שוחד

 

 

 היא, ביוזמתה המחוייכת ומתוך כוונה לתעד באופן מוחלט, סופי ולא ניתן לערעור

 את ההסכם הזה. שלא יגיע חלילה מצב שאמא שלה תטען למצב של אי – שפיות

 זמנית ושחרור מההסכם, ביקשה לכתוב את גירסתה ואת גירסתי ולהניח בבלוג

 הזה  לעדות ומשמרת:

 

 *               *               *               *               *

 

גירסת הבת:

לפני שבועיים, בארוחת ערב אמא אומרת: אני לא מוכנה שיוציאו אותך יותר החוצה!

אני, לא יצאתי הרבה מאוד פעמים השנה מהכיתה, רק כמה וכמה.

"אמא, רוצה לעשות הסכם?"

"איזה?"

"אם יוציאו אותי החוצה החודש רק ארבע פעמים, את מרשה לי עוד גור חתולים!"

"עד היומולדת שלך"

"מה!?!?!!? זה עוד 5 חודשים!"

"עד ארבע פעמים בכל חודש, 5 חודשים, ויש לך חתלתול"

"חמש פעמים?" שאלתי בתקווה…

"טוב"

בעוד חמישה חודשים אני אכתוב עוד פוסט אורח, ואספר איך קוראים לחתלתול שלי…

מאת: איה גלעד גולדנברג.

גירסת האם:

אני מסבירה לעצמי ולסובבים אותי, מתוך אמונה אמיתית אגב, מאז ומתמיד,

ש"שוחד" – מה שקוראים, כזרז חינוכי הוא דרך מצויינת לדעת האם והאב של הילדה

המסויימת הזו לדרבן ילדים להשתדל להתגבר ולעמוד באתגרים שמאד קשים להם.

גמילה מחיתולים, מציצת אגודל עד כלות, עמידה בלוח הזמנים, שינון לוח הכפל ומה לא.

הפיתוי במשהו נחשק מאד הוא זרז מחזק ומניע שעובד מצויין ואין סיבה לדעתי,

לחשוד בו ולהתנגד לו כי הוא 'מפנק', מרגיל לפרסים וכו'.

אם יש דרך ל"תרגל" הרגלים חדשים,

למצוא ולחזק את שרירי ההתאפקות או הסבלנות או כל שריר שנדרש –

וכן, אני יודעת שהם לא באמת שרירים, אבל מאמינה שיש לכם יכולת למידה וזכרון ואימון

בדיוק כמו לשרירים פיזיים – וצריך לאתר, לאמן ולחזק אותם, שיתרגלו –

ואם יש דרך לתמרץ את האימון והמאמץ, אני בעד. ממש בעד.

הילדה שלי הפסיקה מציצת אגודל ארוכת שנים, למדה לארגן את זמנה ביעילות,

יחסית, נפרדה מנדודי לילה למיטה של אמא ומה לא, בעזרת פיתויים –

ואי אפשר שלא להזכיר כאן את מלאך הקסם של דנה מאת גוני סביר –

ספר קסם שמצליח תוך ימים ספורים להשאיר ילדים קטנים במיטתם ולא לעבור למיטה

של אבאמא מחשש להפסיד את  ה מ ת נ ה שמלאך הקסם משאיר אם הוא מוצא ילד/ה

ישן/ה במיטה הנכונה. לא מצא, אין מתנה.

וגם אני, אנחנו, כמו מלאך הקסם מאמינים במתנות ופיתויים לילדים שמתאמצים לנצח

מקומות פחות חזקים שלהם.

מעולם לא התחרטתי / התחרטנו על ההחלטה ההורית / חינוכית הזו.

היא הוכיחה את עצמה תמיד.

הבת שלנו שאבה מוטיבציה ועידוד ממה שחיכה לה בסוף המסלול.

היא מעולם לא חזרה בה מהשגיה לאחר שקיבלה את מה שהתאמצה עבורו כל כך,

ורק שמחה והייתה, ובצדק, גאה בעצמה על הצלחתה ועמידתה באתגר הפרטי שלה,

וגם לא "התרגלה" ודרשה, או העמידה כתנאי מתפנק ודרשני "משהו" תמורת משהו.

זה מעולם לא קרה.

גם הפעם אני שלמה עם עצמי על ההסכם החדש –

היכולת שלה לפטפט מתקיימת ביחס ישיר לרמת השפה ואוצר המילים יוצא הדופן שלה.

אפילו חינה וקסמה האישי לא מצליחים, לפעמים, להשאיר אותה בתוך הכיתה. לפעמים

רבות מדי יגידו הוריה שלא מאמינים לטכסטים היוצאים מפיהם מולה –

הגיל הזה, שמערבב תום ילדות עם בדיקת גבולות מול כל העולם, קריאת תגר זהירה

על כל מי שנחשב למבוגר, אימון שרירי החוצפה, הקוליות ומה לא, מביא להתנהגות

מוחצנת וחוצה גבולות לפעמים. אבל אני זוכרת, בטח זוכרת, וגם מוריה זוכרים,שיש

שם מתחת לגלימת הנעורים החדשה והנוצצת, זו הגדולה מעט על מידותיה, ילדה

אחת, קטנה ומתוקה, חזקה עד מאד ביכולותיה. בנחישותה וכח הרצון שלה.

כוחות הנפש קוראים לזה במקום שהיא לומדת.

והיא כל כך רוצה חתלתול נוסף.

היא הייתה קטנטנה, בת ארבע וקצת, כשחילצנו את דיןדון שלנו מעלית גג, גורה

בת שלושה ימים, יתומה ומורעבת והיא לא זוכרת את העונג והצחוק שגורת חתולים

בלונדינית וקופצנית, מאומצת על ידי כלבה שעירה ואימהית, יכולה להעניק לאלה

הגרים איתה ולדעתי רוצה שיחזור של הימים ההם.

הבת שלי, רוצה, כל כך רוצה גור חתולים.

ואני? אני לא רוצה עוד חתול! באמת שלא! ממש לא.

א ב ל

ילדה שעומדת בפניה משימה לא פשוטה מבחינתה.

אתגר שדורש הרבה כח רצון, התאפקות ועוד כח רצון והתאפקות.

חייבת להפסיק להגיד את שעל ליבה ומחשבתה בכל רגע נתון,

בלי קשר למצויינות הדברים.

בקיצור, הילדה חייבת לתרגל / ללמוד לשתוק קצת.

אין התחשבות בית ספרית ביכולת הוורבלית של הוריה,

שום התחשבות במשאה הגנטי לדאבוני –

ויש בה את ה'שריר' הזה. אני יודעת.

את שריר ההתאפקות. ההכלה לעוד חמש דקות.

ולבד היא לא מצליחה.

בסדר.

כל כך הרבה אהבה, דאגה, תמיכה, חוגים, משחקים, סרטים, חיבוקים,

דיבורים, סידורים, שאלות, תהיות, תשובות ואהבה, כמה אהבה –

חתלתול אחד קטן נוסף, לא זה מה שישבור אותי.

היא תמצא ותאמן ותתרגל לשריר ההתאפקות הדיבורית,

ואנחנו,

אני, הכלבה השעירה, החתולה הבלונדינית, כולנו, נתרגל, hopfully לחתלתול חדש.

 

 

 

 

וחוץ מזה, ארבעה וחצי חודשים….. זה הרבה הרבה זמן…….

 

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • רוני  On 11 באוקטובר 2007 at 23:01

    תראי לה שאת יכולה. אני הכי מאמינה בך
    רוני, שמתאמנת כבר המון זמן על לשתוק.

    אהבתי

  • איילת  On 31 באוקטובר 2007 at 09:53

    ורק אני מרגישה בריצה אינסופית אחרי חוויית ההורות שלי?

    אהבתי

  • ענב  On 31 באוקטובר 2007 at 10:06

    גם אני מאד מאמין בפרסים בסוף הדרך.
    גם לאנשים מבוגרים. שיטה מצויינת.

    אהבתי

  • א.  On 31 באוקטובר 2007 at 11:30

    הגיטרה שקבלתי אחרי שהפסקתי לכסוס צפורניים הייתה המתנה הכי שווה בחיים שלי. עד היום.

    אהבתי

  • ש.  On 31 באוקטובר 2007 at 11:55

    מצויין.
    שווה פרסום בפורומים של הורים / הורות.
    או לפחות ללנקק מכאלה לכאן.
    בהצלחה לאם, לבת ולחיות

    אהבתי

  • אבא שלה  On 31 באוקטובר 2007 at 13:31

    כשאני רואה את בתי בת החמש מוצצת אצבע – הדבר הכי קרוב שעולה לי בדמיון זה נרקומן שמקבל את המנה שלו.לפעמים נדמה לי שבאגודל יש לה איזה סם מרגיע ש"מסדר" לה הראש והנשמה אחרי יום עמוס חוויות בגן.אז למה לגמול אותה מזה ?

    אהבתי

  • ח ל י  On 31 באוקטובר 2007 at 13:51

    בגיל שבע גם רופאת השיניים מזדעקת מול הנזק שנגרם למבנה הלסת, לאו דווקא לשיניים וגם הילדה עצמה מתחילה להבין מול חבריה שזמן להפסיק אבל זה באמת נורא נורא קשה, כמעט כמו סיגריות ואולי אפילו יותר…כי האצבע זמינה כל הזמן :)

    במקרה שלנו, שנה וחצי של מתקן עינויים על החך עם מברג לחזק יום יום בורג מיניטורי שהורכב על הלסת והשיניים כדי להרחיב את החיך בחזרה למצב ראשוני ובריא יותר, בלי קשר למראה, רק למבנה לסת, נשימה, דיבור וכו –
    וכן, כל זה ממציצת אגודל מגיל אפס עד שבע :)

    אהבתי

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 31 באוקטובר 2007 at 15:16

    איך תקראי לחתלתול שלך?

    אהבתי

  • שול  On 31 באוקטובר 2007 at 15:45

    היה שמו של חתול של משפחה אחת מופלאה בצפון, לפני המון שנים.
    ואני זוכרת את אם המשפחה יוצאת מהבית וקוראת בקול
    דין דון תרד כבר מהגג.
    אחלה שם לחתול!

    אהבתי

  • יעלי  On 31 באוקטובר 2007 at 16:39

    איה בהצלחה
    את תצליחי ובגדול
    כי יש לך אמא מדהימה שמאמינה בך ואוהבת אותך ומוכנה לקבל הכל אפילו עוד גור רק בשבילך

    אהבתי

  • אילאיל  On 31 באוקטובר 2007 at 21:59

    ראשית, אני לא מבינה מה זה הלצאת מהכתה הזה?
    לא הגיעו כבר מזמן להכרה בכך שלא עושים דברים כאלה בבית הספר?
    ושנית, תלוי איזה פרסים, ומה הקשר בינם לבין האתגר שעומד על הפרק, ותגמולים בהחלט יכולים לעודד, אבל אי אפשר לתמחר את כל החיים, ולכן לא כדאי להפריז בזה…
    לדעתי, כמובן.

    אהבתי

  • אורחת  On 31 באוקטובר 2007 at 23:33

    לתמחר את כל החיים אילאיל. היא כתבה במפורש במשימות קשות במיוחד. אנשים יכולים להיות מעייפים תחת בטרחנות שלהם.לדעתי כמובן.

    xkhjv jkh

    אהבתי

  • דפנה  On 1 בנובמבר 2007 at 00:50

    הילדודה שלך בטוחה שהיא תצליח לעמוד במשימה. היא סיפרה לי לפני שבועיים בערך על החתול בזמן הווה, כאילו שאוטוטו זה הולך לקרות, ואפילו לא ידעתי על ההסכם הזה שלכן.

    אהבתי

  • שושי  On 1 בנובמבר 2007 at 02:06

    תנהל את הוצאותיה מהכיתה.

    אהבתי

  • אילאיל  On 1 בנובמבר 2007 at 08:41

    מי שלא מצטרף למקהלת המהללים אוטומטית כל צעד חינוכי של כותבת הבלוג נידון להשמצותייך?

    נדמה לי שיש לשים את הגבול בין תגמול לעתים – לא דווקא במשימות קשות, אלא במשימות חשובות – לבין התגמול כשיטה.
    נדמה לי גם שזיהיתי נימה אפולוגטית בדברי חלי, בפסקאות הפתיחה של הדברים.
    והנימה האפולוגטית היא במקום. כי מעניין וחשוב לנהל דיון מעמיק בסוגיית השכר והעונש כעקרונות מסדירים של חיינו, בגבולות שלהם ובפרופורציות שלהם. גם השאלה האם ה"פרס" מכתיב את ה"עסקה" או שמא המטרה החינוכית הניבה אותה – היא מרתקת.

    אבל נדמה שדיון מעמיק הוא מעבר למנדט שלך כשומרת הסף של הבולג.

    אהבתי

  • אורחת  On 1 בנובמבר 2007 at 11:10

    לא מנהלת דיון.

    נדמה לך שיש נימה אפולוגטית בפתיחה של חלי?
    והנימה הזאת במקום?

    נדמה לך שיש לשים את הגבול בין תגמול לעתים – לבין התגמול כשיטה?

    את בעיקר נשמעת כמו אדם בלי ילדים שחושב בשבלונות חינוכיות תיאורטיות.

    אהבתי

  • אילאיל  On 1 בנובמבר 2007 at 14:47

    הבנתי:
    "להתרשם", לומר "נדמה לי" ולציין "לדעתי, כמובן" משמעם לחלק ציונים.
    אבל לומר שיש "אנשים שמעייפים תחת" זה בדיוק ההפך וזה מצדיק אירוניה ולעג לביטוי "לדעתי כמובן".
    אכן, אורח לרגע רואה כל פגע.

    אהבתי

  • ח ל י  On 1 בנובמבר 2007 at 19:33

    אתן מוכנות לריב באופן פרטי בבקשה?

    כאן זה לא נעים. תודה ושלום :)

    ולגברת מחיפה, הסגנון שלך והמילים מזוהים גם עם שם אחר, אז מספיק.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: