זה התחיל כפוסט שבת וטיול צופי ים של ילדה אחת, תכף בת שתים עשרה –
ואז, תוך כדי, הגיע עוד מייל עם הפניה למילים ולדיווח של איה קניוק –
גם על שבת. שבת במחסום, ושני אחים, אחד בן שתים עשרה ומשפחה.
על ערלות לב, חייל בשם אלכס ושבת רגילה. לא נורה איש,לא הוכה ולא נכפת.
מציאות. שיגרת חיים. לקרוא ולהפסיק לנשום.
אני לא מצליחה להמשיך לכתוב.
מתוך חיי המוגנים, הטובים, שלי ושל הבת שלי –
אני מבקשת. תקראו רגע.
קראו ברצינות. מילה במילה, את המילים שלה. היא מספרת מה היא רואה.
במקום הערטילאי הזה שאנחנו מכירים רק מהחדשות בטלוויזיה: ה מ ח ס ו ם.
קראו על חיים של ילדים אחרים – לא של הילדים שלנו.
אני קראתי, כמה פעמים בימים האחרונים,
ואני, בבושת פנים וכלימה והלקאה עצמית צפונית ועצלה ממשיכה לשבת כאן,
בפינה שלי עם הגרניום ומכונת הקפה ולכתוב מילים יפות, ואיה קניוק וחברותיה יקומו
בבוקר ויסעו למחסומים כדי לנסות לעשות משהו באמת.
אני משאירה את הפוסט המקורי בדיוק כפי שנכתב הבוקר מוקדם כדי לזכור ולהזכיר.
.
הבוקר 05:00
השעון מצלצל, אני מעיפה אותו.
השני מצלצל, גם אותו.
הטלפון מצלצל. אני מבינה, ונזכרת –
אנחה. קימה. חושך בחוץ. דלת לכלבה. מים מהמתקן. פיפי. פנים. מדליקה מכונת קפה.
מדדה לחצר. הכלבה נובחת כאילו אין מחר ועכשיו לא שבת ואין שכנים. קוטפת קצת
לימונית, נענע וגרניום לימוני. מים רותחים, סוכר.
החתולה מיללת אוכל. הצלחת שלה ריקה.
לחמניה מתוקה ופיתה מהמקפיא למגבת על הדלפק.
05:10
– ב ו ק ר טוב מתוקה
– גרר……..
– יש טיול, זוכרת?
– גרר…..
גב מסתובב, שמיכה לבנה נמשכת בזעף ומכסה שער סתור ואת הפנים האלה.
– רוצה עוד שתי דקות?
– כן.
– בסדר. שמתי לך כאן תה, אז תזהרי כשתסתובבי ….
– טו….ב
לוקחת את כוס התה שלי ולמחשב לחמש דקות.
05:20 –
האור אפרפר.
ניגשת לחדר עם הדלת הלבנה שיש עליה מילים כתובות בברור. אסור להכנס בלי אישור
מפורש מבעלת החדר. אני מקווה שבבית המשפט יתחשבו בעובדה שמחלקת אישורי
הכניסה נחרה רכות בזמן שעברתי על האיסור והתגנבתי פנימה.
– איויה….מתחיל להיות מאוחר….
מתי, מתי זה קרה, מי רוצה בכלל להיות המעיר… עוד נ ו ר א מוקדם אני מהינה לערער
על מקומי הנוכחי בשרשרת ההורות. רוצה לישון גם.
רוצה שיעירו אותי עם תה בטמפרטורה הנכונה וחיוך – עדיף קפה ועיתון כמובן.
רוצה רוצה. יאללה, למטבח.
שני תפוחים נשטפים. ענבים אדומים מדהימים באמת שקנינו בדרום השבוע נעטפים
בנייר סופג, מוכנסים לשקית רוכסנית. גזר אחד, מלפפון אחד לידם.
– איה מאוחר…
– בסדר, בסדר….
היא לידי, אני מריחה את ריח ההתעוררות שלה, זה שמלשין עליה שככה מריחות ילדות,
ילדות ממש, לא כאלה שכבר רואות את הנערוּת שלהן במרחק נגיעה של ממש, ויש רגעים
שמצליחות לגעת בה, בנערוּת, ויש רגעים שאמא שלהן מצליחה לגעת בה גם. נערוניות
שישנות עם טי שירט במידה לארג' שלקחו מהארון של אמא.
סוגריים – איזה כיף יהיה כשנהיה כבר באותה מידת נעלים אימי, אני אוכל לנעול את
הנעליים שלך – אהה אני חושבת, ממש כיף. אין סיכוי. גבולות דרשתם ממני לשים לה
מיום הוולדה? הנה, קבלתם סוף סוף. גבול גבוה וחד משמעי. מידה 38 – סוגריים
05:30
האפרפרות בחוץ נעלמת. העולם חסר צבע לדקות בודדות.
שוקולד למריחה בלחמניה. הפיתה נחתכת, בלי כלום, מקלוני גבינה מונחים לצידה.
הכל נעטף, מוכנס לשקיות. נעלם במעמקי התרמיל האדום.
היא לוקחת את הקורנפלקס, מוזגת חלב – תשאירי את החלב בחוץ, מותק –
מתיישבת בעינים וערפילי בוקר ואוכלת. הכלבה מתחנפת אליה לפירורים ולא נענית.
אני מכינה לי קפה מיומן, כמעט עשור עם אותה מכונה, אותו קפה, רמת דיוק נדירה,
ובודקת את התרמיל:
v – מגבוני אלכהול, טישיו, פנסטיל.
v – מסטיקי בזוקה, מקלות סבא, בייגלה, שני חטיפים, עוגיות.
v – ארוחת בוקר + פירות
v – בקבוק גדול + אחד בינוני מים
v – טלפון נייד, גומיות שער, קרם הגנה, כובע לבן עם כוכבים.
05:50
השמש עולה. האור מתחיל להצהיב.
מכנסי הסוואה צבאיים, חולצה אדומה, קוקיות, נעלי התעמלות.
אנחנו במכונית. היא יושבת במושב הקדמי.
מעל 1.40 מ. אפילו מעל המשקל המינימלי. זכותה.
תמרור בגרות שלא הצלחתי לעכב למרות רצוני. אבא אומר שמותר לי כבר.
אני נוהגת, נזהרת עם הקפה החם, כמו כל בוקר בדרך לבית הספר.
– בתנועה שלך גם יצאתם לטיולים?
– בטח, אבל עם חולצה כחולה
– למה כחולה?
– כי היא עולה אני צוחקת והיא מביטה עלי במבט שמסכם את עתִיקוּתִי ברגע.
10:30
– א מ א – היא צועקת בטלפון – א מ א
– כן מותק..
– הגענו. איזה כיף. כמה יפה כאן…
– אני שמחה בשבילך אאובלה
– אני גם שמחה בשבילי !
* * *
ויש ילדים עם שבתות אחרות –
בשבת היה יום כזה – כותבת קניוק – לא נורה אף אחד לעינינו, לא הוכה, ולא נכפת,
רק עמדו בחורים צעירים עם קסדות ורובים ומנעו מאנשים לעבור באדמתם ובביתם
לשם צרכיהם השונים, מבריאות וחינוך ועד המוסך ולבקר אחות מבוגרת, ולא נתנו להם
לעבור אלא אם עמדו בקריטריונים. וגם אז לא תמיד.
ואיזה קריטריונים יכולים להיות ראויים כדי לא לתת למישהו לנשום, ולחיות, ולגדל ילדיו, ולאכול?
איה קניוק + תמר גולדשמיד aya kaniuk & tamar goldschmidt آية قنيوق . تمر غولدشميد
mahsanmilim . מחסנמילים محسنميليم
תקריב 
תגובות
זה חותך ההבדל הזה. תודה חלי.
אהבתיאהבתי
על שלא נכנעת לחייכנות של הפוסט המקורי שבטח היה מביא לך הרבה תגובות מלטפות כי הוא באמת מקסים והכנסת לנו ולעצמך יש להוסיף בבטן הרכה. בילדים שלנו.
קבלי מחמאה על היושר הפנימי והאומץ.
אהבתיאהבתי
אני לא יודעת בדיוק למה, הרי קראנו כבר ושמענו וראינו דברים "גרועים יותר" לכאורה ושלא לכאורה, אבל היה כנראה משהו בדיווח הזה שפילח את הקרביים ואת הנפש ועבר כבר יום שלם וזה עדיין לא מתאחה.
מצאתי את זה אצל קורינה
http://www.notes.co.il/corinna/37077.asp
וגם אני לא יכולתי לעבור אח"כ לסדר היום
http://www.notes.co.il/talila/37098.asp
אהבתיאהבתי
חלי היקרה
בעולם כולו מתקיימות בכל זמן נתון עוולות גדולות טרגדיות קשות וצער בלתי פוסק.
לא ניתן להכיל אפילו קמצוץ מכל אלו בתודעה של מערבי נינוח לצד גרניומו ופרקולטורו, כמו גם בתודעתו של פלסטיני הנאבק תחת כיבוש.
אני מאמין כי כך בנוי העולם, יש בו צער ואושר לרוב ואף לא אחד מאיתנו, בכל משפחת האנושות הגדולה, יכול להכיל אותם או להתמודד איתם.
אני מכבד ומוקיר (ונמנה על אלו) המנסים לכונן שינוי בעולמם ובעולמנו כדי שיהיה לכולנו טוב יותר, אולם אני מאמין כי במפת האנושות הגדולה ובראי הזמן של מה שהיה ומה שיהיה, על כל אחד מאיתנו להתחבר לסיפור (נראטיב) שלו ולקיים אותו בניקיון כפיים ובשמחת הלב.
הייעוד להיות אמא, בת זוג, חברה, סופרת ילדים, בלוגרית המדברת אל קוראים רבים וקבועים, מנחת טלוויזיה ו….ו….ו…….כל אלו משימות לא פשוטות שלא רבים על פני הכדור אימצו אותן.
אני כותב את המילים הללו כאן כדי להציע לך חפות מוחלטת מרגשות אשם מכל סוג וכדי להריע לך, יחד איתך, על כל מה שטוב וראוי בחייך והוא תוצר ישיר של מי שאת והאופן בו את מתנהלת.
שבוע טוב
זיו
אהבתיאהבתי
ברור שבכל העולם בכל רגע נתון עוול גדול מתרחש בחייהן של קבוצות ובחייהם של יחידים. אבל כשאתה מציע לה (ואני מניחה שגם לאחרים ואחרות שמנהלים חיים סטנדרטיים בערים שקטות ) להימנע מרגשות אשם כי תמיד יהיו אומללים, הרי שאינך עושה דבר לשינוי האומללות, פרט ללהסכים ש"זה לא בסדר". יש הבדל בין רגשות אשם לדמעות תנין – הפעולה.
אהבתיאהבתי
וחוץ מזה רגשות אשם הם לא עניין של בחירה, אתה או מרגיש או לא.
מה לעשות איתם, זוהי הבחירה האמיתית.
אהבתיאהבתי
מזמן לא ביקרתי ברשימות ומייד קפצתי אלייך לביקור. אני רוצה להגיד לך קודם כל שאני מאד אוהבת לקרוא אותך: את הניקיון,הפשטות שמוציאים את היופי הפנימי.
יש לי משהו להציע לך: משהו שאני עושה ועושה הרגשה טובה: אפשר להתנדב. אני מתנדבת עם ילדים קטנים בקבוצות סיכון. אי אפשר לשנות את העולם. הוא כזה, כמו שנאמר כאן מעלי, רע וטוב, אבל כן אפשר לעזור- ונדמה לי שאת נימנית על אלה שאכפת להם. זה מקל על האשמה. אצלי לפחות זה מנקה את החלק הזה..
אהבתיאהבתי
כל אחד יכול להגיב למילה הכתובה. לא הרגשתי שיש כאן אשמה אלא נסיון להתייחס למרחב גדול יותר מהפרטי, נסיון להכניס את האישי לקונטקטסט מסוים שבו אנו חיים אם נרצה או לא נרצה. מעצם העובדה שנעצום את עינינו זה לא מונע מהדברים להמשיך להתרחש, מהדברים הטובים וגם מהרוע. רק אין אנו רואים אותם. זו בחירה. וגם אשמה היא בחירה. עצה טובה מאדם אכפתי זו גם בחירה . גם אני רואה קונטסט ולא יכול תמיד להכילו למרות הנסיונות האישיים לחמול בכל רגע נתון. ההווה האישי קשה לבליעה!
ולאופטימיות ולרוך יש מקום חשוב ביותר בעולמנו חסר הרכות! ישר כח לשבתות כאלה! ושנזכה כולנו לפתוח עיניים, לב וכבד ולעשות מעשים לשינוי!
אהבתיאהבתי
קראתי את התגובה של לינוי ואת זו של חלי וליבי כבד עלי.
היה לי עצוב שאת, חלי מרגישה אשמה ויותר מכך סבורה שאשמה זה משהו ש"…אתה פשוט מרגיש" ללא שליטה – זה פשוט קורה.
אני רוצה להציע השקפה שאני אימצתי לפני כ 15 שנים מי שהביא אותה לעולם היה הפסיכולוג, אלפרד אדלר. אדלר היה תלמידו של פרויד אבל כפר בהמשך חייו בכל מה שלמד ממנו. בניגוד לתפיסות ה"טראומות" וה"קבעונות" של פרויד אדלר סבר כי האדם אורגניזם בוחר. כלומר מה שמנהל אותנו זה לא איזו טראומת ילדות מגיל הינקות אלא הכרעתנו כי היא "טראומטית והכרעתינו כי לאורה ננהל מכאן ואילך את חיינו".
האדם תמיד בוחר על פי אדלר – ויקטור פרנקל היה ממשיכו של אדלר והוא מביא את רעיון הבחירה לקצה כשהוא מספר ב"אדם מחפש משמעות" על היותו אורגניזם בוחר גם תחת התעללות הנאצים.
את ההתעללות והרעב הוא לא יכול לשנות אבל את התייחסותו לכך הוא בהחלט יכול לבחור.
הרגשות שלנו הם פרי בחירה.
לו ידעת על הנסיעה למחסום היית מצטרפת לקניוק במסעה?
היית מוותרת על הליווי לטיול בצופים ולחוויה ההורית שלך היום בוקר יום שבת?
היום יום שבת 6 באוקטובר לפני 13 שנים נולדה בתי הבכורה.
היא חגגה את יום ההולדת אצל אמה.
אנו גרושים. גרים קרוב מאד ובקשר מצויין ובכל זאת יומולדת אצל הורה אחד ……
כן קפצתי לבקר, כן הבאתי בלונים ענקיים עם הליום ומתנה ובכל זאת צבט לי עד כאב המחשבה שעד לפני 3 שנים היינו משפחה אחת.
היום יום שבת התחוור לגרושתי ולי כי ביתי הצעירה זקוקה לסיוע תרופתי (רטאלין?) כדי להתמודד עם ההיפר אקטיביות. גם זה נפל כמו מקבת של 10 קילו על הראש בשבת הזו.
אחרי התחושות הדי קשות הללו תפסתי את עצמי לשיחת ניעור.
אמרתי לעצמי שהגדולה החוגגת מאושרת כי הוריה אוהבים אותה וחוגגים לה מדי שנה יומולדת באהבה גדולה והם בקשר טוב וזה לא מובן מאליו.
אמרתי לעצמי שטוב שלצעירה יש בעיה מאובחנת ומאופיינת שיש לרבים אחרים ולבעיה הזו יש סיוע בדמות אנשי מקצוע ותרופה. ומזל שאין מדובר בבעיה אחרת.
מצאתי את עצמי מאושר
בחרתי להרגיש טוב ושמח ולא להיות מדוכדך.
חלי, העולם מלא בסבל, לעיתים גם העולם הקטן קטן שלנו הפיצקלה הזה שבדלת אמות. אני מנסה למלא את ייעודי במילוי שלל התפקידים שלי כלפי אהובי, עובדי וכד' יחד עם זאת אני משתדל לתת והרבה כמה שאני יכול ולמי שאני יכול. לפעמים זו תרומה, לפעמים מעשה ולפעמים החברה שלי מעניקה שירותים בהתנדבות לאלו שצריכים וידם אינה משגת……..אבל את יודעת איך זה…..תמיד יש מקום ליותר אבל אני לא מוצא שום תועלת אישית בתחושת אשם שלי כלפי זה.
הפוסטים שלך עשו לי את השבת והחג.
הפוסט שלך בנושא רטאלין ממרץ 2006 בא אלי כמו כפפה ליד בתזמון מושלם.
עזרת לי מאד כהורה, כאדם…בכך שעשית את המעשה הכי רגיל שלך – פשוט כתבת (וכל כך מרגש כתבת). אני אמנם לא פלסטיני תחת כיבוש אבל תודי שלסייע לי זה גם משהו.
אהבתיאהבתי
לנוכח הפער המזעזע הזה בין שני הפוסטים – ובכל זאת, שניהם מוצדקים מאין כמוהם.
תודה על ההפניה לפוסט של איה קניוק. אין לי מילים להגיב עליו.
אבל על התיאור החמים שלך והמדויק של הבוקר ההוא אני רוצה לתת לך מילים חמות בחזרה. הוא כתוב נ פ ל א . בכל קנה מידה.
אהבתיאהבתי
קודם כל, אני חושב שמותר להתעלם מסבלם של אחרים, פשוט כי אין לנו יכולת להתמודד עם כל הסבל שבעולם. מדי פעם משהו צורם קצת יותר מדי, ואנחנו קמים ועושים מעשה, כותבים מכתבים, מפגינים, מעוררים מודעות. אם זה משהו שאנחנו יכולים לעשות בעצמנו, אנחנו עושים את זה, אבל רוב הזמן אין הרבה שאפשר לעשות. רוב הזמן אנחנו חיים את החיים שלנו הכי טוב שאנחנו יכולים.
זה בסדר לחיות חיים יותר טובים מחיים של מישהו אחר, זה בסדר גמור ללכת לטיול בצופי ים בזמן שיש ילדים שמנסים למכור חיתולים בשביל לפרנס את משפחתם. יש ילדים שחייהם נוראים הרבה יותר, תמיד יכול להיות יותר גרוע, ועדיין מותר לכל אחד להנות מהמעט או ההרבה שיש לו.
אני לא חושב שאת לא עושה כלום, בעוד שאיה קניוק וחברותיה עושות "משהו באמת". כל אחד עושה משהו אחר, כל אחד יכול לעשות דברים אחרים ורוצה לעשות דברים אחרים. עצם זה שחשפת אנשים (עשרות? מאות?) למה שאיה כתבה, זה מעשה, ומעשה חשוב. לתת לילדה לחיות חיים נטולי מחסומים זה חשוב, לתת לה לצאת בלב שקט ושליו לטיול בצופים זה חשוב.
רציתי להגיד גם כמה מילים על הפוסט של איה קניוק, אבל כמה המילים האלו הפכו להיות די הרבה מילים וזה לא הזמן והמקום. אני לא מסכים עם גישתה של איה, למרות שפלותם של החיילים עליהם סיפרה.
אהבתיאהבתי
תודה רבה על הפוסט היפה הזה…
כל כך נהניתי לקרוא!
אהבתיאהבתי