לקוראי בלוג זה שלום,

 

 

 

 

                האם יש לכם עצה לחוסר יכולת כתיבתית ?

 

 

 

 

 

 

 

                בתודה מראש

 

 

 

 

 

 

                הכותבת מפעם :)

 

           

 

 

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • מרציפן  On 19 בספטמבר 2007 at 19:26

    זה יעבור מעצמו.

    אהבתי

  • גיל  On 19 בספטמבר 2007 at 19:53

    זה משהו טבעי שקורה לכל אחד. צריך פשוט לחיות ואז החיים יזמנו לך נושאים חדשים במקום שתנסי לכפות נושאים על החיים. גם אם תקחי הפסקה לא נראה לי שתאבדי את הקוראים שלך.

    אהבתי

  • איילת  On 19 בספטמבר 2007 at 20:01

    העשרה יוצרת השראה.
    עכשיו זה כנראה הזמן לאכול לשתות ולהתמלא מאחרים.
    חשוב גם לא להתעסק במחשובות פילוסופיות טורדניות למה זה קורה,
    כי זה סוגר ומשתק עוד יותר.
    לפעמים התחושה הזאת היא סימן למיצוי שאחריו יגיע השלב הבא מורכב וחדש יותר.
    בעיני זה תהליך מבורך שמוביל להתפתחות.
    לא לכעוס על עצמך
    ולקרוא את הספר המדהים "דרך האומן"
    של ג'וליה קמרון
    דרך צלחה

    אהבתי

  • רוני  On 19 בספטמבר 2007 at 20:05

    אבל בכל זאת
    צאי מהבית. תתרחקי מהאינטרנט. תכווני את האנטנות מחדש. יגיע הדדליין הראשון ואת תכתבי כמו טטלה :)

    אהבתי

  • Maayan  On 19 בספטמבר 2007 at 20:16

    That's a pice of cake:
    Go away for 4.5 monthes, lets say to the US and Canada; start traveling around with 2 friends, and after traveling together for 2 monthes send them back home to start their studies, and stay in Toronto all by yourself.
    It worked for me.

    And "birtzinut": The 'muza' will come back. Give it it's time.

    אהבתי

  • בועז  On 19 בספטמבר 2007 at 20:33

    יש לי תרופה מעולה לרייטר'ז בלוק.

    אצלי זה תמיד עובד, לא יודע איך זה אצל אחרים

    אהבתי

  • מוֹמוֹ  On 19 בספטמבר 2007 at 20:36

    לא רעיון נחמד :)

    אחרי הכל, כולנו משפחה אחת גדולה כאן.

    אהבתי

  • היפ.  On 19 בספטמבר 2007 at 20:37

    אני חושש שאני מדבק. זה בגללי. כי מצאתי את הבלוג הזה.

    אהבתי

  • אורח מבית  On 19 בספטמבר 2007 at 21:26

    הבלוג הזה מותק, זו רק ההתחלה,
    וגם ענייני רענן הם רק המתאבן מה שנקרא,
    מה את לא יודעת לבד?

    אהבתי

  • שושי  On 19 בספטמבר 2007 at 21:40

    יש לנו סבלנות. את לא חייבת לנו תדירות מסויימת. תכתבי כשיהיה לך מה ויבוא לך.

    אהבתי

  • לגי  On 19 בספטמבר 2007 at 22:06

    אל תדאגי מנטישה,
    זה בסדר שאין לך רעיונות.
    וכשיהיו לך הם יקראו כמו שהאחרונים נקראו,
    הכל בסדר

    אהבתי

  • פנטופל  On 19 בספטמבר 2007 at 22:50

    את יכולה לנסות להקליד משהו מול המחשב, למחוק, להקליד שוב ועוד פעם למחוק, לא להבין איך הצלחת לכתוב את כל מה שכתבת עד עכשיו ואחרי שמחקת בפעם השלישית להילחץ… לפחד עד אימה שזה פרח ממך מבלי שוב ולהיבהל ממה תעשי עכשיו אם לא יחזור. אח"כ תוכלי להתעצבן מזה שאף אחד בכלל לא מבין.

    בין לבין, כשאת עסוקה ומתרוצצת כדי להספיק את כל המצוין לעיל, פרגני לעצמך ערב חופשי עם Amelie Poulain. עדיף בשפת המקור, עם כוסית אלכוהול (במידה), רגליים על הספה ומישהו שאת אוהבת. קחי אוויר. אח"כ נדבר.

    עקבי אחרי החיצים הכחולים…

    אהבתי

  • הצבנ"ע  On 19 בספטמבר 2007 at 23:23

    אני יודע שאמרו זאת לפני -:)

    אהבתי

  • אילנה  On 20 בספטמבר 2007 at 00:20

    פחות להתעסק עם ה"למה", להתרחק, לקרא אחרים, להגיב לאחרים, אולי שם תקבלי השראה.
    . זירמי עם החיים. היא תבוא ממקום בלתי צפוי.

    אהבתי

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 20 בספטמבר 2007 at 01:05

    .

    אהבתי

  • חנן כהן  On 20 בספטמבר 2007 at 07:36

    את לא חשובה

    מה שאת כותבת לא חשוב

    מי שקורא אותך לא חשוב

    אם לא תכתבי, זה לא חשוב

    אם לא יקראו אותך, זה לא חשוב

    תפסיקי עכשיו לנסות לכתוב

    קצת ענווה לא תזיק

    (זה לא אני אמרתי, זה בודהא אמר כבר לפני המון המון זמן)

    אהבתי

  • יגאל חמיש  On 20 בספטמבר 2007 at 08:10

    כאן על "חוסר יכולת כתיבתית" שהרי את היכולת את מוכיחה כל העת לקהל הקוראים שלך.

    אני מציע שתכתבי על מה שאת חווה בקשר לזה.

    תראי איך היכולת 'תשוב' מאליה..

    (מניסיון)

    שנה טובה

    אהבתי

  • אביבה  On 20 בספטמבר 2007 at 09:00

    ולהקשיב יותר לרוני.

    בכל מקרה תיהני (זה כייף לא נורמלי לומר "יש לי writers block").

    אהבתי

  • חגית  On 20 בספטמבר 2007 at 10:24

    נוחי. :)
    אנחנו נחכה בסבלנות.

    אהבתי

  • נבט חיטה  On 20 בספטמבר 2007 at 11:06

    ותסתבני בחלב עזים.
    וכמו שרוני כתבה.
    קומי צאי אחותי כלה.
    החצבים כבר פורחים!
    השמיים מתקדרים.

    והמילים פשוטות יפלטו להן.

    אהבתי

  • A  On 20 בספטמבר 2007 at 12:05

    ולמה תמיד אני אחרון לדעת הכל?!

    אהבתי

  • אלזה  On 20 בספטמבר 2007 at 13:04

    רחלי
    תמיד ידעת למצוא את המילים!!.ר
    הן לא ברחו,הן על קצה לשונך,
    הרגעי,ואז כתבי את המילה
    הראשונה!!!!…ו
    ואז תראי איך בלי כונה כל היתר רצות בשורה……כ

    אהבתי

  • שמואל  On 20 בספטמבר 2007 at 14:30

    את לא חשובה

    מה שאת כותבת לא חשוב

    מי שקורא אותך לא חשוב

    אם לא תכתבי, זה לא חשוב

    אם לא יקראו אותך, זה לא חשוב

    תפסיקי עכשיו לנסות לכתוב

    קצת ענווה לא תזיק

    זה בודהא אמר אולי מזמן, בתרגום חופשי

    וזה מיועד לכל המגיבים שאין להם כלום להגיד

    אבל נורא אוהבים להגיב על כלום.

    אהבתי

  • קרן  On 20 בספטמבר 2007 at 14:44

    התחושה מוכרת..
    לפעמים אני אפילו מצליחה
    לקבל את זה כמו שזה בא-
    להרפות, לשחרר, פשוט להיות – לאפשר למילים אחרות להגיע בזמן שלהן.

    גמר חתימה טובה.

    אהבתי

  • חנן כהן  On 20 בספטמבר 2007 at 15:22

    רוני ואני כתבנו (די) בדיוק אותו דבר.

    אהבתי

  • רותם  On 20 בספטמבר 2007 at 17:21

    לכתוב איך מרגיש כותב שהמילים הלכו ממנו.
    איך מרגיש אמן כשהמוזה שלו הולכת לביקורים ליליים אצל אחרים.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: