כתמי חלודה ועינים כחולות

.

.

.

קיץ 77'

לביאה מתקשרת להגיד שמנחם גולן רוצה לפגוש אותי.

הוא מפיק ומביים סרט על מבצע אנטבה ויש תפקיד בשבילי ונא להתייצב ב… אני לא ממש זוכרת, אבל הגיוני

שבמשרדים של "סרטי נח" – אלנבי פוגש את בן יהודה, קומה שלישית, מדרגות מפחידות ומשרדים.

קולנוע?

משחק בקולנוע?

לא ממש.

דוגמנית צילום מאד מאד עסוקה כבר הייתי,

לדבר "בטבעיות" יכולתי תמיד, להיות צעירה ויפה, הייתי, ויותר מזה כנראה לא הצטרכו.

וכך, בלי משים, כבר היו מאחורי כמה תפקידים קטנטנים, כאלה שהיום כל שחקנית צעירה ומתחילה

תהיה מאושרת לקבל אבל אז, לא הייתה לזה בעיני משמעות מיוחדת. מצלמה זו מצלמה :)

*                    *                  *                   *                       *

אתגר לקורא יאיר רווה:

מנה ארבעה סרטים ישראלים שבהם השתתפתי בסצנה עד שלוש עד שנת 1977 – עד מבצע יונתן.

*                   *                   *                   *                       *

מנחם גולן מביט בי.

משרבט לשון החוצה כמו שהוא עושה תמיד כשהוא מתרכז ואומר לי להגיד לו שני משפטים.

אני אומרת, התפקיד שלי. מצלמים את  מבצע יונתן, הוא אומר, כך יקראו לסרט. מתחילים בעוד שבועיים.

חייבים מהר כי גם האמריקאים מתחילים לצלם את המבצע אנטבה שלהם וצריך להיות ראשונים.

מה התפקיד שלך? אה, כן הוא אומר, זה סיפור אמיתי, מהחיים.

כן, בטח שיהיה תסריט עד תחילת הצילומים.

גבר אחד סיפר לאשתו שיש לו עשרה ימים מילואים ולקח את אהובתו הצעירה עד מאד לפריז.

גבר ביש מזל, המטוס נחטף והגיע לאנטבה. עכשיו לא רק אשתו גילתה את האמת.

כל העולם גילה את האמת. אַת הבחורונת, שייקה אופיר, הגבר.

עברו שבועיים, בערך.

המלבישה מדברת איתי בטלפון, מבקשת ממני להביא ביום הראשון כמה אפשרויות ביגוד.

כמה חבל שלא חשבתי שאת מה שיבחר אצטרך ללבוש כמעט חודשיים, יום יום, יום יום.

ג'ינס, חולצה לבנה עם ריקמה אדומה, וסט.

מגיע התסריט.

מסמנת שורות, חושבת על הדיאלוג, לומדת בעל פה כמה שאני מסוגלת ודי מתרגשת האמת.

רשימת השמות הכתובה על דף ההסעות מעוררת הרבה יראת כבוד במטבח הקטן ברמת החייל:

יהורם גאון

אסי דיין

גילה אלמגור

אריק לביא

שושיק לביא

שייקה אופיר

יוסי גרבר

רחל מרכוס שהסבירה שירים של אלתרמן לקראת בחינת הבגרות בספרות שהייתה באמצע הצילומים.

מונה זילברשטיין

בר יותם

שמעון לב ארי

גבי עמרני

והרשימה ממשיכה.

.

ביום הראשון של הצילומים, אני בבית, מחכה למונית שתאסוף אותי. המונית מאחרת

ואני מחליטה שיש לי זמן למרוח לק אדום על הצפורניים. טעות. ביג טעות.

סוגריים –  מילת המפתח בקולנוע continuity – המשכיות.

אם עלית לטיסה או לכל סיטואציה / סצנה  עם צפורניים אדומות, כל זמן שאת על הטיסה, או בסיטואציה

ועד שלא ראו אותך מחזיקה בקבוק אצטון, או שעבר מספיק זמן בעלילה, מה שלא קורה במטוס חטוף,

הצפורניים שלך ישארו אדומות. גם הויכוחים שלך עם נערת התסריט שמי רואה, למי איכפת ונמאס לי

להתעסק עם זה כל הזמן, ג'נט בבקשה…, למרות ההבנה שאיש לעולם לא ישים לב, למרות כל ההגיון

שאומר שאין לזה שום משמעות וחשיבות, ומי שישים לזה לב, מגיע לו – משפט רווח על סטים,

ג'נט נערת התסריט, ערכה לי מסדרי לק אדום מדי פעם ולא העזתי להמרות את פיה –  סוגריים.

בוקר ברמת החייל.

אני מחכה. נרגשת ומתוחה. צפצוף. תסריט ביד אני נכנסת למונית.

הרבה אנשים מבוגרים, כך הם נראו לי, מצופפים בתוכה, בדיעבד אני מבינה, מהנסיון שלי,

שהם כבר עצבנים אש וחסרי סבלנות מהנסיעה הזו. הסיבוב הארוך במונית, דבר ששחקנים

בדרך כלל ממש לא מחבבים, בעיקר בגלל ענייני אגו – את מי אספו ראשון וכו' – וכאן,

מטעמי גיאוגרפיה פשוטה אוספים אחרונה איזו דוגמניה  בלונדה צעירונת שהם לא מכירים

מהתיאטרון.

אני נכנסת למונית ושושיק, שני, שאחרכך הפכה לסוג של אמא אווזה שלי, ונעה ויעלי שלה ושל אריק גנבו

לי חתיכות לב לתמיד, מביטה בי במבט זך ואומרת בקולה התמים:

אוי, זה מצויין שמרחת לק, ה'שוט' הראשון שמצלמים זה קלוזאפ על הידיים שלך.

טרח. בום. כולם צוחקים ואני, נשמתי צונחת. אני רוצה למות. מתיישבת במקום הפנוי, נושמת מהר, קופאת

ומרגישה נורא. הגבר שישב לידי, הביט בי במבט כחול, הושיט יד בדרך מצחיקה ואמר בקול חלוד:

שלום אני שייקה, אני המאהב המבוגר שלך, חייך וקרץ.

קנה אותי ברגע. הרגיע אותי בשניה.

מצאתי מלאך שומר.

.

.

.

.

.

.

.

מה אני יכולה לספר היום ביום שנערך טכס פרס אופיר כזכרון אישי, קטן על האיש הזה?

ביליתי איתו כמעט חודשיים על הסט. יום יום. שעה שעה. צמד חמד. אין אחד בלי השניה, ולהיפך.

הוא הצחיק אותי כמו שאף סטנדאפיסט לא עשה מעולם.

הוא דבר אלי בפנטומימה חצי מהזמן. ובחצי השני במבטאים.

הוא היה….מילה מוזרה משהו….אלגנטי. כן. הוא היה אלגנטי.

בחודשיים הארוכים החמים והצפופים, בשעות הבלתי הגיוניות שהיינו סגורים בתוך ההאנגר הענק, דמוי

ההאנגר באנטבה, או יותר גרוע, בתוך המטוס שבו צילמנו שבועות ארוכים. בחום, בזיעה, בלחץ,

במהירות, בין 200 ניצבים, עשרים ומשהו שחקנים שלכל אחד אגו גדול מחברו, או חברתו, במאי

מלחיץ וצעקן, צלם שקט ועיקש – אדם גרינברג – הפקה ענקית בקנה מידה מקומי, שחקנים זרים,

עיתונאים, נערות תסריט היסטריות לשמור על המשכיות של כמעט 300 איש,

חם שאי אפשר להאמין ומר אופיר?

מר אופיר לא מזיע, לא מתרגז, לא מתעייף.

אי של אנושיות, סבלנות ומקצוענות חסרת תקדים.

התוצאה הסופית זה מה שחשוב חזר ואמר והכריח אותי ללמוד בעל פה ולעשות חזרה, ועוד אחת ועוד

אחת אחרונה ממש. הוא לימד אותי, והיו לי ויכוחים גדולים איתו על זה, איך לגנוב למצלמה :)

איך ומה צריך לעשות כדי להיות בפריים כמה שיותר.

אני לא הסכמתי איתו. לא המרתי את פיו כמובן אבל ניהלתי איתו ויכוחים ארוכים סביב הנושא.

כבר אז טענתי שהבמאי יודע הכי טוב מה טוב לפריים ולסרט ולנו אסור להפריע, רק לעזור.

ועדיין אני בדעתי. אבל הוא התעקש. הוא היה מרוכז כל הזמן.

עבד ובדק. בדק מה ה'שוט', איפה המצלמה, מי במרכז הסצנה, איך אפשר לתרום לסצנה גם מרחוק.

הוא הסביר לי איך ה'דולי', המצלמה על המסילה, כמו קרון רכבת שדוחפים,  חוצה את החדר ואיך אנחנו נרוץ

החוצה יחד עם התנועה של הדולי. הוא הסביר לי הרבה על עדשות ומינוחי צילום:

הוא לימד לשמר אנרגית משחק לקלוזאפ ולמדיום שוט של שנינו ולא לבזבז הכל long shots.

הוא סיפר סיפורי חיים מרתקים.

הוא הזהיר אותי מאסי וניסה, בצדק, להרחיק את אסי ממני.

הוא הסביר לי שהכתמים הצהובים/חומים בתוך העינים הכחולות שלי הם כתמי חלודה, שגם לו יש, מה שהיה

נכון,  ובבקשה כל בוקר לפני הצילומים לשפשף טוב טוב בנפט. נפט זה הפתרון הכי טוב להסיר חלודה.

וכל בוקר, הוא היה מברך אותי בבוקר טוב ואומר: לפתוח עינים לבדיקת בוקר.

והייתי פוערת עינים, שיבדוק.

הוא היה ג'נטלמן מהסוג הישן.

היו לו עינים טובות.

לפעמים, לפעמים כשאני מתאפרת, מקרבת פנים למראה כדי לדייק במלאכה,

אני מזהה את הנקודות הצהבהבות שלי עדיין מחלידות את הכחול שבעיני,  נזכרת בו,

ואומרת בלב: sorry שייקה …

ומחייכת.

כל שנה בסתוו. פרס אופיר וזכרון קטן, אישי. מזל טוב לזוכים.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • ורדה  On 21 בספטמבר 2007 at 06:17

    חזרו להן המילים, ויכולת הכתיבה הקולחת, והסיפור מעניין. הידד לשוחרי הנוסטלגיה והקולנוע.
    ולך חלי: ברכות.

    אהבתי

  • שרון רז  On 21 בספטמבר 2007 at 07:59

    יפה כתבת, מאוד אהבתי, מחווה קטנה ונוגעת

    אהבתי

  • אחת  On 21 בספטמבר 2007 at 08:58

    נשמע איש מקסים. תודה. זה בהחלט מוסיף מימד לדמותו מעבר לתמונה המפורסמת של השוטר אזולאי, שהפכה לייצוג הכמעט יחיד שלו.

    אהבתי

  • מישהי  On 21 בספטמבר 2007 at 09:12

    חלי,
    תודה על רגעי קריאה מקסימים ומרגשים.
    שנה טובה

    אהבתי

  • אורח מבית  On 21 בספטמבר 2007 at 12:44

    ולמה צריך היה להזהר מאסי כבר אז?

    :-)

    אהבתי

  • יפה  On 21 בספטמבר 2007 at 16:26

    פעם למשל, השחקן הענק שייקה אופיר, היו שחקנים גדולים עם אישיות גדולה, היום יש שחקנים קטנים עם אישיות קטנה.

    אהבתי

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 21 בספטמבר 2007 at 18:46

    מחווה יפה עשית

    אהבתי

  • א.  On 22 בספטמבר 2007 at 10:40

    תודה :-)

    אהבתי

  • ימימה  On 22 בספטמבר 2007 at 22:24

    אשריך שזכית. :-)

    אהבתי

  • ימימה  On 22 בספטמבר 2007 at 22:26

    אשרייך.

    אהבתי

  • יאיר רוה  On 25 בספטמבר 2007 at 01:08

    אויה, נכנסתי לקרוא מה נשמע ופתאום אני מגלה שמונח כאן חידון למעני. והאמת: אני לא יודע מה התשובה. שמא היית בתה התימנית של לבנה פינקלשטיין ב"משפחת צנעני"? אז מה התשובה?

    אהבתי

  • ח ל י  On 25 בספטמבר 2007 at 10:46

    1. כץ וקרסו –

    2. בא נפוצץ מליון

    3.בניו יורק – הדיילת בדרך לניויורק? כןכן.

    4.סרט וארוחת בוקר

    ואם אי פעם תשתמש באינפורמציה הזו נגדי….

    אהבתי

  • א.ב. של אהבה  On 22 בינואר 2008 at 02:25

    היי חלי
    גלגלתי על רחל מרכוס שהזכרתי אותה בבלוג שלי היום, והגעתי לטור על האומן הכי מיוחד והכי מוכשר שהיה בישראל.

    (טוב, חוץ מהראל סקעת)

    גדלתי על הסרטים שלו, ובשבילי, לקרוא עליו מילים טובות זה רק מעצים את הידיעה ששייקה אולי לא פה, אבל הרוח שלו חיה ביננו כל הזמן.

    אהבתי

  • אלזה  On 15 בינואר 2011 at 07:24

    אכן חוית חויה אמיתית
    להכיר שחקן גדול
    ובן-אדם אמיתי.
    אשריך

    אהבתי

  • hasholef  On 17 באוגוסט 2012 at 15:43

    כתבת מקסים!!! חויות מעצבות חיים!!! יהי זכרו ברוך!

    אהבתי

  • Lior  On 17 באוגוסט 2017 at 22:47

    כמעט 10 שנים אחרי שנכתב אני קורא לראשונה ומתרגש ומקנא. ❤️

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: