הבוקר, לפני שהערתי אותה עצרתי את הזמן.
זה לא קורה הרבה.
הבוקר הוא זמן מהיר, גדוש בארגונים וזרוזים ורטינות קטנות הן מהצד ההוא והן מצידי.
הבוקר עצרתי את הזמן. פתחתי את דלת חדרה –
מצעים ורודים עם פרפרים שמצאתי פעם בעודפי יצוא ועכשיו היא אומרת שהם ממש, אבל
ממש ילדותיים אמא, והיא רוצה בג', זה הצבע החדש, הבוגר, בג' –
כמה מצחיקה הג' הזו כשהיא אומרת אותה. בגגגגגגג'.
היא שרועה ומפוזרת בכל דקותה האפרוחית ואורכה החדש הילדה שלי, יד אחת מתחת
ללחיה, השניה מחבקת את היצור השעיר שישן לצידה, הלחיים שלה סמוקות כמו שרק
לחיים של ילדים ישנים יכולות להיות, אדמדמות מחזקת לב, יש בה מהמרגיע, מהבטחון
שהילדה הזו, עכשיו, שנתה טובה עליה, חלומותיה מחזקים והיא בטוחה מכל רע.
עיניה עצומות, ריסיה לחים, נשימתה פשוטה. הילדה שלי ישנה.
בעוד רגע אגש, אלטף יד ואגיד מה שאני אומרת בכל בוקר, ברוב בוקרי השבוע – חוץ
מהבקרים הבודדים בהם היא מתעוררת בבטחון ושלווה בבית אחר – והיא תסתובב
בתנועה חטופה של התעוררות ותגיד בטון החדש שאני שומעת כבר זמן: אוףףף רגע..
ואני אגיד בטון שזוכר, ברוב הימים, לא לקחת את הרטינה הזו באופן אישי:
בסדר מתוקה, אבל את ערה, נכון?
כןןןן היא תגיד, ואני אצא מחדרה למרתון בן שעה ועשרים.
אבל היום,
כשילדה אחרת בת שתים עשרה מתעוררת במחלקת טפול נמרץ עם הרעלת אלכוהול,
וחשד לאלוהים יודע מה, שלא נדבר על האיך,
היום אני נעמדת בפתח חדרה של הבת שלי ונושמת.
פרקט. שטיח טורקיזי משהו. כריות פרווה שעירות ורודות וטפשיות.
פוסטרים ראשונים על הקיר –
הייסקול מיוזיקל , הארי פוטר ובעיקר רון חברו האדמוני –
אוסף פיות ענק על מדפים צרים – גומיות שער צבעוניות מפוזרות,
פתק מאבישג המדריכה בצופי ים –
ספרים. המון ספרים וחוברות וקומיקס ו"עיניים" ואפילו "מעריב לנוער" על השטויות
הבלתי אפשריות שלו כבר מגיח לפעמים, ומה לא –
ומנורת לילה קטנה, כי החושך עדיין לא ידידותי למשתמשת בחדר הזה,
ומנורת קריאה, וחותכני נייר בצורות, וטושים, צבעים, מדבקות וקצת נצנצים.
אן שרלי מככבת על עטיפת הספר גם בקריאה השלישית שלו –
וגילברט עוצר את נשימתה גם בקריאה הפעם –
אוףף אמא, למה אן מעצבנת כזאת? הוא כל כך נחמד גילברט –
אני זוכרת שבסוף הם יהיו חברים, אבל זה לוקח המון זמן אימי, יותר מדי…
ואני מחייכת, זוכרת את עצמי מתעצבנת על אן שרלי הזאתי.
צריך לנגב אבק ממערכת התופים – נעלי בובה פרחוניות הפוכות על השטיח,
היא הייתה עייפה מדי אתמול אחרי החוג דרמה ושכחה לשים אותן במקום –
תג זהוי מפסטיבל ראש פינה עם שמה זרוק ליד הנייד שלה שכמעט לא יוצא מהבית –
פיג'מה עם ציורי כבשים ועננים, כבר מידה ארבע עשרה, שיהיה גדול ורפוי ונח לשינה –
שמיכת מעבר רכה, כבר צונן בלילה, קלסר עם עבודה על חניבעל ומחברת מקושטת בלבבות –
כוס מים ליד המיטה –
ופתק גדול על הדלת: החדר של איה! אסור להכנס בלי אישור! או לפחות סיסמא!
בבוקר אני עוברת על הפקודה הברורה הזו ונכנסת לחדר בכל זאת.
הכי כיף זה להפר חוקים לפעמים, ככה אני מגדלת אותה. לפעמים. במידה. אבל כיף.
על לוח השנה המודבק ליד המיטה מסומן בסוף פברואר במארקר צבעוני במיוחד היום הכי חשוב,
כנראה, בתולדות הבית הזה, לפחות על פי דעת דיירת החדר.
כתוב שם: ב ת מ צ ו ו ה ל י !!!
לפני עשרה חודשים זה מה שהיה….ועכשיו, תכף בת מצווה.
בכמה חודשים מבוגרת ממנה הילדה ההיא, זאת מפרדס חנה?
בחצי שנה? עשרה חודשים?
קרוב לודאי שהיא כבר בחטיבה.
בוגרת תגיד הבת שלי. wow בחטיבה.
מה נראה לה, לאיה שלי שמחכה לה אחרי בת המצווה?
לאן היא ממהרת? לאן הן ממהרות?
כשהורדתי אותה היום בבית הספר התעכבתי להתבונן בהן.
בחברותיה ובה.
להקת אפרוחיות. בחיי.
רעשניות, קולניות, מצחקקות, מתרגשות, מקפצות, מתחבקות.
ילדות בכיתה וו'.
גבעולי נערוּת. הן כבר לא ילדות קטנות זה ברור
אבל הן ממש, ממש לא ילדות גדולות.
כמו גבעולי חיטה זקופים ביום סערה שרבית.
מתנדנדות מצד לצד.
מיום ליום –
מה פתאום מיום ליום? מרגע לרגע,
בין זקיפות קומה וקריאת תגר על זכותן להיות בוגרות, מחליטות"על עצמן",
לרצון להשען אחורה על הבטחון והפסיביות היִלְדִית.
והן הופכות את עורן וטבען ומצב רוחן ואני, ואנחנו מאחור.
הן בוכות כשהן נופלות בריצה בהפסקה בדיוק כמו בגן. הן נעלבות ופורצות בבכי
למרות שזה לא cool. וcool, מיינד יו זו מילת המפתח לשער הנעורים הנכסף.
והיתר מתגודדות סביב כמו עדת דבורים סביב מלכה עם שריטה בברך.
הן מביאות בלונים בבוקר יומולדת, מציירות ברכות יומולדת עם לבבות ורודים,
מתמרדות נגד כיבוי אורות בעשר בלילה אבל נרדמות אחרי שניה,
המדריכה בצופי ים היא מושא אהבה ושמחה,
הן משחקות אמת וחובה, לפעמים הבנים מצטרפים והחובה הכי נותנת נשיקה על הלחי.
החברות שלהן הפכו מרכז עולמן, הבנים מתחילים, אולי, להיות קצת פחות מעצבנים, אולי.
בלי התחייבות.
עוד אין להן מחזור למרות שהן כבר יודעות עליו,
חלק קטן מהן לובש גוזיה, וחלק יותר קטן כנראה באמת זקוק לאחת כזו,
כשהן רואות נשיקה, אמיתית איכס, צרפתית גועל נפש, הן קמות מהמבוכה, הולכות לשתות
משהו ורוטנות שזה משעמם. הן מעדיפות "השמיניה" ו"ראש גדול" בטלוויזיה.
לפעמים סיטקומים אדיוטיים על בני עשרה אמריקאים עם צחוקי רקע מוגזמים.
עשרים שקל זה המון כסף לבזבוזים.
אלכוהול זה משהו ששותים בליל הסדר או במסעדה שעושה פרצוף מצחיק וחמוץ.
כששואלים אותה בת כמה היא, היא מביטה בי בחצי מבט שמבקש הבנה.
אני מגזימה מעט אמא, אבל פליזזז אל תקלקלי היא בולעת רוק ואומרת:
עוד מעט שתים עשרה
ומחייכת. מחייכת את החיוך הזה שלה.
עוד מעט שתים עשרה.
פ ח ד א ל ו ה י ם.
שמרי נפשך, כוחך שמרי, שמרי נפשך
שמרי חייך, בינתך, שמרי חייך,
מקיר נופל, מגג נדלק, מצל חשך,
מאבן קלע, מסכין, מציפורניים
שמרי נפשך מן השורף, מן החותך
מן הסמוך כמו עפר כמו שמיים
מן הדומם, מן המחכה והמושך
והממית כמי באר ואש כיריים
נפשך שמרי ובינתך שער ראשך
עורך שמרי, שמרי נפשך, שמרי חייך.
תקריב 
תגובות
ושלי עוד קטנטונת, בקושי 3, ואני כבר רועדת מהגיל הזה, שבן מרוב ששום דבר לא ברור הדברים הכי אבסורדיים הופכים לאמת צרופה.
אהבתיאהבתי
יש לי רק אחות קטנה, לא בת משלי, וכל סיפור כזה, כל גילוי וחשיפה ופרשה שמתפתחת מרעידה לי את הלב. שלא תגדל, שלא יקרה לה כלום, שתשמור על עצמה.
הוא הרי כבר לא ממש מרחם על ילדי הגן, ובטח שלא על ילדי בית הספר.
אהבתיאהבתי
הי חלי
אני כותב עם עיניים קצת דומעות
אחרי שקראתי מה שכתבת
אני חי את התחושות האלו מהיום בו הפכתי לאב
עוד מעט זה 20 שנה
אני אב לשתי בנות נפלאות כשלך
ומתוסכל תמידית מהרעיון שאני לא יכול להיות לצידן כל שניה מחייהן
מכירה את השיר
My little one
זה שיר חיי
תודה על מה שכתבת
במיוחד היום, ולא אפרט כאן למה
צביקה
אהבתיאהבתי
עם כל סיפור כזה.
והתיאור שלך את הילדות האלה – כל כך יפה. כל כך קשה להאמין שעוד יש כאלה.
אהבתיאהבתי
חלי, ברדיו אמרו שהיא בכיתה ו'. ולכמה שעות אתמול בכל הדיווחים כבר קראו לה "הנערה" ולהם "הבחורים". אבל היא לא נערה. היא ילדה.
ורק בגלל הפחד האיום והמצמית הזה אני שומרת את שלי קרוב אלי. כזו אני, פסיכית. אין לישון אצל חברות אלא אם כן אני מכירה ויודעת ובוטחת במליון אחוז, אין ללכת לבד לשום מקום ואין לסמוך על אף אחד שידע מה טוב לילדה שלי יותר ממני. פסיכית. ואולי זה יעבור לי ואולי היא תגדל, בדיוק כמוני, עם הידיעה שאמא שלה פסיכית וצריכה להחזיק אותה קרוב קרוב.
שמעתי היום את האבא של אותה ילדה. אני יודעת בדיוק שהאבא של הפרטית יגיד שהוא לא מבין איך אותו אבא הצליח להחזיק את עצמו ולא הלך לשבור להם את כל העצמות לאותם "בחורים" – ילדים שקיבלו מין חינוך איום והבנה כל כך מעוותת של המציאות.
אהבתיאהבתי
משקשקת, במועקה, חרדה. כל כך יפה כתבת. שלי רק בת שנה. ואני לא יודעת איך אצליח לשמור עליה עד שתדע לשמור על עצמה.
אהבתיאהבתי
הם הכירו מצ'טים. צריך לחוקק חוקים בנוגע לנושא ולהסדיר כניסה לשם , גם למבוגרים, עם מספר תעודת זהות, לא פחות ולא יותר
משום שהמקרים הללו, של האונס מתרבים והולכים
והצ'ט ים הפכו למדמנה של רוע, כיעור אנושי
רשעות ואלימות מטורפת.
אהבתיאהבתי
היא גודלת מוגנת באהבה
אהבתיאהבתי
רבים את אותה תחושה בדיוק.
מצמרר ומבעית.
ולאיילת – פסיכית? – אני ככה. בדיוק ככה!
אהבתיאהבתי
אני בת 14. אנחנו ילדות גדולות ויודעות מה לעשות עם עצמנו. הטיפשה הזאתי שתתה יותר מדי וודקה כי היא לא ידעה מה זה יעשה לה ושאסור לשתות ככה. אז שותים קצת וודקה ומזדיינים אחרי זה. מה כבר קרה? בגלל שטיפשה אחת ושני מטומטמים הסתבכו אז לכולנו זה אסור?
אהבתיאהבתי
בשם "אם תהיה גדול"
איבדתי אותה. לא יודע אם בכוונה או לא.
http://info.org.il/lost_art.php
אהבתיאהבתי
אבל בהנחה שאת כן, רציתי רק לספר לך שאת טועה.
אתן ילדות גדולות ויודעות הכל ועל כך אין ויכוח. אין גם ויכוח על זה שהדבר האחרון שאמא מסוגלת להתמודד איתו זה שיקרה משהו רע לילדה שלה.
אז טיפשה או חכמה, שותה או מסתממת זה לא קשור, ברגע שמשהו עלול לפגוע בילדה שלי – שלעולם תהיה הילדה שלי ולא חשוב בת כמה היא או כמה רחוק היא נמצאת אני הלביאה התוקפת והנושכת על מנת להרוג. את גדולה נורא וחכמה נורא ויודעת הכל, אבל את הילדה של אמא שלך שתהפוך את העולם כדי לשמור עליך. זה לא דבר שלומדים בשום גיל, אלא ידע שמגיח בשניה שאת הופכת לאמא.
אהבתיאהבתי
אני זוכרת את הערב שאמא שלי קראה לי למיטתה, הייתי בערך בגיל 12, והקריאה לי את השיר הזה
כמה התרגשתי
אהבתיאהבתי
תרצה אתר את השיר ומאוחר יותר היא מצאה את מותה בנסיבות טרגיות-נפלה אל מותה מחלון ביתה,תאונה?יש אומרים התאבדות אך זה לא ברור.
בכל פעם שאני קוראת את השיר או שומעת את הביצוע של חווה אלברשטיין אני לא יכולה שלא לשמוע בין המילים את הנבואה שהגשימה את עצמה.
עלינו כהורים חלה חובת השמירה על הילד-ילדה ואין כאן בטחונות אך עלינו לעשות את המקסימום-לברר לאן הם הולכים,לדעת לאילו אתרים הם נכנסים.להזהיר מפני שתיה ומפני נהיגה לא בטוחה.גם אז אין בטחונות שהכל יהיה בסדר,לצערי הרב.
מאז שבני הבכור נולד נכנסה לליבי דאגה בלתי פוסקת,חרדה.אני לא רוצה להשתמש בקלישאה אך רק מי שהורה יוכל להבין…
אהבתיאהבתי
לרוית, אל תהיי חכמה כזאת גדולה על חשבון הלחצים של אמא שלך, אתם דור שלומד מהר מדיי על עולם המבוגרים, ובמקום שתשארו עוד קצת בגיל ילדות, אתן ממהרות להתבגר ולהפוך לנשים עם כל המשתמע מכך, בשעה שהגיל הזה שלא יחזור לך לעולם
זה גיל שבו את צריכה ללמוד – ולא לעשן ולא לשתות ובטח לא לשכב עם בנים.
את מתפרעת על חשבון אמא שלך, ומי שמשלם את החשבון בשורה התחתונה זו את.
תחכי עד גיל 18 אז את אדון לעצמך ותעשי מה שבא לך, לפני זה את באחריות הוריך, לכן תני לעצמך ולהם כבוד.
אהבתיאהבתי
תרצה אתר גם עונה לאבא שלה בשיר הנשמרת:
השמיים רצים, רצים, רצים,
בתריסים כל מיני עיגולים נוצצים,
כל מיני דברים נעשים
יותר ויותר סמוכים.
אני נזהרת מדברים נופלים
מאש. מרוח. משירים.
בתריסים כל מיני רוחות מכים.
כל מיני עופות מדברים.
אבל אני שומרת את נפשי מהם. וגם איני בוכה.
אני זוכרת שביקשת שאהיה ברוכה.
אני ברוכה.
השמיים רצים.
הם אינם נוגעים
בשיער ראשי שלך.
הם אינם מתקרבים אפילו לרוח
שבאה אלי ממך.
השמיים רצים למקום אחר
והרוח סביבנו, טבעת שקופה,
כמו בערב שרב, אנחנו ירח,
הרוח סביבנו עבה
אני חושבת שאם קוראים אותו טוב, שומעים את הטראגדיה שיש בניסיון להגן על הילדה שלך מהכול ועדיין לתת לה להיות בעולם.
אהבתיאהבתי
את כותבת כל כך יפה.. פעם בכמה זמן אני נכנסת וקוראת, לא תמיד בזמן אמת, לרוב לא מגיבה… הכתיבה שלך מאוד מרגשת, מאוד אמיתית. הדברים הקטנים שמרכיבים את התמונה הכוללת ועושים אותה מה שהיא, פרטים, פרטים.. ואת עושה את זה כל כך יפה.
אני מאוד מקווה שהאתר לא ייסגר, רק בשביל שאוכל להמשיך לקרוא אותך.
אהבתיאהבתי
כאמא לשתיים בנות 11 ,צמרמורת ואימה עברו בי.
רק בידנו האפשרות לשמור עליהן/ם.
ולהצטייד בכל התבונה והתתבוננות בלי לגונן יותר מידי, פשוט להיות עירניים.
( תבקרי בבלוג יש שם דיון מענין על זה)
אהבתיאהבתי
ואני בת 15 – אבל חושבת שוודקה , כן , זה רע, בגיל הזה כשמתנסים לא יודעים מתי להפסיק – זה גורם לתסכול וכמו שאפשר לראות בהרבה מקרים – בסופו של דבר בבית חולים.
אני רואה את זה אצל חברות שלי ששותות לפעמים יותר מידי, ואני לא מבינה בשביל מה, אנחנו כולה בנות 15 …. ויש את כל הזמן שבעולם להתנסות בכל מה שצריך, אבל למה עכשיו? מה כל כך בוער בלשתות ויותר מזה?
לא סתם יש חוק שאומר שמותר לשתות אלכוהול רק מגיל 18 – זה פשוט לא נכון לשתות את זה עכשיו.
אז נכון שבגיל הזה יש את אלה שבוגרים יותר ואת אלה שבוגרים פחות, אבל לא האלכוהול הוא זה שיסמן איפה את נמצאת.
לא רק ילדה טיפשה אחת שתתה יותר מידי וודקה – זה קורה כל הזמן… לא תמיד מתפרסם בעיתונים.
אהבתיאהבתי
זו הבגרות האמיתית.
אהבתיאהבתי