אין לי חברים

 

 

אין לי חברים בקפה דה מארקר.

כלומר יש לי, אבל הם לא מסומנים ככאלה ברבוע משמאל.

כשהצטרפתי, סתם כי כל מה שאני מצליחה להרשם אליו בלי להכשל בדרך, מרגיש כהישג

טכנולוגי מרשים הבנתי שאני צריכה לקחת החלטה.

להוא מפעם יש כמעט 1000 חברים (יותר חברות מחברים, אבל מי סופר/ת…..  )

למיכל ינאי יש מעל 1000 חברים וחברות.

והבנתי שאני צריכה להחליט על מדיניות "קליטת חברים".

כי מה שיתחיל, הוא שיצטרך להיות.

בימים הראשונים שלי שם הוצפתי בבקשות חברות –

מכמה אנשים שאני מכירה היטב, חברים טובים ממש שבטבעיות ובצדק הצהירו שהם כאן,

מה ששימח כמובן, כמה אנשים שאני מכירה מהחיים ומחבבת ומתעניינת קפצו להגיד היי, 

גם קולגות ומכרים מעולמי ומקצועי נמצאים שם וגם, בעיקר, המון אנשים, ונשים כמובן,

שאני לא מכירה ב כ ל ל. חלקם מסקרנים כמובן, אבל עם חלקם האחר, היה ברור שאין לי

סיבה אמיתית להתחיל דיאלוג, אפילו לא דרך הבלוג.

הבנתי שחייבת ליפול החלטה, חייבת,

כי אני?

עם 1000 אנשים ברבוע מצד שמאל לא מסוגלת להתמודד.

לא בת'כלס, לא רגשית וגם עקרונית זה מרגיש סתמי ומנופח –

אפשר להתמודד עם 1000 אנשים?

אפשר לעקוב ולקרוא בלוגים או מיילים מ1000 איש?

אפשר להצליח לא לפגוע, להעליב, לתת הרגשה לא טובה ל1000 איש?

לדעתי, אי אפשר.

מצד שני, הבנתי, אחרי כמה נסיונות שלא עלו יפה, שגם ההסברים שלי לא מתקבלים בהבנה.

"מי את חושבת שאת" או" חשבתי שאת אחרת, לא סנובית" או חסימה אגרסיבית.

או.קיי. הבנתי.

יתכן שגם הבנתי יותר את א. ואת מיכל שבחרו לאסוף ולקבל את כ ו ל ם.

אני בחרתי אחרת.

בחרתי להיות חסרת חברים בקפה דה – מארקר.

ולקוות שאלה שיקראו אותי בתשומת לב, יחס שאני מצפה לו באופן בסיסי, יבינו.

וכך כתבתי בכרטיס. כל מילה אמת :

הבלוג שלי  – בלוג הבית שלי  – נמצא ב\"רשימות\" –
 
אופיו וגודלו של האתר הזה הביאו אותי לכאן
עם עניינים הדורשים אנשים.
עניינים מעשיים יתנהלו גם מכאן –
ענייני עצומות, עוולות, עניינים חברתיים, התרמות ודברים לא מאד אישיים.

עניין נוסף :)

ענייני החברויות קפה מורכבים מדי לטעמי –
אין לי צורך בחמש מאות / אלף חברים אישיים,
ואני לא מוצאת דרך ל'אסוף' לי את החמישים שמעניינים אותי
בלי לפגוע באחרים –
לכן אין לי ולא יהיו לי כאן חברים 'מסומנים' –
ואני אמשיך לקרוא
בשמחה ועניין רב
את האנשים והנשים שמעניינים אותי
ומעניינת אותי כתיבתם.

כל היתר נמצא כאן –
http://www.notes.co.il/chelli/

 

ועדיין בקשות חברות מגיעות, ואני תוהה –

מי טורח לבקש חברות, וירטואלית ככל שתהיה, בלי לטרוח ולקרוא מילה ממה שההוא

או ההיא כתבו בכרטיס ה'זהות' שלהם באתר –

ואני מסרבת בחיוך ובעיקר מ א ד שמחה בהחלטתי.

האגו שלי רגוע, באמת.

אין בי צורך להראות כמה אנשים נמצאים באוסף שלי.

כמה אני פופולרית, מבוקשת או רצויה בכרטיסים של אנשים.

זה נכון שיש כותבים/ות שאני מפספסת או מגלה באיחור.[

זה בהחלט נכון שיכולת העדכון של אלה המחובבים עלי מסובכת.

זה נכון שאני צריכה להשקיע יותר מאמץ כדי לאתר ולעקוב את הכותבים/ות המעניינים אותי.

אין שם את 'רשימת התפוצה' החביבה שיש ברשותינו ב'רשימות' –

בסדר. מצאתי פתרון.

אני מגיבה בבלוג של מי שמעניין אותי ואז הוא נמצא ב"בלוגים שהגבתי עליהם"ואני טורחת

להכנס לשם ולבדוק מה חדש. לפעמים באיחור של כמה ימים, לא נורא.

טירחה, אבל שווה את השקט והחוסר לחץ

.אבל אז הגיע facebook –

שמיד מצא חן בעיני. הממשק שלו מצא חן בעיני. היכולת לשלוט על רמת הפרטיות

והאינפורמציה שאני מחליטה לחלק עם כל אדם ואדם מצאה חן בעיני. השטויות והמשחקים

שילדי הקולג'ים האמריקאים הכניסו אליו העלו חיוך אווילי על פני ומיד נרשמתי –

אני מתחזקת אגב, אקווריום מפואר המחכה לתרומות דגים וקישוטים.

אני מקבלת דרינקים פה ושם, ובאופן כללי משתעשעת מאד.

אבל אז, שוב עלתה שאלת החברויות –

אבל באופן אחר. בfacebook  נוצרה דילמה אחרת.

המטרה העיקרית שלי בפייסבוק היא לאתר כמה חברות אמריקאיות שלי שנעלמו מחיי וכל

מאמצי לאתר אותן השנים האחרונות לא הצליחו. כאן, הייתה לי הרגשה אמיתית שאני

יכולה להצליח. ואגב, אחת, מצאתי :)

העברתי שעות ארוכות בשבועות האחרונים בהליכות ממושכות בנתיבים חברתיים של אנשים.

אנתרופולוגיה אישית, קצת רכילותית, מרתקת בעיני. הגעתי למישהו מוכר, פגשתי שם מסקרן,

מוכר, נכנסתי לחברים שלו ומשם הלאה והלאה, פוסעת בשרשראות סוציואקונומיות מרתקות –

פוגשת בעיקר את הילדים של החברים שלי, הרבה חברים מפעם. רואה איך ילדי שכונה

מסויימת מחוברים לשרשרת אחת גם אם הם לומדים בארבע מדינות שונות, איך הילדים של

יעל ושרון כבר כל כך גדולים, איך הם ניראים כמו האמהות שלהן מפעם, איך ראיתי צילום

של אורן וחשבתי שזה יוסי מתקופת הצבא, וכולם מחוברים זה לזה כמו ההורים שלהם,

פחות או יותר – רק פחות בחיים עצמם, יותר דרך המסך.

א ב ל

אני גם זוכרת כמה אנשים יקרים שאני באמת מחשיבה כחברים, וירטואלים נכון, אבל

חברים. למרות שעם רובם לא נפגשתי. אני מבקשת מהם עצות, ועזרה בקלות ופשטות,

ונותנת באותו אופן כשאפשר ומסתייע. ואני מאחלת איחולים בלב שלם ושמח. ומפרגנת

ועוזרת כשאפשר. והיום, אחרי שדבורית כתבה איזה סוד שלי בוולווט שלה קבלתי מיילים

כל כך שמחים ומפרגנים מאנשים שלכאורה זרים לי, ובדרך הפילאית של העולם החדש,

שמחים בשמחתי באמת.  בלי אינטרסים, ככה פשוט, ככה נעים.

אז מה להחליט? איך להחליט?

גם בעיתונות הכתובה כבר כותבים על התופעה של איסוף חברים –

אי אפשר לאסוף ולתקשר ולהתעניין במאות אנשים.

אפילו באופן הערטילאי שהרשת מאפשרת זה לא באמת אפשרי.

אני חושבת.

אז לקחתי החלטה זמנית. להתחלה. לבדוק ולהחליט מאוחר יותר.

החלטתי להתחבר כמעט, כמעט רק עם אנשים שאני מכירה באמת,

ועם אנשי רשימות כמובן, שזו מבחינתי כמעט הכרות של ממש ועם בלוגרים/יות

שאני בקשרים וקריאה רצופה וכמעט אינטימית איתם ועם חייהם דרך הבלוג כמובן.

ועם אנשים כל שאני ממש אשמח להכיר וליצור דיאלוג דרך

בינתיים ההחלטה מרגישה מדוייקת ונוחה.

יש סביבי שם רק אנשים שנעים לי עם נוכחותם, התזכורת התמידית בהם וההיי המקרי

כשמזדמנת איזו שטות שאפשר לשלוח הלאה – זה רמז לדגים לאקווריום.

אני לא מצליחה באמת להבין את ה fun או התועלת או הניחומים או מה ב א מ ת העניין

או המניע או התועלת בלאסוף לך מאות אנשים זרים, עם פרצופים לא מוכרים, לחלל,

וירטואלי ככל שיהיה, חשוף ככל שיהיה, אבל עדיין שלך, פרטי, מייצג אותך,את מה שבחרת

להציג, את עולמך במידה רבה –

איפה הfun בהמון אנשים זרים שאתה מכניס בכזו קלות לעולמך –

אני ב א מ ת מנסה להבין.

 

 

 

 

 

בינתיים אני מנסה להתעלם ב"אלגנטיות" מהמאה ארבעים ושניים אנשים שרוצים להצטרף

אלי למסע החברות הוירטואלית הזה בfacebook. בתקווה שלא יעלבו אם אחליט להמשיך

רק עם אנשים שאני מכירה או ישמחו אם אשנה את דעתי ואפרוש לכבודם ידיים וירטואליות

ואשמח להכיר אותם באמת.

 

נראה.

 

:)

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • זו ש  On 10 באוקטובר 2007 at 01:37

    אני כבר זמן מה חושבת לעצמי שחבל שאין אפשרות לבניית היררכיה של חברים (לפחות לא ברשתות הפופולריות ולא בצורה נוחה באמת).
    זה הרי בדיוק כמו בחיים, (אני תמיד מדמה את זה למודל האטום של בוהר). יש מסלול קרוב לחברים הכי קרובים, הכמעט משפחה. וקצת יותר החוצה יש מסלול ובו חברים, ויותר רחוק מסלול של חברים אבל בדלילות, וידידים, מכרים, וכו'.

    אפשר היה לבנות יופי של רשת אם היה איזה מודל תלת מימדי מתחת לכל העניין. אבל נחזור רגע לקרקע המציאות ולחברים ברשתות חברתיות. בעיני צריך להפריד בין "אנשים שאני רוצה לקרוא כל פוסט שלהם" לבין "אנשים שאני רוצה לדעת באופן כללי מה קורה בחייהם" לבין "אנשים שאני רוצה את האפשרות לקפוץ פעם בזמן מה ולהתעדכן". (כן, זה היה נפתר מעולה עם היררכיות, אני מסכימה) אבל אפשר ליצור לפחות חלק מהחלוקות הללו מלאכותית. קפה את יכולה להגדיר שמישהו יהיה חבר שלך מבלי שתקבלי ממנו עדכונים (אם המנגנון של העדכונים היה עובד, זאת אומרת). בפייסבוק אין בכלל בלוגינג ואני מוכרחה לאמר שזה די מרגיע ומשטח את האינטראקציה למשהו שגוזל פחות זמן ומשאבי נפש – למרבה המזל (וכן, העובדה שפייסבוק היא בתחושה מין צעצוע מורכב מוסיפה לזה).

    מכיוון שהרשתות הפופולריות לא מאפשרות זאת בתוכן במספיק נוחות – את ההתעדכנות בפוסטים אפשר בכלל להוציא החוצה לקורא רסס (כן, הפוסט ההוא שלי שאמרת שאולי פעם תשבי לנסות, זוכרת?).

    אני לא מסרבת להצעות חברות, כי זה מעליב בעיני וכי לא הייתי רוצה שיסרבו לי (וזה גם נעים כשמבקשים, במיוחד למי שלא ממש רגיל שיחפצו בקרבתו, גם אם הוירטואלית),

    אבל גם ובעיקר – כי אני בלוגרית. זה אומר שיש הרבה אנשים שמכירים אותי, או חלקים ממני, גם כשאני איני מכירה אותם. והם חשים כלפי תחושות שבהחלט ניתן לקטלג תחת רעות, חיבה וחברות. וגם אני חשה תחושות כאלה בחזרה, גם אם הן לא ממוקדות באינדיבידואל הספציפי אלא ברעיון של האינדיבידואל הזה.
    במודל הרשת התלתמימדי, הייתי מקצה להם מסלול קרוב יותר מאשר ל"מכרים", אני חושבת.

    אהבתי

  • ח ל י  On 10 באוקטובר 2007 at 01:43

    כיוונת לדעתי. כיוון שאני לא מעוניינת לסרב, סגרתי את האפשרות הזו בכלל. ברגע שהצהרתי על חוסר חברויות, גם המבקשים, מבינים ולא לוקחים את הסירוב כאישי, ובצדק –

    ואכן, אם הייתה אפשרות מידור –
    מה שיש מעט בפייסבוק רק בהגדרת הקירבה לא בת'כלס, הכל היה קל ופשוט.

    סטרטאפ, מישו?

    אהבתי

  • רפרם  On 10 באוקטובר 2007 at 02:56

    אני נורא אוהב את פייסבוק. הוא העלה אצלי קשרים עתיקים שמאד אהבתי והכל בצורה מאד אינטואיטיבית.
    בדה מארקר הפרופיל שלי הפך לבית קברות

    אהבתי

  • גיל  On 10 באוקטובר 2007 at 03:15

    ביזבוז זמן אחד גדול. אני לא משתמש בשום רשת חברתית והחברים האמיתיים שלי יודעים איפה למצוא אותי אם צריך.

    אהבתי

  • זיו  On 10 באוקטובר 2007 at 03:28

    כל כך מבין אותך. היתה גם לי דילמה לגבי פתיחת הדף בקפה.
    בסוף החלטתי שלא.
    אגב פה נעים וחנני, אנטילגנטי ישיר ובלי יומרות.
    אולי תייסדי פרוייקט אקווריום גם בבלוג בNOTES כדי שנתרשם.

    אהבתי

  • ריקי כ  On 10 באוקטובר 2007 at 06:34

    היעדר ההיררכיות מפיל את כל העסק. זה אפילו גורם לזה שאני מפספסת פוסטים של אנשים שאני אוהבת לקרוא, כי כשאני לוחצת על "פוסטים של חברים" מופיעה רשימה ארוכה ולסנן לוקח זמן שאין לי.
    ואני שונאת RSS. זה מציק.
    פה הרבה יותר יעיל כי אני מקבלת הודעה למייל.

    גם לי הייתה את הבעיה הזו, מיליון בקשות לחברות ולא סירבתי – בדיוק מהסיבה שאני כותבת ורוצה שיכירו אותי. אבל די, אי אפשר יותר. הגעתי ל300 חברים והפכתי לבדיחה בעיני יקיריי. בחיים בחוץ יש לי תמיד מספר קטן של חברות, אבל קרובות באמת. כמובן שזו אנלוגיה לא רלבנטית, אבל לא הבנתי למה אנשים מבקשים חברות ומעולם לא קוראים אותי או כותבים משהו, לא הבנתי בשביל מה.
    חלקם רצו לקשט את כרטיסם בי, שוין. התחלתי לא להיענות, כן, זה מעליב, אבל אם ממילא אני מזהה כרטיס בלי שם ותמונה, טוב לא יצא מזה.

    אהבתי

  • איתי  On 10 באוקטובר 2007 at 07:45

    http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=35352&blogcode=7624581

    חיבוק פיסי אחד שתוכלי לתת לה שווה יותר מאלף "חברים" בקפה

    אהבתי

  • מירי  On 10 באוקטובר 2007 at 07:56

    זו בעיקר הבחירה הלשונית במילה 'חברים' שמקוממת, כי מי שקצת רגיש למילים לא יכול להקליק חיובית על בקשת חברות מצד זר מוחלט מבלי להרגיש רעד קל בלב. אני לא מבינה למה מעצבי האתר בחרו דווקא במילה הזו, זו במפורש מכבסה. חוסר הרגישות הלשונית מרגיז, כי מתבצעת רדוקציה של מושג החברות לכלל אינטרקציה מסכית שטוחה, וזה מצטרף לתחושת האיחס הכללית שנפתחת במרווח שבין הניכור הטוטאלי של הרשת לבין הצגת השווא העליזה שרצה במקומות האלו. למה לא בחרו במילה מנוי, למשל. אני מנוי עליך משמע, אני רוצה לקרוא אותך. אין כאן סחר חליפין של חבר מול חבר, אלא של קריאה מול קריאה. בשבועיים שהייתי בדה-מארקר, סירבתי חברות לטיפוס נאלח אחד, שפתח אחר כך במסע עלבונות מולי. קפה דה-מארקר הוא אחד האתרים היותר מבחילים אליהם נחשפתי. מעוז הקפיטליזם הריגשי

    אהבתי

  • אביבה  On 10 באוקטובר 2007 at 08:21

    רשימות נושא (כמו שיש אגב כאן מימין) זה עוד בסדר: "קולגות", "חברים מהשכונה", אנשים עם טעם מוזיקלי מעניין" וכולי. אבל הירארכיה? זה אומר שמכרים שחשבו שהם ידידים ייעלבו, וידידים שחשבו שהם חברים ותיקים ייעלבו כשימצאו את שמם ברשימה הלא נכונה לדעתם. ואכן עדיף ללא רשימת "חברים" כלל.

    אהבתי

  • מיכל  On 10 באוקטובר 2007 at 08:29

    ואני מסכימה איתך חלי, לחלוטין. אצלי זה עורר בעיקר תחושת מבוכה. מול עצמי. ביטלתי את הקפה שלי די מהר לאחר שהופיע. בעיקר בגלל המבוכה הזו.

    את פייסבוק עדיין לא ניסיתי. נראה – אולי בהמשך..

    ואני לא בטוחה, אגב, שהררכיה תעזור. יש שם משהו אחר שאני לא מצליחה להסביר אותו. משהו מעושה אולי.

    אהבתי

  • גלים  On 10 באוקטובר 2007 at 09:27

    א. בלי להעליב מצבה של חלי או כל סלב (סליחה, סליחה סליחה על המילה) שונה לחלוטין. ברור (לי לפחות) שיש רבים ממבקשי החברות שרוצים פשוט להתקשט בשמן של הפיגורות הציבוריות הללו. בעצם זה לא פשוט, ואומר הרבה על תרבות הסלב'ז שלנו אבל זה באמת לא המקום להרחיב.
    ב. לגבי אנשים שאינם מפורסמים, אני חושבת שאנחנו מביאים את הרגישות החברתית ה"אמיתית" שלנו למדיום האינטרנטי וזה לא תמיד רלבנטי. אז מישהו שאני לא מכירה יעלב מדחיה. so what? נכון לא רוצה להעליב, ולא להיות גסת רוח, אבל להיעלב זו בחירה, ואם מישהו נעלב כי אינני רוצה להיות חברה שלו (מסכימה על ההערה לגבי רידוד השפה) בעייה שלו. הרי גם בחיים האמיתיים זה קורה, רק ששם לא אומרים בדרך כלל לאדם בפרצוף אלא יש טקטיקות אחרות…

    אהבתי

  • ענב  On 10 באוקטובר 2007 at 09:39

    שבמקרה שלה יש יותר רגישות ושהיא רמזה על זה כשספרה שלמיכל יננאי וגם לאקס שלה ויש עוד בקפה שכנראה בגלל שהם מפורסמים הבקשות מגיעות מכולם בלי קשר למה הם כותבים. הרי לא יתכן שאלף אנשים ממש מתעניינים לעומק בהרהורים הרוחניים הניו אייג'יים של אברי גלעד .
    ההחלטה שלך חלי מובנת לי מאד.

    אהבתי

  • איריס  On 10 באוקטובר 2007 at 09:43

    אין לי בלוג
    אני לא כותבת
    אני מהקוראות
    וביקשתי חברויות מעטות ביותר
    (ראיתי כאן את "זו ש" שאותה אני קוראת המון שנים, עוד מתקופת הפורום בבננות)
    החברות היא בעיקר בכדי לקבל עדכון ולא לפספס, לא מחפשת קשרים וירטואלים ולא חברים וירטואלים
    נכנסתי לקפה דמארקר מרוב עצים לא רואים את היער מפחיד שם משהו כמות החברים כמות הכותבים.
    מבינה אותך חלי לא חושבת שיש מקום לאנשים להעלב, הצהרת מראש – בלוג ללא חברים וזה לגיטימי בעיני.

    אהבתי

  • היריב  On 10 באוקטובר 2007 at 12:24

    מה שיאפשר לארגן אותם היררכית ולחשוף תכנים שונים לכל קבוצה. אם הבנתי נכון, זה יחשף ממש בקרוב.

    אהבתי

  • אבי  On 10 באוקטובר 2007 at 14:51

    זה לא מכובד, ולא יאה
    גם לא לך חלי

    אהבתי

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 10 באוקטובר 2007 at 17:09

    ועל אף אחד. הסבירה איך היא מרגישה מול הדברים. לא שפטה ולא העבירה בקורת. תרגע, כאן זה לא ynet

    אהבתי

  • זו ש  On 10 באוקטובר 2007 at 17:11

    אולי בגלל שתגובתי למעלה היתה הדבר האחרון שעשיתי לפני ההליכה לישון, חלמתי בלילה על עתיד הרשת, על המראה שלה בעוד (אין לי מושג כמה. לא המון) שנים.
    חלום מעולה ומעודד ומשמח, כה חבל לי שאי אפשר היה להקליט אותו ולשדרו. אנסה יותר מאוחר כשיהיה זמן לכתוב את מה שאני זוכרת ממנו.

    אהבתי

  • Islay  On 10 באוקטובר 2007 at 18:46

    האפליקציות פותרות הכל.
    הנה אפליקציה שהיא סוג של פתרון שגרם לי להרגיש יותר בנוח עם הסוגים השונים של חברים: Friends Organizer, או בגירסתו המתקדמת, Circles of Friend (http://www.facebook.com/apps/application.php?id=17164669112 ), מאפשר לסדר את החברים באיזה קבוצות שרוצים ולהציג לפיהן את החברים בעמוד. אפשר בסדר היררכי ואפשר סתם לפי הקשר. אני חילקתי לאנשים מ"בחוץ" (מהאוף-ליין), אנשים מהאוף-ליין שאני לא רואה לעתים קרובות ואנשים מהאון-ליין. מבהיר לא רע את סוגי הקשרים.

    אהבתי

  • ח ל י  On 10 באוקטובר 2007 at 21:45

    הבטחת חלום עתידי….

    אהבתי

  • זו ש  On 10 באוקטובר 2007 at 23:55

    אנסה לחזור אליו הלילה ולשחזר עוד. אני קמה בשש, אחרי 4 שעות שינה אמש, כך שמאוד כדאי שאתחיל את נסיונות ההירדמות עכשיו :)

    אהבתי

  • הדס  On 11 באוקטובר 2007 at 14:44

    אני מסכימה לחלוטין עם רובכם. החל מכך שהמושג "חברות" לא מתאים כאן, ועד לעובדה שמנגנוני היררכיה ותלת מימד היו עוזרים כאן מאוד.
    מהמקום המקצועי אני יכולה לספר לכם שאצלינו, ואני מתארת לעצמי שבעוד עשרות סטארט אפים מתמודדים עם השאלות האלה יום יום, ומנסים עוד ועוד דרכים יצירתיות (לנו כרגע עוזרת האבחנה באנגלית בין friend ל- member, למרות שגם מכאן עולים סיבוכים).
    באופן אישי, אני חושבת שבדיוק כמו שחברויות בעולם האמיתי הן מורכבות, ויש המון רמות ודקויות, ושונות בין אדם לאדם, ולוקח זמן למצוא את הקצב שלך ואת רמת הקשר הנכונה מול כל אדם חדש, כך גם בעולם הוירטואלי.
    ואין מקום לבקר את מי שרוצים חברים רק בשביל לקשט את הדף שלהם. כולנו מכירים אנשים כאלה גם בחיים האמיתיים…
    ואת לא צריכה להתנצל חלי על ההחלטות שלך בנושא – תעשי מה שטוב לך. תמיד יהיו מי שיחשבו שזה קטנוני או שיעלבו, אבל ככה זה בחיים לא? מנסים לצמצם את הפגיעות כמה שאפשר, וממשיכים הלאה.
    החברים הטובים האמיתיים – בחיים ובוירטואליה, מוצאים את הדרכים הנכונות והמתאימות לתקשר.

    יצא קצת ארוך… הזהרתי שזה מסובך…

    אהבתי

  • ליאת קורן  On 11 באוקטובר 2007 at 14:58

    הבנתי. עדיין לא הצעתי חברות לאיש אבל נענית תמיד לבקשות חברות. האמת היא שאני שמחה לקבל תגובות ממי שבאמת מכיר אותי. כמוך, למשל…
    תודה על הפרופורציה.
    נשיקות

    אהבתי

  • שוקולד מריר  On 11 באוקטובר 2007 at 19:19

    הייתי כי שמעתי והיה לי נחמד
    בשניות התברכתי ב-85 חברים שלא טרחו לשאול אותי מה שלומי , רק הצטרפו כמו נמלים לקפה שלי והרגשתי הכי מוזר והכי לא בבית
    אז עזבתי
    כי היה לי ריק עם 120 חברים..

    אהבתי

  • זו ש  On 14 באוקטובר 2007 at 17:04

    אביבה – היררכיה אינה מעליבה אם היא חשופה אך ורק לעיני הבעלים של הרשימה.
    :)
    (ובסופו של דבר, גם אם זה לא מדורג רשמית, גם בחיים יש היררכיות של חברים, יש את אלה שתתקשרי אליהם בארבע בבוקר שיבואו לחלץ אותך בערבות מהמשטרה, ויש את אלה שתתקשרי אליהם פעם בשנה לאחל יומולדת שמח, והרי לך היררכיה)

    islay – היישומון הזה עוד רחוק מאוד משלמות. הן משום שהוא חשוף, והן משום שכדי לסדר את ההיררכיות דרושה השקעת זמן מרובה. היה אפשר לעשות אותו כל כך הרבה יותר פשוט.

    אהבתי

  • Islay  On 16 באוקטובר 2007 at 02:07

    ברור שהוא רחוק משלמות – זה מה שקורה כשכל אחד יכול לפתח. לא מעט אפליקציות בפייסבוק הן די חורניות בגלל זה.
    זה שהוא חשוף זו המטרה – זה מבהיר גם כלפי חוץ מי הוא מה. מה מעליב בלהיות מסווג כ"חבר מהעבודה"? או כ"חבר און ליין"? והחלוקה שאני עשיתי היא עוד יותר עניינית…
    לא דרושה השקעת זמן מרובה. בסך הכל כמה דקות, אם כי אין ספק שזה יכול היה להיות הרבה הרבה יותר טוב והרבה הרבה יותר פשוט.

    בקיצור, ממש לא פתרון אידאלי אבל בהחלט עשוי לתת הרגשה יותר טובה בינתיים.

    אהבתי

  • גיל  On 17 באוקטובר 2007 at 15:54

    לא רק שאפשר יהיה למיין את ה'חברים' בצורה ברורה, ולקרוא לחלקם ' חברי נפש', לחלקם 'מכרים', 'חברים מהעבודה', 'אנשים שלא פגשתי' וכו – אפשר יהיה גם לשלוט בקלות במה רואה כל אחד מהם, מה שיעזור – כרגיל בפייסבוק – להרגיש שאתה נמצא בתוך החבר'ה שלך ולא באיזה אתר עם מיליון איש, כשאתה כותב משהו אינטימי. אני בטוח שהחידוש הזה יעזור לך ולעוד הרבה אנשים שיש להם הרבה 'חברים' ברשתות חברתיות

    אהבתי

  • אילן  On 25 בנובמבר 2007 at 11:54

    המלה "חברים" קצת מטעה, לדעתי.
    ברשתות וירטואליות, חברים הם לרוב רשימת קשר, חלקם אכן חברים, אך רובם קשרים חלשים יותר. ה"חברים" ברשת הוירטואלית הם לעתים קיצור דרך למצוא פוסטים של אנשים מענינים בתדירות, לעתים רשימה של קשרים עסקיים כמו בLinkedIn ( ולעתים אף מקור לתמיכה חברתית.
    מחקרים רבים מורים, כי לאדם המערבי יש בד"כ עד שבעה חברים קרובים, וכמה מאות של מכרים רופפים. מספר מחקרים שעשיתי בארץ (עם גוסטבו מש) מצאו, כי ככל שחבר קרוב יותר, כל אתה נוטה לדבר איתו/ה על מגוון רחב יותר של נושאים (כולל אינטימיים), ובאמצעי קשר מגוונים (אינטרנט, סללורי, פנים-אל-פנים). עם קשרים חלשים יותר (בעיקר אם הקשר נוצר ברשת) נושאי השיחה נוטים להצטמצם לנושא הענין המשותף מפגש ברשת (בהכללה סטטיסטית) . בנוסף, לקשרי רשת מתחזקים יש נטיה לזלוג למפגש פנים אל פנים.
    ישנם מספר יזמויות המשתמשות בשיטות שונות לבנית הררכיות ברשתות חברתיות וירטואליות, בעיקר לצרכי שיווק בקרב "מובילים חברתיים"ץ

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: