תקריב

.

.

.

11:30

כשאומרים לך: אנחנו נפגשים בבית ספר בערך בשתים עשרה וחצי

יהיה הגיוני מצידך, לתכנן כמה שעות שקט לא?

הלא ציידת אותה באופניים, קסדה, חברה טובה, הוראות איך להגיע, וידאת שיש בקבוק

מים, טלפון נייד, נעלי ספורט, מכנסיים שיכסו את הברכיים אחרי השפשופים הדרמטיים

של אתמול ושילחת אותן לדרכן. צמד ארוך גפיים, עם שתי צמות, כל אחת, ואושר ענק

של החברה – החדשה – הכי – טובה – שלי. אמן סלע כן יהי רצון.

13:00

ואת מתפנה, אשה עם הגיון צרוף ויכולת שכלית מוכחת לשעות יומכיפור שקטות –

ארוחת צהרים של בחורה – סלט ירוק חתוך בקפידה, רוסטביף חתוך עוד יותר בקפידה,

מעט טחינה, אחרכך להכנס למיטה, להחשיך מעט את החדר, ספר ביד, דפים אחרונים,

והבנה שהיי, לא עובדים היום הרשעים שבונים את הבית ממש מול חדר השינה שלי,

אלה שחמסו לי הרבה שעות חיים בשנה האחרונה, שקט שם ממול. יאללה, לישון.

13:45

– א מ א, אנחנו עוצרים לרגע בבית

– מה מותק

– אנחנו עוצרים לרגע בבית

– מי זה אנחנו?

– הכיתה אמא, ביי

הכיתה.

עושה חשבון מהיר:

אין סיכוי שעשרים וששה ילדים ועשרים וששה זוגות אופניים מתקדמים עכשיו לכיוון

הבית שלי. פשוט אין סיכוי.

– היי מותק, אתם כל הכיתה? – מנסה להדחיק ולהעלים את הפניקה מקולי.

– לא אימי, מה פתאום

– אז כמה אתם?

– רגע…..אולי ארבע עשרה, אנחנו תכף מגיעים….

– אין מה למהר…

סקנינג מזווה. המקרר. המקפיא.

אני יודעת שאין לי אוכל מוכן במקרר או במקפיא בכמויות כאלה,

חוץ מהבולונז ההוא, שמוקפא בקופסאות קטנות ואין סיכוי שאני משתמשת בו היום.

ש י ת ה פ ך העולם.

החלטה: התעלמות. הדחקה. אולי הם לא יהיו רעבים.

הם כבר גדולים, אולי הם אכלו ארוחת בוקר מאוחרת כמו כאן בבית וזהו.

אני חוזרת למיטה,

ובאותה שניה,

כמובן,

שומעת את הכלבה הבלונדינית מתחילה לנבוח את נביחות השמחה שלה.

אני מזהה אותן. בטח מזהה.

איה חוזרת הבייתה ולולו יוצאת מדעתה. שומעים.

14:00

לא עשרים וששה.

לא ארבעה עשר.

שנים עשר. עשר בנות ושניים בנים.

– היי כולם

– היי חלי

– מה העניינים?

– סבבה

– איך היה?

– סבבה

– אתם ממשיכים?

– לא עכשיו. באנו לנוח.

– יופי. קחו מים.

– תודה

– רוצים עוד משהו? שואלת אמא של איה בלי לחשוב

– א ו כ ל

אוכל. הם רוצים אוכל. צודקים.

כבר צהרים. שתיים בצהרים. הם רגילים לאכול בשעה הזו.

מי יכול לעמוד מול ילד שרוצה צהרים?

אמא של איה – טוב, תמצאו מה לעשות, זה יקח קצת זמן

– יש!! בואו ניכנס לבריכה!

– חלי?

– כן

– אפשר בגדים של איה להחלפה?

– עדיף לא – אני עונה ביושר – אבל אפשר…

– וצריך גם מגבות אמא

הסיר של החמין, כן זה הענק, מוצא ממקומו, קומקום חשמלי מתמלא מים.

נקניקיות קטנות במיוחד מוכנסות לסיר אחר עם מים רותחים.

2 בצלים נחתכים. 4 שיני שום.

סיר. שמן זית. בצל + שום פנימה. קופסאת עגבניות מרוסקות גם.

כוס מהמרק עוף שבמקרר. בכל זאת, שיהיה קצת טעם.

גם הנקניקיות לסיר. מלח. קצת סוכר. אורגנו.

המים רתחו. המלח נשפך פנימה. שלוש חבילות פסטה –

מי אמר שאין מקרי חרום ולא צריך לאגור?

קעריות מכל מיני סוגים, מזלגות מכל מיני גדלים, פרמזן.

14:45

אמא של איה: מי שיוצא מהבריכה ומתנגב שיגיע לקחת אוכל.

אחד אחד, אחת אחת הם מגיעים.

כנופיה.

רטובים, סמוקים, נרגשים ומאושרים כל כך.

ניגשים אלי, לוקחים קערית פסטה, מזלג, אומרים תודה, חלקם,

ומתיישבים בחוץ ליד השולחן.

אין מספיק מקומות ישיבה, הם מצטופפים. ילדים גדולים.

אינטימיות של מי שנפגשים יום יום כבר שש שנים. הבנים נוסעים לדרכם.

הבנות נשארות. יושבות יחד. בשקט לשם שינוי. בלי מתחים חברתיים.

מדברות, צוחקות, הרבה צוחקות. ניצני רכילות, ניצני נעורים.

הן מתרגלות אינטימיות נשית. כמה חן, כמה מתיקות ותמימות.

מקבלות קינוח שנמצא באחת ממגירות הממתקים ויוצאות לעוד סיבוב.

אני לא מצליחה להתלונן אצל עצמי מול הפנים החייכניים האלה.

16:00

נשארו שלוש. סיבובי אופניים בשכונה. לחם עם שוקולד למריחה. פירות.

סיבובי אופניים עד אבא וחזרה. שפשופים. שריטות. בכי.  יוד. פלסטרים.

קרטיבים. עוד סיבובי אופניים. דגדוגים. חיבוקים. צחוקים. דיבורים.

21:15

החברה – החדשה – הכי – טובה. מותק באמת. גם אמא מצויינת, הלכו לפני חצי שעה.

האופניים בחצר. הברכיים שלה חבולות וכואבות, גם המרפק. הילדה מפהקת.

מקלחת בבוקר. הבית הפוך. ערימת מגבות לחה מחכה למחר. המדיח מלא.

ואני, אני שמחה על היום שנתתי, וגם על העובדה ששלמתי את המסים שלי היום :)

.

.

.

.

.

.

.

.

תכף סוכות.

.

ץ