות שלהם עליה?
אהבתיאהבתי
הגזים בגדול מסיבות לא ברורות והפשפש מרשימות ממש אין סיבה להתייחס אליו. סגנון העליהום המקומי מעורר בחילה של ממש ולך מגיע כבוד על היושרה והאומץ.
אהבתיאהבתי
כשדיברת על שירת הסירנה?
ואני עדיין סבורה שביקורת שהיא לגופו של אדם ולא לגופה של יצירה היא לא ביקורת משמעותית. בין שהיא חיובית ובין שהיא שלילית. רק שברור שמי שכותב שלילי יש לו גם איזה נאחס פנימי שהוא צריך למלא, ומי שכותב חיובי – טוב, בוודאי לא התכוון לכתוב ביקורת.
הביקורת של שי גולדן היתה מכוערת ביותר. ממש במקרה הזדמן לי לקרוא. אבל זה לא מפתיע.
בסדרה, כאמור, אני לא צופה כי אני לא צופה בטלוויזיה בכלל.
ואני בטוחה שעירית לינור יודעת שהיא לא יפהפייה. נדמה לי שהיא אפילו רמזה משהו בכיוון באיזו כתבה בדה-מארקר לא מזמן.
אהבתיאהבתי
חלי, יהיה כנראה קשה לשכנע אותך, אבל אם תקראי שוב את מה שכתבתי על עירית לינור, בלי רצון כן ואמיתי לגונן עליה מכל מתקיפיה, תגלי את ההערכה הרבה שאני רוחש לה. כל כוונתי היתה להראות את אכזבתי ממה שהיא עושה וכותבת כיום. לא הבעתי שנאה ולא בוז. ייתכן שהייתי בוטה במקצת, אבל זו כבר פרשנות שלך. השתדלתי להיות ענייני ככל האפשר, כפי שאני משתדל לנהוג בכל דבר שאני כותב. ברור לי שהדבר הכי קל הוא להשמיץ, והבלוג אכן מפתה מאוד את בעליו לעשות זאת, אבל לא זו היתה הכוונה. ובניגוד למה שחושבים רבים אחרים, אני סבור כי במקרה של אדם כמו לינור, שהיתה מזוהה כל כך בציבור עם כתיבת טור והבעת דעה, גם נוקבת ובוטה כלפי אחרים, אי אפשר להפריד בין סדרה שהיא כותבת לבין האשה שעומדת מאחורי היצירה.
אהבתיאהבתי
"סופרת מצליחה"… מה היא בסך הכל כתבה? שני רומני משרתות שמכרו הרבה עותקים? לפי זה רם אורן הוא גם כשרון מוכח (והוא מכר עוד יותר ממנה). אה, והיה גם ספר+סדרת טלויזיה עם סאב-טקסט גזעני אנטי-מזרחי (בנות בראון).
שום דבר ממה שהיא עשתה לא ישאיר חותם משמעותי בתרבות הישראלית, ולא יזכר 20 שנה לאחר שנכתב/נאמר/צולם.
אהבתיאהבתי
ואני תוהה אם ההתנהלות הלא נשית של עירית בעולם העסקי / הפקתי / מול'י מוציאה
את הגבר החלש שבכם? זה שנבהל מאישה ח כ מ ה, דעתנית, חזקה? האם זה מה
שמקומם נגדה? העובדה שהיא מצליחה "כמו גבר" ואבוי לי שאני בכלל מחברת מילים
באופן הכנוע הזה. האם זו הנקודה המקוממת ביותר נגדה?
אהבתיאהבתי
זה בכלל לא קשור לכשרון.
זה קשור לתרבות! לטעם טוב! להתנהלות בעולם מול אנשים אחרים וזה מה שאני חושבת שחלי ניסתה לכתוב. זה בכלל לא קשור לשווי של עירית לינור כיוצרת סופרת במאית או מה שלא תהייה זה קשור בזכות מוסרית לקרוע אותה לגזרים בעיתון יםאו בבלוג
אהבתיאהבתי
כיף לקרא פרגון. וזה חשוב מאוד לא להשתכר ולהגיד דברים שאת לא באמת רוצה להגיד לכל מיני אנשים …:)
אהבתיאהבתי
אני עם א. (תמיד יוצא לי להיות בעד "א" כלשהם). מאיפה החוצפה, מאין עזות המצח להשמיץ ולהשפיל מישהו רק בגלל שהוא הגיע יותר רחוק ממך?
אהבתיאהבתי
לספר כלשהו של דיקנס, פרח מזכרוני איזה. לא קראתי; אמרו עליו שהיה לא רע.
אהבתיאהבתי
אני לא יודעת מי כתה עליה ומה אני רק יודעת שמבחורה עם עמדות פמיניסטיות, מעניינות ועצמאיות, שלא לדבר על שמאלניות הפכה לבחורה ימנית עם דעות שמרניות ודי עלובות. מה שמרתיח הוא שהכל השתנה לאו דווקא בעקבות תוכניתה עם אורי, אם כי מתבטא שם בקיצוניות, אלא במקביל לחייה האישיים. אמא – אז כל הרווקות מסכנות וכל הבנות רוצות להתחתן. התפרקה המשפחה – אז המשפחה היא הכל, יש להגן עליה בכל מחיר. בן זוג שבחר בבלונדה צעירה – אז כל הבלונדות מטופשות ומהוות סכנה וכו' וכו'.
היא הפכה לבלתי נסבלת בעליל!
אהבתיאהבתי
אני לא יודע מה שי גולדן כתב. אני לא טורח לקרוא אותו. אני מעולם לא הבנתי מה אנשים מוצאים בו. מבחינתי הוא הדוגמה הקלאסית למישהו שהוא אובר-רייטד (דעתי האישית בתור צרכן תקשורת מהשורה, שלא משתייך בשום צורה לביצה התקשורתית).
לעומת זאת איתמר כתב את הדברים בצורה קולעת. וגם הכותרת אצלו קולעת "עירית לינור כבר לא". מישהי שפעם כן עשתה דברים רואיים, ועכשיו הפכה להיות בלתי נסבלת.
מה שהיא היום לא צריך לשלול ממנה את זכויות העבר, אבל זה נכון גם להפך. מה שהיא הייתה לא צריך לתת לה קרדיט אינסופי כאשר בהווה זה שוב ושוב לא זה.
אהבתיאהבתי
את איך שהיא מדברת – לא תמיד את מה שהיא אומרת. את השנינות שלה, את הביטחון שלה, את היכולת שלה להתנסח, את השינוי שהיא עוברת יחד עם השינוי במעגל החיים. זה הכל. זה השינוי שכולנו עוברים גם בלי להרגיש והוא חלק מהזרימה הטבעית של החיים.
מנערים, לרווקים, לנשואים עם ילדים, המקום שלנו בחיים משפיע הרבה יותר ממה שהיינו רוצים להודות על הדעות שלנו.
אסי
אהבתיאהבתי
אני לא סובל את כתיבתה של עירית לינור, לטעמי היא סופרת לא חשובה ולא מעניינת ואני לא סובל את קשקושיה בגלי צה"ל.כמובן, זכותה לומר מה שעולה על דעתה ומי שאוהב את דבריה – יבושם לא.
אהבתיאהבתי
מה יש לכם?
זה בכלל לא קשור לכשרו.
זה גם לא קשור לבקורת.
זה קשור לתרבות!
לטעם טוב!
להתנהלות בעולם מול אנשים אחרים
וזה מה שאני חושבת שחלי ניסתה לכתוב.
זה בכלל לא קשור לשווי של עירית לינור כיוצרת סופרת במאית או מה שלא תהייה
זה קשור בזכות מוסרית לקרוע אותה לגזרים
זה לא על מה אתם חושבים עליה
זה על עד כמה אתם חושבים אפשר ומותר לנבל את הפה כשכותבים בהנחה שאתם לא טוקבקיסט אנונימי אלא בני אדם, עיתונאים, או אפילו בלוגיסטים מן השורה. עד כמה.
אהבתיאהבתי
לא קראתי אף לא אחת מהביקורות, אני אישית מעריכה את עירית לינור, יהיו דעותיה אשר יהיו, באותו אופן שאני מעריכה גם את מרב מיכאלי ושלי יחימוביץ'. המשותף לשלושתן שהן נשים מסוג אחר, חזקות ודעתניות, שמצליחות לעצבן בעיקר גברים, אבל גם נשים, שהיו מעדיפים שנהיה קרייריסטיות אבל אם אפשר יותר בסגנון הנחמד והרך של מיקי חיימוביץ' (שגם אותה בלי שום קשר אני מאוד אוהבת ומעריכה). כנראה שדווקא כשמדובר באישה חזקה הביקורת מנסה להיות יותר אישית ופוגענית (וזה נכון גם לגבי 2 הנשים הנוספות שהזכרתי).
אהבתיאהבתי
המנוי על הארץ" שאפילו השתמשתי בפרפראזה עליה אתמול.
אהבתיאהבתי
קשה לי לקרוא ארוך אבל הצלחתי את הרוב :)
עוד פוסט חשוב בבלוג שלך, צרות העין הסטריאוטיפית המכוערת הזו צריכה לקבל סטירה מצלצלת מתישהו – ואת מעניקה אותה באלגנטיות. Thanks.
אהבתיאהבתי
אמרת את האמת בפרצוף?
וכמה הייתי שמח לראות אותך כל כך שיכורה :)
אהבתיאהבתי
כאילו לכתוב על לינור ולמעשה לספר על עצמך?
אהבתיאהבתי
אם תועיל לדפדפ מעט אחורנית בבלוג שלי, לא צריך להתאמץ לחטט,יש דוגמאות בשפע…תראה שאין לי שום בעיה לכתוב על עצמי, על עברי, על עבודתי, עלי באופן כללי גם בלי שום סיבה או תרוץ או הזדמנות….עוד משהו?
אהבתיאהבתי
ולעניין עצמו – ביקורת, כל ביקורת, גם טובה וגם רעה היא כמו לווין לדבר עצמו. ליצירה עצמה. ואני חושבת שטוב עשית שמיקדת את דברייך במה שעירית עשתה. ויסכימו כולם שזה לא מעט.
אגב, היצירות שלה הרבה פחות שנויות במחלוקת מאשר דמותה ואישיותה. כנראה קשור לעובדה שבניגוד ליוצרים אחרים היא גם פיתחה דיעות מוצקות על החיים. ולא שאני תמיד מסכימה עם מה שהיא אומרת אבל אני מעריכה מאוד את העובדה שמה שהיא אומרת היא בעצמה חשבה עליו. ויכולה לעמוד מאחוריו עם ערכת טיעונים לא מבוטלת.. בקיצור, יפה עשית , חלי.
נשיקות
מיושבי השולחן העגול..
אהבתיאהבתי
הכאילו עדינה יש לך לא פחות ביצים מללינור.
כל פוסט שאת מתקוממת בו על משהו עושה את העבודה. מהפוסט על אוחובסקי שהוציא בכח מהארון דרך אודטה שהכנסת לה כמו שאיש לא העיז מעולם והעצומה שפתחת נגד קצב בזמנו
הסגנון שלך מרמה גולדנברג. בסוף יתברר שלינור כבשה עדינה ואת למעשה הפנתרה הטורפת
אהבתיאהבתי
חלי, הגעתי לאתר שלך דרך האתר של תמי ניניו, שאני מציצה בו מדי פעם, ואז כמה ימים אחרי שקראתי כאן לראשונה, פנית אלי ואל חברה באיזו חנות. זוכרת? שאלת אם איזה בגד שמדדת לא נראה כאילו את מנסה להיראות בת 16. רק אחרי דקות ארוכות הבנתי שזו את. אז שני דברים: נחמד מאוד לקרוא את הבלוג שלך ולא, את ממש לא נראית כאילו את רוצה שיחשבו שאת בת 20. את ממש מקסימה.
אהבתיאהבתי
אותי קומם המבחן שגולדן עשה כדי לקבוע (איזו יומרה) מהי תדמיתה של לינור. הוא פנה לכמה אנשים (כולל לעצמו!), ושאל אותם מה האסוציאציות שלהם ל"עירית לינור". התוצאה, כצפוי, היתה תארים מרושעים וקטנוניים.
ואני תהיתי מה היו התוצאות לסקר שכזה על גולדן עצמו. לא בקרב אנשים מהברנז'ה, אלא "סתם" אנשים. בכל רחוב מקרי, בכל עיר.
התוצאה תהיה לדעתי אפס השמצות.
הסיבה: אף אחד לא ידע מיהו.
וזה ההבדל העקרוני בינו לבינה.
ועוד משהו: לינור טבעה מטבע לשון בשפה העברית. "האקס המיתולוגי" הוא שלה. אפשר להתווכח לגבי מהות המושג, אפשר לא לאהוב אותו, אבל העובדה היא כי לינור השפיעה על השפה, והביטוי הזה הצליח להיות עד כדי כך נחוץ לשימוש, עד ש-הוא אפילו הפך לקלישאה (שזאת העדות הכי ברורה לשימוש הנרחב בו).
כמה אנשים כאלה יש שהצליחו לזהות "משהו", למקדו ולזככו לביטוי ציורי וטבעי באופן שבו הוא יושב על הלשון?
אהבתיאהבתי
ללא נושא יקר שלפי ה i p שלה
זוהת פעמיים, בשתי תגובות נוטפות ארס.
פעם בשם המקורי:אני
ובפעם השניה ללא שם.
תגובותיך נמחקו.
אם תכתבי שוב, תמחקי שוב.
אין לי כח לזדוניות וארסיות מהסוג שלך.פשוט לא.
אהבתיאהבתי
מצאתי הרבה תמימות בפוסט שלך. נדמה לי שגם אם ברמה הרציונאלית יסכימו איתך כולם שהשמצה היא דבר מכוער, ובמקרה של הטקסטים של זוהר וגולדן מדובר בלא יותר מהשמצה קנטרנית, הרי שיש אנשים שהתרת דמם בציבור מנגנת לרבים על דחף בלתי נשלט.
את הטור של גולדן נטשתי באמצע הקריאה, כי על אף שאני מעריכה לפעמים את יכולת הניתוח שלו, יש לו לא אחת את הנטיה להתגולל על מושאי הביקורת מתוך איזו סלידה פנימית שאינו מסוגל לנמק אותה. כך היה גם בביקורת הזאת: מעט מדי הנמקה ויותר מדי רפש. חציתי את השלב שבו זה מעצבן אותי אל השלב שבו זה פשוט משעמם אותי וזהו. נדמה לי שכל אדם תבוני מתקשה לקרוא השמצה לשם השמצה. נדמה לי שאצל כולנו יש שעון צדק פנימי, כזה שמחפש לא לאהוב מישהו מתוך סיבה אמיתית ולא מתוך מניע קטנוני. הבעה היא שלפעמים אנחנו מבלבלים בין סיבה אמיתית לסלידה ממקומות עמוקים – אבל בהחלט לא מנומקים רציונאלית.
נדמה לי שזה נכון גם במקרה של איתמר זוהר: זה לא שהם מקנאים באישה רבת פעלים שהגיעה רחוק מהם (ועל זה אין כל ספק. מולה הם יבחושים בני שלולית) – הם פשוט לא אוהבים אותה וזהו. ממקום עמוק, לא מוסבר, לא הגיוני, אבל חזק מכדי להשתנות.
יתכן שזה קשור גם לדבר מה נוסף במערך הפסיכולוגי שלנו כבני אדם: הנטיה לסלוד מאנשים שחוגגים את עצמם, אנשים שנדמה לנו שהם לא רק בלתי פגיעים אלא גם מפגינים מבסוטיות מזה. הרי אצל כל כך רבים מאיתנו, בעיקר בתחום הזה, מפעפעת החרדה בכל פעם שהצלחנו במשהו שזה לא באמת בזכותנו, שאנחנו קצת תרמית שעלולה יום אחד להיחשף, שיום אחד יבינו שאנחנו לא כאלה מוצלחים. מתוך החרדה הזאת, מההתבוננות הביקורתית המצמצמת הזאת על עצמנו, אנחנו ניזהרים שלא "לנפנף בעצמנו": לדבר בפחות ביטחון, לצמצמם הישגים באוזני הזולת, לתפוס פחות "נפח" בעולם. והנה באה מישהי שחסרה את המגננה הפנימית הזאת. היא מבסוטית מעצמה. גם כשהיא מתבטאת בצורה המרירה ביותר. היא חוגגת את נצחונותיה בפומבי. היא מעזה לבלות את חייה המקצועיים והפרטיים – גם אם רק כלפי חוץ. וזה בלתי נסבל. זאת פריבילגיה מנטאלית שאם אנחנו לא מרשים אותה לעצמנו אין לנו היכולת להרשות אותה לזולת.
לתחושה הזאת דוחפים שני דברים נוספים: היכולת של עירית לבקר בצורה כל כך חדה, מהירה, בלתי סלחנית את זולתה, יכולת שמפחידה את מי שחושש מחיצים שכאלה. הדבר השני הוא שפת הגוף והקול הנרגנים שלה, שמוחצנים בדרך הזאת גם כשהטקסט אינו נוקשה.
בא לי לפעמים להרוג אותה על חלק מהדברים שהיא אומרת, אבל כשמתעוררת בי התחושה הזאת אני מזכירה לעצמי שלפעמים אני עושה את אותו הדבר.
אנחנו כל כך מהירים לשפוט.
אהבתיאהבתי
ב 24. דעותיה בענייני נישואים ואחריות ובאיזה קלות בלתי מתקבלת על הדעת אנשים מרסקים את חיי ילדיהם ומשפחתם דומות לשלך מאד. גברים שעל מזבח האנוכיות והחיפוש אחר האושר הפרטי שמסתתר כנראה בלימודי ורוחניות שעוברת בין סדנאות בגליל לימימה בצפון תל אביב או בשירה במיבור בגנקי מרסקים נפשות ילדיהם, שוברים חיי משפחה מתוך אמונה מפגרת שבפעם הבאה זה יהיה אחרת גם אחרי שמונה שנים. השעמום מפחיד גברים, השיגרה מרגיעה נשים.
שתיכן הייתן נשואות לחרא של גברים בלי קשר לאג'נדה המקצועית ולמבריקות שלהם ולשתיכן, כל אחת מסוגה מגיע הרבה, הרבה יותר. האמת שלך יותר, את מקסימה :)
אהבתיאהבתי
חשבתי שאת מאוד מאוד מאוד חמודה.
הפוסט הזה הוסיף עוד מאוד אחד.
ואני מקווה שעירית לינור קראה אותו.
ולגבי הביקורת עליה בעיתון, שי מי?
אהבתיאהבתי
את אמיצה וישרה. כאילו גולדן לא יכול לפתוח עליך פה בסרט הבא שלך או תוכנית או משהו. לא להרבה בלוגרים יש להפסיד מה שלך יש כשאת כותבת ביושר ועם מצפון את שעל ליבך. שאפו לך.
והעובדה שהיצירה של עירית לינור לא קולעת לטעמי כמעט לעולם ודעותיה הפוליטיות על אחת כמה וכמה לא שייך לנקודה שהעלת שיש גבול לעליהום המוסרי כאןץ
אהבתיאהבתי
הפכה עם השנים ליותר אורי אורבך מאשר למה שהיא הייתה פעם. שום דבר לא נשאר מהבחורה החושבת שהיא הייתה, היא נהייתה קרתנית. והאמת, להקשיב לשני אנשים שחושבים בדיוק אותו דבר זה ממש משעמם. וחוץ מזה, ההתנשאות שלה וההתנהגות הדוחה שלה הן ממש משהו שאני יכול בכיף לנקות ממפת התקשורת המקומית.
אהבתיאהבתי
גברים בורחים משיגרה ומנישואין כשהאשה לוחצת מדיי על שיגרה ונישואין וחיים יבשים ורוטיניים
ודורשת טוטאליות, ושליטה מוחלטת על חייו.
נשים שתלטניות חושבות כמו גברים שתלטנים, שאם יש טבעת אפשר להכריח את הבעל להשתנות, לקבל על עצמו בכוח את הדרישות שלהן, ואם הוא לא מקבל במאה אחוז, אז מכל עניין עושים שערוריה.
שנשים שתלטניות יידעו עוד לפני שהן מתחתנות, שנישואים זה לא קיר, ואם הן יהיו שתלטניות ומאוהבות בעצמן מדיי, הוא יברח.
אהבתיאהבתי
המילים שלך כל כך, אבל כל כך חשוכות ומשפילות
שפשוט אין מילים. רגש הנחיתות הנשי המקבל את הבנלי והמעליב כאילו הנשים רוצת להכניע והגברים רוצים חופש. אם תתנהגי ככה, הוא יברח. לא שמעת על שוויון ביחסים? הדדיות?
האפשרות שהיא תעזוב? פשוט מחזיר אותך למערות.
קחי צייד יצוד לך וסובבי את גבך אליו בשובו הבייתה. איכס.
אהבתיאהבתי
למה הכעס? ולמה המילים המעליבות?
מה זה שוויון ביחסים?
שויון ביחסים זה בדיוק – חיה ותן לחיות
ואם את לא מבינה את זה, לא פלא שאת לא מבינה
מערכת זוגיות, עקרון השויוניות, הדדיות
ולמה הוא קם והולך.
אהבתיאהבתי
חיה במערכת יחסים שיויונית ומשמחת עם טבעת על האצבע של שנינוכבר שנים ארוכות, לא מפחדת להגיד לו את דעתי,
לא מפחדת שיקום וילך לא מפחדת מכלום, וזה ההבדל ביני ובינך מור. אבל אין טעם להמשיך ויכוח כזה כאן. זה לא המקום הרלוונטי. הפוסט של חלי לא נוגע בעניין הזה ולא כלום.
אהבתיאהבתי
את עירית לינור קראתי עוד במקומון ולאחר מכן בעיתון 'הארץ' היא כותבת מבריקה!!!
מהספרים שלה לא נהנתי(מלבד הספר בו היה אוסף מאמרים שלה).
היא נלחמה לספר ולפרסם בעיתון על אישיות ציבורית נערצת שמתראיינת בכלי התקשורת בענייני מוסר אך בביתה :גבר אלים המכה את אישתו.
הארץ סערה והתנהל דיון פומבי,מסתבר שהרבה עיתונאים ידעו שנים אך לא פרסמו(ראה מקרה קצב) רק לה היה האומץ לעשות זאת וזהותו נחשפה. מגיע לה להזכר כפורצת דרך .
אהבתיאהבתי
כל הכבוד על כתיבה מעניינת, מקסימה וכנה
אהבתיאהבתי
גידי גוב ואת בתפקיד טלילה ונח זו הברקה של ממש. חבל שלא הקשיבו לך. כמה שאני יותר חושב עליך ועליו אז, זה מרגיש יותר ויותר החמצה נוראית
אהבתיאהבתי
עוד לא נבראה מערכת יחסים בין גבר לאשה שבה האשה אומרת לגבר הכל בלי עכבות, והגבר מקבל את כל הביקורת שלה עליו ברוח טובה, ומכניע גם את הראש בשביל לחטוף עוד קצת.
מצטערת לא נתקלתי בחיה כזאת.
אהבתיאהבתי
לא לי, אבל במקרה אני ממש כאן עכשיו.
מור, למה נקודת המוצא שלך היא שאשה שאומרת לגבר' מחטיפה לו או מעבירה עליו בקורת, מה עם האפשרות של דיאלוג, ככה פשוט וישר, אף אחד לא מתקיף אף אחד לא מתגונן, שיחה you know….
אהבתיאהבתי
קוראת ונפעמת.
יופי של פוסט.
את כנה בצורה בלתי רגילה.
ולעניין הנושא – היא אשה קשה, ולכן שנויה במחלוקת. זה הכל. יש שיעריכו את פועלה ויש שלא. כמה פשוט ככה אופה.. או משהו כזה…
ולך – תודה
אהבתיאהבתי
לגמרי!
כה לחי! לחלי
:)
אהבתיאהבתי
מכיוון שהעתקת תגובה לוולווט הרשיתי לעצמי גם להעתיק תגובה שביטאה את הרגשתי בנושא:
"כאישה, עם כל מערכת ההפעלה הרגילה של אישה, וחבל שאני צריכה לכתוב "כאישה", זאת הרי פרודיה מגוחכת, ובכל זאת (אני ממש עלולה להחשד בפיתוליות גולדנית, אבל מילא), יש משהו עצוב (כלומר יכול להיות מצחיק בפיות הנכונים עם המוחות הנכונים, המלוכלכים) באופן שבו נשים נוהות אחרי עירית לינור, שנחשבת משום מה לאישה מצליחה ואלופת הפמיניזם. הרי מדובר באישה חשוכה, שוביניסטית בסופו של דבר, שמרנית, שערכי המשפחה בראש מעייניה, והנפיחות העצמית שלה בהחלט נטולת הומור, ואני רק יכולה לקוות בשבילה שמדובר בפאסדה שמאחוריה מסתתר מעט חוסר בטחון שהרי אם כך הוא הדבר אז בוודאי שהיא יותר מעניינת ומורכבת מאשר היצור הלבן, הנקי, הבטוח בעצמו שהיא מנסה למכור לנו : הפרסונה העירית לינורית. מה אתן כל כך מתלהבות ממנה? מדובר בבורגנית לבנבנה, עצם מעצמות הממסד. אז מה אם היא אישה. זאת כמעט חובה לבעוט בה. מישהו אי פעם הקשיב לדיעות "הרדיקליות" שלה כשהיא משוחחת עם אורי אורבך? ועל הספרות שלה מישהו יכול באמת לומר שהיא מוצלחת מעבר להיותה בעלת כישרון למכור? ומה זאת ההערצה הכה אמריקאית למצליחנות לא משנה מה ואיך העיקר מצליחנות. אז מה אם היא מצליחה למכור? מה זה אומר?
כשקראתי את גולדן ביום שישי בעיקר צחקתי. חשבתי שיש לו כשרון גדול להצחיק אותי. ושיש לו תפיסה מצויינת של ניואנסים, ואני עדיין חושבת כך. למען האמת המקהלה שמגינה כאן על עירית לינור היא הוכחה ניצחת לכך. ומקומה אכן יכירנה בקפה דה מרקר הירקרק, ולא מקינאה, ירקרק מכסף ומכיסופים למצליחנים באשר הם מצליחנים. לגבי האם היא יוצרת או לא יוצרת, זה דיון רציני זה? מבחינתי גולדן כתב הלצה משובחת על חשבון נפיחותה של לינור, וכמו בכל הלצה משובחת היו בה חיצים חדים ואמת כואבת (לחלק מהציבור הקדוש). נראה שחוש הומור זה לא הצד החזק של אנשים שמתעסקים עם קדושה."
ועוד תגובה, של אישה אחרת
"עירית לינור שכולם פה מגינים על אשה חזקה שכמותה, היא אולי כזו, אין לי מושג לא מכירה אותה אישית, אך כתביה לוקים בעיניי בסטריאוטיפים משנות השמונים ואם בפמיניזם עסקינן, היא מאוד רחוקה מכתיבה חתרנית. להפך בעיניי, בדיוק שם היא נופלת. זה לא הדיון אני יודעת, והיא גם לא חייבת לכתוב כתיבה חתרנית יותר, היא גם יודעת לכתוב, גם אם כתיבתה לא לטעמי, אך להאשים את גולדן בשובינזם זה כבר באמת מוגזם.
בנוסף עירית לינור בעצמה לא בדיוק שוקלת את דבריה על אחרים מדוע גולדן נדרש לעשות זאת?"
רציתי לכתוב בעצמי את הדברים, אבל שתי חברותיי עשו זאת טוב יותר ממני….אז חסכתי לעצמי קצת עבודה. 'צטערת…
אהבתיאהבתי
קצת עצוב לראות שאדם קורא/ת לעצמו/ה "סתם מישהי" – אני מקווה שאת לא באמת מתייחסת לעצמך ככזו :)
הנקודה היא בכלל לא אם עירית אשה חזקה או לא, פמיניסטית או לא, נחמדה או לא – הנקודה היא ההתנשאות, ערלות הלב והקלות הבלתי מתקבלת על הדעת של המילים הנכתבות. אני מצפה משי גולדן, שעד המאמר הזה שלו הערכתי עד מאד ממה שקראתי, בעיקר בבלוג שלו אגב, כאדם רגיש, קשוב לאנשים וצבעים, כותב ספר בימים אלה, כך אני מבינה, ציפיתי מאדם כמוהו להתייחס ליצירתה של היוצרת, לכתיבתה, בימוי המצלמות שלה, בימוי השחקנים, המסר שעובר במילים – יכול היה לשנוא את הסידרה מצידי, לכתוב את הבקורת הנוקבת והרעה ביותר שנכתבה אי פעם וזה היה לגיטימי בעיני, באמת – טובי חברי, מאהבי ואף אבי בתי שופדו בצדק ושלא בצדק על ידי מבקרים במהלך השנים –
בקורת היא דבר לגיטימי ואף מומלץ, אולי לא לבעלי לב חלש –
אבל השתסעות – יש בכלל מילה כזו – באדם באופן כל כך מכוער וקטנוני ובעיקר, לא ברור על מה ולמה, חוץ מזמ שברור ששי גולדן חושב על עירית לינור דברים נורא מעליבים ורעים, זה בעיני דבר מכוער, קטנוני ומיותר ועל זה יצאתי להגן.
עירית ילדה גדולה וחזקה, אם הסידרה שלה הייתה חוטפת בקורות איומות, אם הבימוי שלה היה מקבל בוז ואגודל למטה, לא היה עולה על דעתי להתערב
לכתוב משהו ובכלל…
עניין התהיות האם דמויה כאשה חזקה מעורר אנטגוניזם הוא עניין שעלה תוך כדי דיון גם כאן וגם אצל דבורית, אבל מבחינתי, עניין ההגדרה הנשית שלה הוא ממש לא העניין כאן.
וזה ממש בסדר מבחינתי שנעזרת בחברותיך,
בשביל זה יש חברות, לא ככה? :)
אהבתיאהבתי
עלו כאן יותר מדי רעיונות וחלקי רעיונות משאוכל להגיב עליהם במדיום הזה, אז נשמור אותם לפגישה או משהו, אבל באשר לרעיון המרכזי – כן. מסכים איתך בעניין הקלות הבלתי נסבלת של היד על המקלדת, ההתנהלות שמאפשרת (יוצרת?) את זה, ואני מתכוון למערכות העיתונים והעומדים בראשם. זה באמת לא אסטתי, או חברי, או אנושי, ועל מה אתה חולם בלילה עיתונאי קטן שלי איך אתה נרדם היא שאלה מצוינת.
חוץ מזה, אמרתי: המון חלקי "את" שלא זה המקום , או הזמן. אז במקום וזמן אחרים.
אהבתיאהבתי
לי הרגיש שכתבת על עצמך ועליך ועל פועלך ועל הכמעט אודישנים שלך ואיך את היית מקושרת וקשורה וכמעט ואולי ותפקידים וכו'- ומאד מעט על עירית לינור
ואני לתומי חשבתי למצוא פה סנגוריה אמיתית על גברת לינור שאכלה אותה עם שי גולדן . גם אני חשבתי שזה מכוער ושהוא הגזים
אהבתיאהבתי
הסדרה "משמורת" היא קריאה לעזרה.
אהבתיאהבתי